שיחה יט

1277שיחה יט

פורים

א. דובר בהמאמר (ד"ה חייב אינש) דלא ידעי כו'. והפירוש דלא ידעי הוא: הענין דחייב אינש לבסומי בפוריא עד מען זאל ניט ליגן אין אייגענעם דעת.

הענין

ועפי"ז הנה ענין דלא ידעי הוא אותו לענין הטבילה במקוה, שיטבול את עצמו הדיעות הבלתי רצויות.

והנה הדין בטבילה הוא שצריך לכסות ואם לאו לא עלתה לו טבילה. והענין הדעת, עד שלא ירגיש את מציאותו כלל

דטבילה במקוה, כמ"ש הרמב"ם רמז

במי הדעת הטהור, ועי"ז יתבטלו אצלו

את כל גופו, אפילו שערותיו, במים. ברוחניות הוא, שיהי' כולו מכוסה במי

לאיזה מציאות בפני עצמו, מבלעדי מי

הוא

הדעת, (וכמו דגים שבים שכל חיותם טבילה אותיות הביטול. כשהם בתוך המים דוקא), דזהו ענין

טובל

והנה בדין הטבילה יש הפרש אם את עצמו במי מעין. דבמים מכונסים צריך היינו מים שמחוברים עם מקורם, מטהר בטיפה אחת, אבל אותה הטיפה מכסה את

– ובאמת הנה במחשבה עיונית אפשר

את עצמו במים מכונסים או שטובל

שיעור של מ' סאה, משא"כ במי מעין, בכל שהוא. דגם כאשר טובל את עצמו

כל גופו לצייר שיטבול את כל גופו בטיפה אחת.

שיכסה

שהרי אין צריך שיעור לכמות המים אחת היא איזה כמות של מים, הרי אפשר שתכסה את כל גופו –

הנה אם טיפה זו היא מי מעין, נטהר

והענין ברוחניות הוא: מים הוא תורה.

את כל גופו, ולזאת הואיל וגם טיפה

למשוך את הטיפה שתהי' דק מאד עד גם בכל שהוא.

גליא דתורה נק' מים מכונסים, לפי

ששייך

שהתורה נתלבשה בשכל אנושי וכו' עד שילמוד תורה ויהי' נפרד ממקורו.

שמחוברים

משא"כ פנימיות התורה נק' מי מעין, בפנימיות התורה הוא רק בעניני אלקות

וזהו שמי מעין מטהרים בכל שהוא, אם הלימוד וההשגה הוא רק משהו, מ"מ

תמיד במקורם, שהרי המדובר וכו'. דכאשר לומד פנימיות התורה, הנה גם

בכח פנימיות התורה הוא לטהר את

תנאי

האדם גם בכל שהוא. אבל דרוש לזה אשר בטיפה זו יתכסה כל גופו, היינו

מתאימים

אשר כל עניניו במשך כל היום יהיו ללימוד פנימיות התורה שלמד

היא,

והשיג. ואזי הנה גם אם השגתו קטנה בכחה לטהר אותו.

1277ב. איתא בתקוני זוהר ומובא בספרים כ־פורים. דיוה"כ הוא שוה לפורים. ואחד בפירוש יום הכפורים, דפירושו הוא הענינים שמשתוים יוה"כ ופורים הוא

הוא

אשר בשניהם ישנו ענין הגורל. פורים הגורל על ב' השעירים, איזה שעיר לה'

אמנם יש חילוק עיקרי בין יוה"כ

על שם הפור הוא הגורל, וביוה"כ הי' ואיזה שעיר לעזאזל.

לפורים.

והעינוי צריך להיות בכל הפרטים, עד גם

ביו"כ כתיב ועניתם את נפשותיכם, בנעילת הסנדל, היינו שהעינוי מקיף

אמנם

את האדם מקדקדו ועד כף רגלו. בפורים הוא להיפך. צריך להרבות

היינו

בסעודה ובמשלוח מנות ולבסומי ביין. הענינים הגשמיים ובפורים צריך להרבות

שביוה"כ צריך להיות ההפשטה מכל באכילה ושתי' והדומה.

שלמעלה

והנה ענין הגורל הוא העבודה משהתלשלות (כמו שנתבאר בהמאמר הביטול שמבטל את הטו"ד שלו (כנ"ל

מטעם ודעת ומגיע למעלה באריכות), שזהו ג"כ הענין דלא ידעי, בסעיף א'). ולפי"ז יוקשה מהו"ע הריבוי

לענין

דאכילה ושתי' בפורים? איך זה מתאים הוא תכלית הביטול?

