195
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
עול המגיעה לעצם הנשמה78 ומגלה זאת גם בנשמה שבגוף.
יא. תכלית הגלות – יתרון האור מן החושך
בכך יובנו שתי ה"סברות ההפוכות" שהיו לגבי תמר: בתחילה סברו שמפני ש"זנתה תמר כלתך" צריך להיות דין של "הוציאוה", כפירוש הזהר – בגלותא. ולאחר מכן יצאה בקשר למעשה תמר זה עצמו בת קול "ממני ומאתי יצאו הדברים...להעמיד מלכים בישראל"79, שהמעשה נגרם כדי שיוולד פרץ וכו' ועד משיח, שענינו גאולה.
ההסבר לכך הוא: תכלית הגלות "מפני חטאינו"80 היא כדי שעל ידי בירור וזיכוך חשכת הגלות יתגלה יתרון האור בגאולה העתידה.
ולפיכך, למרות שבתחילת הענין נחשבה פעולתה של תמר למעשה שלילי, שתוצאתו צריכה להיות "הוציאוה בגלותא", הרי שלאחר העבודה של יהודה, עבודת ההודאה הגורמת לכך שעל ידי הגלות (הוציאוה) מתעוררים "הצמאון והאהבה בחילא יתיר"74 ("ותשרף") – אז מתגלה ש"ממני ומאתי יצאו הדברים... להעמיד מלכים בישראל", שיש בכך מלכתחילה כוונה עליונה, שמכך יוולד פרץ וכו' ועד ל"עלה הפורץ לפניהם"81, שיפרוץ את כל הגבולות, אפילו את ההגבלות שהיו בזמן הבית, וכן לפני ירידת הנשמה למטה – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
הערות
- 78. שלכן בחינה זו ישנה "בכל אחד מישראל" וגם בזה"ג (ראה תו"א צט, א. ד"ה ונחה עליו תש"ט סעיפי יח־יט. ובכ"מ).
- 79. פרש"י פרשתנו לח, כו.
- 80. אלא שפשוט שהכוונה אינה בהחטאים עצמם ח"ו, שהרי הם היפך רצון העליון, ולא יהי' להם עלי' לעולם (דמה שזדונות נעשו כזכיות הוא רק ניצוצות הקדושה שנפלו בהם, אבל לא הזדונות עצמם ח"ו) כ"א, שבירתן זהו תקנתן (ד"ה נ"ח עת"ר). וראה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 236 (משיחת ש"פ מקץ וש"פ וארא תשכ"ח) הערה 19 (חכ"ז ע' 363 ובהערות שם). וראה לעיל ע' 67 ובהערות שם.
- 74.
- 81. מיכה ב, יג. וראה רד"ק כאן פסוק כח: בתמר כו' ומי שיצא ממנו המלכות פורץ הגדר וכמו שאמר עלה הפורץ לפניהם. ובב"ר כאן (פפ"ה, יד): כל הפריצים ממך יעמוד עלה הפורץ לפניהם, ובמפרשים שם, שקאי על מלך המשיח עיי"ש.
רש"י על בראשית ל״ח:כ״ו - הטקסט מספריא
צדקה. בִּדְבָרֶיהָ:
ממני. הִיא מְעֻבֶּרֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל דָּרְשׁוּ שֶׁיָּצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים, לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל:
כי על כן לא נתתיה. כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי:
ולא יסף עוד. יֵשׁ אוֹמְרִים לֹא הוֹסִיף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא פָסַק. וַחֲבֵרוֹ גַּבֵּי אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְלֹא יָסָפוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן וְלָא פְּסָקוּ:
צדקה SHE IS RIGHTEOUS (right) in what she has said
ממני FROM ME is she with child. Our Rabbis, of blessed memory, explained this to mean that a Bath-kol came forth and said the word ממני — from Me and by My agency have these things happened: because she proved herself a modest woman whilst in her father-in-law’s house I have ordained that kings shall be descended from her, and I have already ordained that I would raise up kings in Israel from the tribe of Judah (Genesis Rabbah 85:11) (therefore I have brought it about that these two persons who are to be the ancestors of kings should unite to become so).
כי על כן לא נתתיה BECAUSE THAT I GAVE HER NOT — For (כי) she has acted rightly, because (על כן) I did not give her to Shelah, my son.
ולא יסף עוד AND HE KNEW HER AGAIN NO MORE — Some explain that ולא יסף means he did not continue to know her (Sifrei Bamidbar 88): others explain that it means he did not cease to know her (Sotah 10b). An exactly similar instance occurs in reference to Eldad and Medad (Numbers 11:25), where ולא יספו which some translate “and they did not continue to prophesy” is translated in the Targum by “and they did not cease to prophesy”.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.