שיחה א

הערות

עמוד 196

1. 1. כ"ה ברוב הדפוסים. וכן הובא בלבוש כאן.
2. 2. שלכןכשרש"ימביאהוכחותלפירושומתרגום – הוא מתרגום אונקלוס.
3. 3. כי הוכחה זו בלבד אינה מספיקה – שהרי בכו"כ מקומות מפרש רש"י דלא כתרגומו – מתחיל בפרש"יעה"כבראשית(וגםבמקומותשרש"יכותב "כתרגומו", היינו לפי שגם בלאה"כ מסתבר לי' לרש"י שכן הוא פירוש הכתוב, אלא שמ"מ מצד קושי שבהפירוש (וכיו"ב) – מביא הוכחה נוספת מהתרגום).
4. 4. וגם: מכיון ש"כל לשון קץ סוף הוא" – הרי זו לכאורה הוכחה אלימתא שאדרבא א"א לפרש תיבת "מקץ" באו"א, ולמה לי' לרש"י להוכיח מתרגומו?
5. 5. בראשית ד, ג.
6. 6. נח ח, ו.
7. 7. לך טז, ג.
8. 8. בגו"א כאן, שרש"י בא בזה לבאר שתיבת "קץ" פירושה "סוף" ולא "קצה" [והוכחתו ע"ז מ"כל לשון קץ סוף הוא" היא: ב"אם הי' פירושו לשון קצה, הי' נמצא ג"כ על ההתחלה" (מכיון שגם ה"תחלה" הוא "קצה" – כדלקמן סעיף ד')]. ולכן אין רש"י מפרש זה בפסוקים הקודמים – כי שם אין נפ"מ אם הוא לשון קצה או לשון סוף; משא"כ כאן, באם הי' פירוש "מקץ" לשון "קצה", הרי קצה הוא חלק מהדבר, היינו שהדבר לא נשלם (כמוועשהכרובאחדמקצהמזהשפירושו:בכפורת עצמו בקצהו), ובמילא פי' "ופרעה חולם גו'" – טרם שנשלמו הב' שנים "וזה לא יתכן כו'". ולכן מפרש רש"י "כתרגומו מסוף", שזה הי' בסוף ב' שנים*. אבל אינו מובן: א) בכו"כ מקומות מפרש רש"י פירושה של תיבה גם כשהפשט אינו משתנה עי"ז [ראה רש"י בראשית ב, ה (אף שגם להפי' "הקדים" הפשט ד"טרם גו'" הוא כמו להפי' "עד לא כו'"); ויצא ל, ח (אף שגם בהפי' "לשון עיקש" מסיים רש"י "להיות שוה"); ועוד]. וא"כ הו"ל לרש"י לפרש תיבת "קץ" בפעם הראשונה. ב) ב"מקץ עשר שניםגו'"ישנפקותאגםבהענין,שהרינוגעלדינא – זמן החיוב לישא אשה אחרת (ראה פרש"י שם). ג) בירמי' לד, יד: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי גו'". ובדרך הפשט** מוכרח לפרש לכאורה, שהכוונה היא לתחלת שנת השבע (כמפורש שם: יעבדך שש שנים), ומזה מוכח שכוונת רש"י ב"כל לשון קץ סוף הוא", היינו גם לדבר שלא נשלם (וראה רמב"ן עה"פ מקץ שבע שנים (ראה טו, א) שכל שנת השבע, גם תחלתה, היא סוף המספר). ולפ"ז הרי מ"כל לשון כו'" אין הוכחה ש"מקץ שנתים ימים" פירושו לאחר שנשלמו ב' השנים.
9. . וראה עד"ז לבוש כאן, שכוונת רש"י בזה היא, שלא נאמר ש"מקץ שנתים ימים" פירושו תחלת שנה השני'. ולהעיר מרשב"ם כאן (שמפרש ג"כ ע"פ דרך הפשט – ראה פירושו בר"פ וישב), ש"מקץ שנתים בלי (תיבת) ימים הי' משמע מקץ שנה ויום א'".

עמוד 197

1. 9. ראה פרש"י לך שם.
2. 10. פרשתנו מא, ט ואילך.
3. 11. ס"פ וישב.
4. 12. בפרש"י שם: "הוזקק להיות אסור שתי שנים". ולפי זה הי' אפשר לפרש לכאורה "מקץ שנתים ימים" – משנשלמו שתי השנים שנגזר על יוסף להיות אסור (וכמו "מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה" בפ' בא יב, מא – ראה פרש"י שם, מ). אבל מכיון שבפסוק לא נזכר כלל כמה זמן הוזקק להיות אסור, הרי [נוסף לזה שמצד פשטות הכתוב, "ופרעה חולם גו'" אינו ה"קץ" של המאורע הקודם לו, שלכן הוזקק רש"י לחדש שאעפ"כ גם "מקץ" שבפסוק זה פירושו "מסוף" (ולא "מתחלה"), גם לאחרי שרש"י מחדש כן, שמזה מובן שהוזקק יוסף להיות אסור ב' שנים* – מכיון שכל המקור לזמן הגזירה הוא בפסוק זה עצמו ולא נזכר בפסוקים הקודמים, הרי] א"א לפרש ש"מקץ" כאן הוא סיום וגמר של איזה ענין וקאי אגמר זמן הגזירה – מכיון שבכתוב לא נזכרה כלל גזירה זו (משא"כ בפ' בא שם). ולכן מפרש רש"י ש"מקץ" כאן פירושו "מסוף" – ואינו סיום ותוצאה מהקודם לו (ראה לקמן הערה 19).
5. . משא"כ בדרך ההלכה – ראה ערכין לג, רע"א. ולהעיר מספרי (ראה טו, א) "מקץ שבע שנים, יכול מתחלת השנה" – שמזה מוכח, שגם בדרך ההלכה, תיבת "מקץ" (אלולי הגז"ש) אפ"ל גם על דבר שלא נשלם (וראה רמב"ן הנ"ל). אבל בש"ס (ערכין כח, ב) אמרו בפשיטות "שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים". ועפ"ז מובנת קושיית הש"ס שם לג, א.