אך הענין הוא, דתכלית הכוונה הוא הנה גם אז יהי' בתכלית הביטול דמס"נ על יו"כ, דביו"כ הנה הביטול דמס"נ הוא הענינים הגשמיים, משא"כ בפורים הנה הנה את הגשמיות גופא הוא מזכך כל כך, שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו חייב אינש לבסומי בפוריא עד ישנו בוסם הבא בסיבת דברים רוחניים. ע כו' דמי כמאן דמיבסמי. אמנם העבודה ומ"מ הנה היין הגשמי עצמו יביא את מטעם ודעת.

הגורל והעבודה דלא ידעי, שענינה אשר גם בהיותו שייך לענינים גשמיים, שלמעלה מטעם ודעת. וזהו מעלת פורים

ע"י ההפשטה שמפשיט את עצמו מכל

גם בהיותו עסוק בהדברים הגשמיים,

עד אשר עושה מהגשמיות גופא, ביטול דלא ידעי. ופירש"י לבסומי ביין. דהנה

"ד דאיתא בגמרא (ב"ב עג) מתי מדבר

דפורים הוא לבסומי ביין גשמי דוקא, האדם לבחי' לא ידעי – מס"נ שלמעלה

השנה.

וימי הפורים הוא נתינת כח על כל אשר לא רק בשעת התורה והתפלה

כולו

כ"א גם בשעת עסקיו בדרך ארץ יהי' מסור ונתון להוי' בתכלית הביטול.

כמה

ג. כפי המבואר בדא"ח, הנה היו עצמה, שלא שאלה את מרדכי. וההוראה

ענינים אשר אסתר עשתה על דעת מזה בזמנינו הוא, אשר ישנם ענינים

דעת

אשר נשי ישראל צריכים לעשות על כדעת האשה (בענינים ההם). עצמם, ואדרבה, הבעל צריך לעשות 1278הבעל

ישנם ענינים בהנהגת הבית אשר – להיות שהוא מבחוץ להנהגת הבית

ולחינוך

– חושב שזהו נוגע להחזקת הבית על כמה ענינים עיקריים. אמנם האשה

הבנים והבנות, ומשום זה הוא מוותר – להיות שהיא בפנים הנהגת הבית –

כלל,

יודעת היא אשר אין הענינים עיקריים

כמובן אשר לא כולם שוים בזה, אמנם

א) מהמעות שמרויחים להכנסת הבית הדרוש לחינוך הבנים והבנות בדרך התורה

ב) צריכים להשתדל אשר התעסקות לו פנאי מספיק ללימוד התורה, מספיק יתעסק פחות יותר בעניני פרנסה, וכל

ובכגון דא כתיב שמע בקולה.

הנקודה הכללית והעיקרית בזה היא:

הנה ראשית דבר צריך להקציב הסכום

והמצוה. והנשאר יהי' לכלכלת הבית. הבעל בפרנסה תהי' באופן כזה אשר יהי' כנדרש עפ"י תורה ממנו, אף אשר עי"ז המחמיר בזה הרי זה משובח.

להנהגת

אפשר אשר הבעל, להיותו מבחוץ הוצאה שבבית, אשר בני ביתו לא יוותרו

הבית, יטעה ויחשוב על כמה פרטי עליהם וענינים עיקריים הם, הנה על

לבעלה

האשה שהיא בפנים הענין, להסביר ממנו ובתוקף שלא לוותר על ענינים של

אשר ענינים טפלים המה ולדרוש תומ"צ בשביל ענינים של מה בכך.

עצה

עוד זאת צריכה האשה לדעת אשר אשר תקבע לעצמה משך זמן בכל יום,

להצלחה בעניני הנהגת הבית הוא, כמה רגעים לכה"פ, להתעניין ולעזור

גשמיים.

לחברותי' בעניני יהדות, וגם בענינים רוחניות הוא. ובשכר זה שעשתה טובה

– אשר על כאו"א נאמר אהבתי אתכם החביבות של בן יחיד להוריו –

הנה בשכר זה ישלם לה הקב"ה את

כי הגשמיות של השני הרי אצלו למי שהוא מישראל, איש או אשה.

אמר ה' והבעש"ט מבאר שהוא באופן שכרה כמה פעמים ככה, אשר כל עניני

ביחד

ביתה יהיו בהצלחה, ותגדל את ילדי', טובים. עם בעלה, לתורה לחופה ולמעשים

ב להיות

א. הגם אשר החיוב דפורים הוא מובן, דבמה שנוגע לפועל צריך להיות – ארורים ומופרכים אצלו ומתרחק מהם

מבוסם כ"כ עד דלא ידע כו', הרי ארור המן וברוך מרדכי. המן – עניני רע בתכלית. ומרדכי – עניני טוב – ברוכים

הידור.

ויקרים אצלו ומהדר בהם בכל מיני

והענין הוא: מלמעלה נותנים כח ומלכתחילה הולך בדרך הישר ויש שחטא

אלא שכל זה אינו מצד הידיעה. לעמוד כנגד כל הנסיונות. אלא שיש

כו' ועושה תשובה, ולא ידח ממנו נדח.

1279בכולם,

ההבטחה דלא ידח ממנו נדח הוא השערה, ומובטחים שיעשו תשובה על

כי גם בצדיקים מדקדקים כחוט החטאים שבמדריגתם, וכן גם בסתם

החטאים

אנשים מובטחים שיעשו תשובה על

החטא הוא רק לפי שעה ובחיצוניות,

שבמדריגתם. וכמ"ש הרמב"ם בהל' גרושין (ספ"ב)

למעלה

אשר רק היצה"ר אנסו. אונס הוא עוד הוא בהוי' בתכלית ההתקשרות. יותר משוגג. אבל בפנימיותו קשור

היא

בפנימיות זו שהיא תמיד בשלימות זה שעובר במזיד על דברי חכמים, וכל למעלה משכל רצון ותענוג, שאפילו כחותיו, השכל הרצון והעונג, אינם

למלאות

כדבעי, גם הוא בפנימיותו רוצה רצון הקב"ה. וכדמוכח גם מרמב"ם

מכל

הנ"ל, לפי שפנימיות זו היא למלעלה נקודת היהדות.

וכאשר פנימיות נשמתו מאירה אצלו

ההרגשים דשכל, רצון ועונג, והו"ע בגילוי, אזי גם כאשר אין אצלו שום

דיבוריו

הרגשים, מ"מ הנה כל מחשבותיו גילוי עצם ופנימיות הנשמה.

ועד"מ אדם הנראה במראה (שפיגעל) אף שאין בו שום הרגש כלל, וכן הוא גם כפי רצה"ע וכמרז"ל דמנפשי' כרע.

ומעשיו הם כפי רצון העליון, מצד הרי כל תנועותיו הם כמו בהאדם עצמו,

ביהודי אשר כל מעשיו נעשים מאליהם

הוי'

ועי"ז גורם גם למעלה אשר כביכול

וזהו עד דלא ידע כו' כי הגם שהוא אין כדבעי, כי פנימיות הנשמה מאירה אצלו

וכמו שהי' בימי הפורים אשר ליהודים שמסרו נפשם על זה, וגם תינוקות שלא כו', שזה בא מצד פנימיות הנפש.

המורם מכל האמור הוא: בימי הפורים (וכידוע שבכל המועדים צריך להמשיך תורה ושמחה זה יו"ט (מקדש הזמן)

צלך¹.

לו שום הרגשים כלל, מ"מ בפועל הוא

בגילוי.

היתה אורה זו תורה..ויקר אלו תפילין הגיעו לדיעה אמרו אתך אנחנו בין לחיים

צריך להחליט ולהמשיך על כל השנה ענינם על כל השנה) ולהוסיף באורה זו

וששון

וההתקשרות דכל עניניו לאלקות, ויקר כל התורה לתפלין, ועי"ז תהי' שנת אורה

זה המילה, הו"ע הכריתת ברית אלו תפלין, הו"ע כללות המצות דהוקשה

ושמחה וששון ויקר גם כפשוטו.

1280ב. אחד הענינים שהיו בהנס דפורים מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. מסופר במגילה, ורבים מעמי הארץ

דפורים,

לדבר זה, כמו לשארי הדברים זכו, אחרי שעמדו כולם, מנער ועד

בידיעה

זקן טף ונשים (טף כפשוטו וגם טף ובאמונה) משך שנה שלימה (לא רק

בעסקם

בר"ה ויו"כ כ"א גם בימי החול, וגם בעובדין דחול), בתנועה דמס"נ,

היהודים.

ועי"ז זכו אשר גם על ע"ה נפל פחד

מהיהודים,

ולא רק כפשוטו שע"ה התיראו אלא גם כפירוש הרמ"א, בפירושו

היהודים,

מחיר יין, שמפרש דברי הפסוק פחד פחד היהודים הוא יראת הוי',

פחד

שבכל יהודי יש יראת ופחד הוי', הנה פחד בבחי' מקיף כ"א אז עס האט זה נפל גם על עמי הארץ. ולא רק

דורכגענומען

עד שהתיהדו.

הסיפורים

ג. כל סיפורי התורה, וכן גם שבמגילת אסתר הנקראת בשם ספר²

הוראות

וצריכה שרטוט כמו ספר תורה, הם

ההוראה מהנ"ל הוא:

הבחינה על מס"נ (אשר צריך להיות

נצחיות. מס"נ עד בכל מאדך, בכל מדה, שכולל

נפשך)

גם אלמלי נגדוה, שהוא למעלה מבכל פחד היהודים, הוא יראת ה', נופל גם על כ"א שפועל גם שינוי בפנימיות.