עמוד 198

1. 13. פרשתנו מא, ח־ט. וגם אז אמר "נער עברי עבד" (שם, יב וראה פרש"י שם).
2. 14. שלח יג, כה. ראה טו, א. וילך לא, י. תהלים קיט, צו. וראה גם מהרש"א נדה נח, ב.
3. 15. וכמו "מקץ ארבעים יום" דפ' שלח שם ש"יתכן להיות ראש הארבעים" (ראב"ע שלח שם). וי"ל, שלפי זה, פירוש "וישובו" הוא שהתחילו לשובמא"יבתחלתארבעיםיום.וכוונתובזהלתרץ קושיית רש"י שם. ואכ"מ.
4. 16. פרשתנו מא, לב.
5. . ומה שרש"י כותב "שתי שנים" בפסוק שלפנ"ז – הרי מובן שפירושו שם מיוסד על מה שמפרש תומ"י בפסוק שלאחריו מקץ־מסוף. וראה לבוש כאן: רש"י ז"ל כיון כאן להשלים פירושו כאן בפרשת וישב בסופה.

עמוד 199

1. 17. ראב"ע תהלים שם.
2. 18. אבל גםמזה ראי'ש"קץ" אין פירושו "קצה", כי באם פירושו הי' לשון קצה – הי' נמצא גם על תחלה (כמ"ש הגו"א כאן, נעתק לעיל הערה 8). ומ"מ אי"ז ראי' מוכרחת, ולכן הוזקק רש"י להביא ראי' מ"תרגומו". וראה הערה הבאה.
3. 19. אלא שהוכחה זו בפני עצמה אינה מספיקה – כי הגם שאונקלוס מתרגם הכתובים בד"כ לפי פשוטו של מקרא, הרי בכו"כ מקומות מפרש רש"י דלא כהתרגום (כנ"ל הערה 3), ולכן מביא הוכחה מ"וכל לשון כו'" שמזה מוכח (אף שאינה ראי' מוכרחת) ש"קץ" אין פירושו "קצה", כבהערה הקודמת. גם י"ל, שב"וכל לשון קץ סוף הוא" בא רש"י גם לבאר שלשון "מקץ" נופל גם על דבר שאינו תוצאה מהמאורע שנזכר לפניו. כי להפי' ש"קץ" הוא לשון "קצה", מסתבר לומר שהכוונה ב"מקץ" היא הגמר והסיום של ענין שלפניו, משא"כ להפי' ש"קץ" הוא "סוף" – הרי הל' "סוף" שייך גם כשה"סוף" הוא מחוץ להדבר (ראה רמב"ן בפ' ראה שם).
4. 20. לקו"ד ח"א סח, א־ב. וראה גם מכתב ת"ת שבת"ת תשכ"ה (לקו"ש חכ"ג ע' 435).
5. 21. ראה ב"ר כאן. וראה אוה"ת פרשתנו (ח"ב) שמ, א.

עמוד 200

1. 22. שניהם הובאו ונתבארו באוה"ת (שם) ריש פרשתנו.
2. 23. זהר פרשתנו קצג, ב. קצד, א.
3. 24. לשון הפסוק סוף דניאל. וראה זח"א נד, סע"א. סב, ב. ובכ"מ.
4. 25. לקו"ת להאריז"ל עה"פ.
5. 26. לשון הראב"ע בתהלים שם (וראה גם פירושו בפ' שלח שם). וראה הערה הבאה.
6. 27. ואף שגם "קץ הימין" הוא בחי' מלכות דאצילות שנקראת אחרית וסוף – הרי "בקדושה גם הסוף הוא בחי' ראש", שלכן "אחרית (עם הכולל) גימט' כתר" (אוה"ת שם).
7. 28. להעיר, שבזהר שם קצג, ב מפרש ש"מקץ" הוא "אתר דלית בי' זכירה", ו"שנתים ימים" – "דתב דרגא לדרגא דאית בי' זכירה". ולפ"ז, לפי' הזהר "קץ דשמאלא" – "מקץ" אינו נמשך ל"שנתים ימים", משא"כ לפי' האריז"ל "קץ הימין". וגם בזה מתאימים ב' פירושים אלו לב' הפירושים ב"מקץ" שבדרך הפשט, כי להפירוש "מקץ־מתחלה", "מקץ" הוא ההתחלה והקצה של השנתים ימים, משא"כ להפי' "מסוף" – ויהי מקץ אינו הגמר (והתוצאה) ד"שנתים ימים" שלפניו, כנ"ל ס"ב.
8. 29. שהרי תרגום התורה ללשון ארמי הוא, לפי שבזמן הגלות לא כולם הבינו לשון הקדש. ולהעיר מתו"א עז, ד. עח, ריש ע"ג.
9. 30. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 35.
10. 31.
11. 32. עירובין יג, ב. וש"נ. – והרי כלל זה הוא גם על "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (שהרי) ניתן למשה מסיני" (נסמן בלקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 69־70). (משיחת ש"פ מקץ תשכ"ה)
12. 13. ראה גם אוה"ת שם [בפי' מרז"ל (שבת כא, ב) עד שתכלה רגל מן השוק]: "להעלות בחי' רגל השמאלי שמתלבש בקץ דשמאלא, ואז יהי' קץ הימין" (אלא שבאוה"ת שם מבאר זה בפי' האריז"ל ואינו מקשר זה עם פי' הזהר).