אז ער איז א מס"נ איד, הוא כאשר הענינים שבסביבתו, ולא רק פחד מקיף,

איתא

ד. בפרטיות יותר ענין ע"ה הוא: בתניא פמ"ט ובנו בחרת מכל עם בחומריותו

ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה גוף היהודי שוה לגופי או"ה, כי אם לגופי או"ה. (הטעם מפני מה באמת

יתראה

חילוק בעיני בשר, אז לא יהי' ענין

ענין

הבחירה, ולכן נדמה כו' בכדי שיהי' הבחירה למטה, ששרשה מהבחירה

הבחירה

שלמעלה, ובנו בחרת, שגם היא – שלמעלה – היא דוקא כאשר נדמה

דוקא).

לגופי או"ה, דירת עצמותו בעוה"ז

הוא ובחירתו אחד. וא"כ הרי בגוף היהודי נמצא עצמו"ה. מטעם זה פקו"נ

בפקו

דוחה כל התורה, אף אשר הכוונה "נ הוא סכנת הגוף, לפי שגם הגוף

משרש

הישראלי מושרש בהעצמות למעלה

מאחר אשר גוף היהודי שוה, לעיני היהודי הם אותם הצרכים של גופי או"

התורה³. בשר, לגופי או"ה, הרי גם צרכי הגוף ה, אכילה שתי' וכו'. והם עמי הארץ 1281שבהיהודי עצמו. וזהו ורבים מעמי הארץ יהי' ניכר שהוא יהודי. שיתנהג באופן זה.

וזה – מתיהדים סתם – אינו מספיק היהודים, הוא יראת ה', עליהם. שהנהגתו מתיהדים, אשר בכל עניני צרכי גופו עדיין, כי אם צריך להיות נפל פחד

כדבעי לא יהי' מצד חיוב השכל כ"א

שבשמים

מצד פחד הוי', כמאמר אפשי ואבי

והוא ע"י ההתבוננות אשר הוי' נצב פמ"א) תמיד בכל מקום שנמצא, עי"ז השינה. ולכן אדם מועד לעולם בין ער

ה. וכאשר יהי' פחד היהודים (כפירוש יהי' גם פחד היהודים, כפשוטו, על עמי

גזר עלי.

עליו כו' ובוחן כליות ולב (ראה תניא יפול עליו פחד הוי', ואפילו גם בשעת ובין ישן.

הרמ"א) על עמי הארץ (הם עניני גופו),

הארץ, כפשוטו.

הוי'

כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם נקרא עליך, אלו תפלין שבראש –

תמיד,

שאסור בהיסח הדעת, היינו שיזכור גם בעניני הרשות, אשר הוי' נצב

הקטרוגים

עליו, אזי ויראו ממך, שיתבטלו כל (=יהיה להם) דרך ארץ ופחד פאר א אידן. שמצד או"ה, וגם או"ה וועלן האבן

לומד

כי כאשר נכרי רואה אשר יהודי מתבטל, אבל דאס דערנעמט אים ניט בפנימיות). כי לענינים אלו אינו שייך. וכן בכללות המצות הרי אין זה שייך אליו ממשיך עי"ז מאומה. וא"כ ענינים אלו תופס אותו באופן פנימי). וגם כאשר רואה ולה"ר כו', דאס דערנעמט אים אויך ניט – שולל מציאות הנכרי שם כנ"ל), אבל היינו שנכנס באמצע אכילתו, בין הברכה

תורה ומתפלל ושומר שבת וכו',

באופן פנימי (=זה לא תופס אותו

עכו"ם ששבת חייב מיתה, וכן בתורה,

כלל, כי עכו"ם שעושה מצוה הרי אינו דערנעמען אים ניט באופן פנימי (=אינו

אשר יהודי נזהר במסחרו מהשגת גבול

באופן פנימי, (כי קיום המל"ת במסחר

כאשר רואה איך שיהודי אוכל ושותה,

ראשונה לברכה אחרונה, וואס צו דעם

שייכות),

האט ער יע א שייכות (=שלזה יש לו ומ"מ רואה אשר באכילת היהודי

באופן

יש פחד ה' עליו, דאס דערנעמט אים פנימי, ונופל פחד היהודי (כפשוטו)

מתיהדים

על עמי הארץ (כפשוטו) עד אשר – פעולה בפנימיות.

יוכל

כי באמת א"א כלל אשר אינו יהודי מפני אש כו'. ורק באמור אלי כל היום בהנהגתך כל היום, בדברי הרשות, אשר

אבל כשמתנהג באופן הנ"ל, הרי חייב

להעלים על יהודי. שהרי כהמס דונג אי' אלקך, כחך וחיותך, מדוע לא ניכר

יהודי אתה? מצד זה היתה דמעתי גו'.

אדם לומר בשבילי נברא העולם, לא

אדרבה,

רק שאין שום דבר מנגד אליו אלא הכל הוא בשבילו, שכל עניני העולם 1282יסייעו לו בעבודתו (שהרי ענין הקליפה באמיתתה הוא כקליפה השומר להפרי⁴))

וכמ

שיוכל לעבוד את הוי' בלי שום טרדות, "ש הרמב"ם בהל' תשובה וסוף הלכות

ויעבוד

מלכים, אשר לא תהי' לו שום דאגות אשר ומלאה הארץ דיעה את הוי' כמים

את הוי' במנוחה, וכמו שיהי' לעתיד לים מכסים.

ב דרבנן.

פורים^*) – היא אחת משבע מצות

מצות

יש אחרונים מונים בפורים עצמו ז' ¹, והן:

(המיוחדת

א) מקרא מגילה. ב) קריאת התורה לפורים). ג) אמירת ועל הנסים

והספד.

בתפלה וברהמ"ז. ד) איסור תענית מנות. ז) מתנות לאביונים.

שתי המצות "משלוח מנות ומתנות דפורים בזה, שענינן הוא – קירוב ואיחוד² נותן המנה והמתנה עם המקבלים – רעהו

– שאר המצות דפורים, הרי קיומן בצבור דוקא, אין ענינה לקרב ולאחד את מדיני קרה"ת הוא, אשר כשיש כבר צבור התורה – חובת הצבור היא³ ואינה חלה

שתי מצות אלו – משלוח מנות ומתנות

ה) שמחה ומשתה לבסומי. ו) משלוח

לאביונים", שונות הן משאר המצות

, גם אופן עשייתן – הוא קירוב וחיבור

או האביון. אפשר גם ביחיד. ואפילו קרה"ת שהיא

היחידים ולעשותם ציבור. ואדרבה –

– קורין בתורה. ובפרט את"ל שקריאת על היחיד.

לאביונים – הן עיקר בענין ימי הפורים.

(השתחוו

כי סיבת הגזירה הי' – עבודה זרה לצלם⁴), היפך אמונת ה' אחד ע"י 1283אחדות

עם אחד. ולכן המצות אשר תוכנם ממש) הן עיקר בענין החג.

בשתי מצות אלו גופא, עיקר ענין

(של ישראל, שהם חלק אלקה ממעל האחדות ופעולתו הוא במצות מתנות

לרעהו,

לאביונים. כי משלוח מנות הרי הוא – ואין זקוקים לפעולת המצות – שהרי בלאה

ובזה אין ניכר כ"כ ענין האחדות "כ ריעים וקרובים הם. משא"כ בנתינת

דבר

מתנות לאביונים, אביון – שתאב לכל בו שום מעלה כלל, הרי הנתינה – קירוב עם האביון.

⁵, הן בגשמיות והן ברוחניות, שאין והתאחדות אפילו עם הפחות ביותר –

אביונים

ולכן: מוטב לאדם להרבות במתנות לרעיו כו'⁶. כיון שענין מצות אלו הוא כאשר יש לו אפשריות לקרב רחוקים, אלה הקרובים בלאה"כ.

מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות

קירוב והתאחדות של כל ישראל, הרי הרי זה מוטב – בענין האחדות – מלקרב

בשביל

הטביע הקב"ה בהבריאה, (שכולה האדם), אשר דברים הנחוצים ביותר

הצורך

להאדם, בנקל יותר להשיגם⁷, וכמו הלבוש בקל יותר להשיגו מאשר קנין או שנצרך ביותר להאדם (כמרז"ל⁸) על כל לבורא מ"ט כל הנשמה תהלל י־ה כו'),

באויר, מזון, לבוש ובית – הנה

בנין בית, מזון קל יותר מלבוש, ואויר

נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס מזומן תמיד, בלי טרחא מצד האדם כלל.

בצרכי

וכמו שהוא בצרכי הגוף, כן הוא הנפש: המצות שהנשמה מוכרחת

לקיימם.

וזקוקה להם ביותר, בנקל יותר ובנדו"ד: שתי המצות משלוח מנות

בענין

ומתנות לאביונים (מכיון שהם עיקר המצות דפורים. הפורים), בנקל יותר לקיימם משאר

כשרה,

קריאת המגילה – הרי צורך במגילה להקדים מפני זה כו'). קרה"ת – נוסף על הנסים – זקוק לסדר תפלה, או לסעודה איסור תענית והספד וחיוב השמחה וכו'

בעל קורא (עד שכפרים מוכרחים

הנ"ל – צ"ל בעשרה דוקא. אמירת ועל

המחויבת בברהמ"ז וברהמ"ז. ומכש"כ אשר ה"ז תלוי ברגש הלב, ועיקר הציווי

במוחו

הוא (כמו במצות ואהבת⁹) שיתבונן בענינים המביאים לשמחה ושוללים 1284ענין התענית וההספד (גם כשמצד עצמו – והספד). משא"כ במשלוח מנות ומתנות

לולא האיסור – הוא במצב של תענית לאביונים, אין צריכים להכנות (אפילו

לקיימם,

ברכה בפני עצמן אין בהן) ובנקל מאד ושתי פרוטות לשני אביונים, פרוטה לכל

‘ ‘

אף שמצד עצמן, בנקל יותר לקיים

וכשנותן שתי מנות לאדם אחד,

אביון, יוצא ידי חובתו.

‘ מצות אלו משאר המצות, כי עיקר הן

מתנכל

ביותר וכנ"ל – מ"מ, מטעם זה עצמו, היצה"ר בכל מיני תחבולות, שלא

מאלה

יקיימו מצות אלו. ולכן, אפילו כמה הזניחו מצות אלו. ובנוגע לנוער, בנים

שמהדרים בשאר המצות דפורים, או בנות – רבה העזובה, וד"ל.

ביותר,

ולכן החובה (והזכות) להשתדל ובפרט אלו שיש להם השפעה

מגעת,

בסביבתם, ולפרסם בכל מקום שידם גודל מעלת מצות אלו, ואשר בנקל

שהגיעו

מאד לקיימם. ואשר כל אחד ואחת לא אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו

לגיל מצות מחוייבים בהם.ולא עוד לחינוך, יקיימו בעצמם מצות אלו.

ויתוספו

ובודאי ובודאי אשר תצליח ההשתדלות המצוה.

‘ ‘

ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא

המונים המונים מישראל – לקיים

‘ – קיום מצות אלו ע"י הקב"ה, שישלח

אחים

מנות לרעהו – ישראל, אלו שנקראים אלה הריקים מכל מעלה, שאין בהם לא יפה נותן) להם הקב"ה מתנות. (

ורעים להקב"ה, ואפילו לאביונים – טעם ולא ריח¹⁰ – יתן (וכל הנותן בענין

ב

... מצות היום דפורים – משלוח מנות (מגילה ז, א ובפוסקים) שצריך לשלוח

משיחת ש"ק מבה"ח אד"ש, פ' שקלים, תשכ"ב)

איש לרעהו ומתנות לאביונים, וארז"ל שני מיני אוכלין לרעהו ושתי מתנות –

אביונים.

או מעות או מיני אוכלין – לשני וכמה דיוקים יש לדקדק בזה:

לפורים.

א) מהו השייכות דמשלוח מנות כו'

ושמחה

ואי משום דעשו אותו ימי משתה בשויו"ט יש חיוב סעודה וקדוש, וביו"ט

וחייב אינש לבסומי כו' הלא גם אין שמחה אלא בבשר או ביין נוסף בפסח 1285ד' כוסות, ובעיו"כ חייב להרבות באכו"ש – ועיין בערוך השולחן או"ח סתר"ד

דאורייתא

דמנה הדעות אם הוא דרבנן או מנות כו', או דנילף משם ולא יתקנו גם

ב) מפני מה במנות נכתב "משלוח",

– וא"כ: או יתקנו גם בהנ"ל משלוח

בפורים. משא"כ באביונים דכתיב סתם.

אשניהם,

ואף די"ל דתיבת משלוח קאי בכ"ז הרי לא כתב משלוח מתנות

דלכאורה

לאביונים ומנות איש לרעהו, ובפרט לאביונים, כי הרי בצדקה יש מעלה שלא (י, ב) – וזה א"א כ"א כשאינו נותן מיד משא"כ באיש לרעהו דליכא טעם זה. וא" לאביונים" מל"מנות לרעהו".

ג) מהו דיוק החיוב רעהו – אחד ושני

משובח ביותר המשלוח במתנות ידע המקבל והנותן זה מזה וכדאי' בב"ב ליד אלא שולח ע"י גבאי צדקה וכה"ג,

כ הו"ל לסמוך ענין דמשלוח ל"מתנות אביונים.

דברים,

ד) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח ב' משא"כ לאביון מספיק דבר אחד,

השייך

ואיפכא מסתברא, דהריבוי צ"ל בענין ברמב"ם (הל' מגילה ספ"ב) מוטב לאדם בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, כמו"כ לאביונים – לא רק במספר האנשים כ"א

ה) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח דבר מעות או מאכל – אף שמצינו בצדקה דיש בתענית (כג, ב) וא"כ כ"ש דפורים

לצדקה ולא באיש לרעהו. ועדמ"ש

להרבות במנות לאביונים מלהרבות גם בעיקר החיוב הי' צ"ל רבוי במתנות

גם במתנות כל אחד מהם.

מאכל דוקא ולאביון הוא כרצונו אם

מעלה בנותן דבר מאכל דוקא וכדאיתא

דלרעהו

לתת מאכל דוקא.

ויובנו כל דיוקים אלו בחדא מחתא, בביאור בקיצור עכ"פ, כי אין הזמן גרמא

‘ ‘

הנה ענין הפורים הוא ענין כללי, ז. היתה הגזירה להשמיד גו' כל היהודים

שולח מאכל, דלעני עאכו"כ צריך

בהקדם הבנת ענין פורים על בוריו

לכתוב באריכות.

‘ א. כמו שבגשמיות והמאורע כפשוטו,

המדינות, ובפרט לש"ס דילן דפליג אמד"ר (מג"א פ"א) וס"ל (מגילה יא, א מלכותי', וא"כ היתה הגזרה על כל עם

כמו"כ גם ברוחניות הי' בזה ענין כללי, שקבלו כבר, היינו שבזמן ההוא הי' גמר דוקא אז הי' באתעדל"ת ומדעת עצמם והתחלת קבלת התורה – יש מודעה רבה

ושם) דאחשורש מלך בכיפה וסליק ישראל וההצלה היא – הצלה כללית.

וכמרז"ל (שבת פח, א) שאז קיימו מה

וקיום קבלת התורה והמצות. ואדרבה בלי התעוררות מלמעלה, משא"כ במ"ת

לאורייתא.

1286והנה מ"ת ותומ"צ ענינם הוא שיהי' מרע"ה להמלאכים (שבת פח, ב) למצרים תהא לכם כו', ולא ענו לו שתנתן להם

וכבר הי' לעולמים מעין זה – במ"ת. אז הדבר תלוי בעבודת התומ"צ של ככלות התחתון, וכמובן כ"ז מסש"ב פל"ו ול"ז, יחיד, כאיש אחד, ועי"ז זכו למ"ת (עיין לפני המלך בסופו) כמו"כ גם בנס

לו ית' דירה בתחתונים דוקא, וכמענה

ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה התורה ברוחניות. אלא שאח"כ נתגשמו בנ"י והעולם. ומני

בנ"י, שעי"ז מעלים ג"כ כללות עוה"ז וכמו שבמ"ת נאמר ויחן שם ישראל לשון יל"ש יתרו רמז רע"ג, תו"א ד"ה ובבואה

פורים

נאמר וקבל היהודים ל' יחיד, וגם

כולנו

בעבודה עתה תנאי עיקרי הוא שצ"ל ונתבאר בס' ד"מ באר היטב.

המורם מכל הנ"ל: כיון שפורים הוא

כאחד דוקא, וכמ"ש בסש"ב פל"ב קיום וגמר קבלת התומ"צ, צ"ל נרמזים

דירתו

בו ענינים העיקרים דתומ"צ, והם: כולנו כאחד; ונוסף בפורים שכ"ז צ"ל לא

‘ ‘

ונבוא עתה לביאור פרטי רמזי פורים.

אמרז"ל (שמו"ר ר"פ יתרו ורש"י ד"ה

ית' בתחתונים והתנאי שבזה שיהיו מצד אתעדל"ע אלא ע"י עבודת האדם.

‘ דעלך שבת לא, א) רעך ורע אביך אל

וחיבור

תעזוב זה הקב"ה. ולכאו' איזה ריעות שייך בין ברי' שפילה ועצומ"ה ית'?

נמכרתי

אלא שעלה ברצונו שבנתינת התורה כביכול עמה (שמו"ר רפל"ג) ושכר

כמבואר

מצוה מצוה ל' צוותא וחיבור כו', בארוכה בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר

וקוטב

שליט"א בהתמים (חוברת א ע' כ"ה הענין ב"היום יום" ע' ק"ב).

עליהם

וידוע שזהו הטעם שהתומ"צ נאמר כל אכו"ש שנא' במגילה הזאת בתו' ובמע וכו' – הן מצד האדם הן מצד למע' כביכול,

ל' אכילה ושתי' (מ"ר קהלת ב' כ"ד: "ט הכתוב מדבר, ועוד), ונמשלו ללחם

וכמש"נ לכו לחמו בלחמי (עיין לקו"ת

דקאי

ביאור ד"ה וידבר וגו' המטות ועוד –

וזהו בכללות התומ"צ, אבל בפרטיות – והאוי"ר שאינם אלא גדפין (סש"ב ספ"

גם אמצות) לחמי, וגם אתם – לחמו. הרי בתומ"צ גופא יש חילוק: כל התומ"צ

מ, עיי"ש הטעם) ונק' זהב כסף (בדא"ח

שתכליתם

– תו"א תו"ח ועוד – דרושי וישב) הוא לקנות בהם עניני אכו"ש הנ"ל. איש (זה בנ"י) לרעהו (זה הקב"ה,

מנות

וזהו דמצות פורים הוא: א) משלוח

זהב

כנ"ל) ודוקא מיני אוכלין ומשקין, כי לא יגיע למעלת דביקותו בד' בדו"ר וכסף (אהוי"ר) – הנה גם שיהי' צ"ג

כטרם

ענין ירידתו למטה, שהוא לעשות דירה

ירידתו לעוה"ז (סש"ב פל"ז) ולא זהו בתחתונים ע"י היום לעשותם דוקא.

1287ודוקא ב' מנות כ"א נותן רק מנה אחת, שעושה כן מפני טבעית גופו ואין בזה היינו סוג מצוה אחת, יש מקום לחשש ענין של דירה בתחתונים, וע"ד ספק

לחיי

שנסתפק רחב"ת (ע"ז יח, א) מה אני דמים רבים.

ומדייק שיהי' משלוח מנות – כי התומ"

עוה"ב, וכמשנ"ת בתו"א תולדות בי' צ צריך להעלותן ע"י דו"ר טבעיים או

ובהגהות

שכליים כו' וכמשנ"ת בסש"ב (פ"מ הגשמי שהוא מדור הקליפות.

והנה כ"ז הוא בנוגע לעצמו, אבל הרי ל' יחיד, ולכן באה מצוה השנית בפורים להשתדל ולהוכיח את חבירו האביון ועני

ואין זה סותר למה שנת"ל שבפורים צ באו לשלול אתעדל"ע שזהו מעין ענין כגיגית כו' שם תהא קבורתכם, וכמובן ג לבסומי) שבימי הפורים לא היתה אתעדל" פני גו' – אבל לא בא לשלול ענין הוכח

שם) ולא שישארו למטה בעוה"ז נת' לעיל שצ"ל כולנו כאחד, ויחן וקבל

והיא מתנות לאביונים – היינו שצריך

בדעת שגם הוא יעסוק בתומ"צ.

"ל העבודה מצד עצמו דוקא, כי בזה של כפי' והכרח, וכמו כפה עליהם הר

"כ מהראי' שבתו"א (סד"ה חייב אינש ע מפני שע"ז נאמר ואנכי הסתר אסתיר תוכיח וכיו"ב ע"י בנ"א, ופשוט. אבל

בכאו

הענינים לעורר את חבירו אינם שווין לדוגמא – ע"י שרואה אחר מניח תפלין.

"א: יש מתפעל ומתחיל להניח תפלין ויש מתפעל ומתחיל להניח תפילין ע"י

ויראתו,

שאחר מסביר לו ענין אהבת השם או אוכלין, כי אין תפקידם לעשות דירה יעשה דירה לו ית' בתחתונים.

ולכן מספיק גם מתנה אחת, כי אף הרי אם רק פעל שהאביון מקיים תומ"צ

– ולכן ה"מתנות" אפשר שיהי' מעות

בתחתונים, כ"א להיות סבה שהאביון את"ל שנותן המתנה מפני טבעית גופו,

לשמה עי"ז – דיו, כמובן.

גשמיית:

וע"ד שארז"ל (ב"ב ט, א) בצדקה באין או"ה ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב

אבל צריך לתת לשני אביונים, כי להתעוררות מחבריהם, כי קיום התומ"צ

אם עושין צדקה מוטב ואם לאו להם לצדקה כו'. בכלל ישנם שני סוגי אנשים הזקוקים

צ"ל בהשתתפות ועבודת הגוף והנפש

במשל

גם יחד כמרז"ל (סנה' צא, א ושם) דחיגר וסומא, ובל' דא"ח שהעבודה

והא

צ"ל הן מצד נה"א והן מצד נה"ב, להשתדלות כי גם הנשמה נתגשמה ע"י

בלא הא לא סגיא, ובשניהם צריך ירידתה למטה, או – בסוגי העובדים Ð

בנשמתם.

יש: א) עובדי ד' בגופם ב) עובדי ד' וזה שצ"ל נתינה לשני אביונים.

1288והנה בהשתדלות לפעול על חבירו ובכללותם מתחלקים לשנים:

א) שמציירים לפניו פחיתות האדם, היינו שהעסק והדיבור הוא במה שצריך המוסר.

ב) שמבאר לו ומאריך בהסברת גדולת

לקרבו לתומ"צ כמה אופנים ישנם. מיאוס ושקוץ הרע, עונשי גהנום וכו' –

להתרחק ממנו – ובכללות זהו שיטת

הבורא, מה רבו מעשיך, עילוי התומ"צ

והדיבור

עד אין קץ כו' – היינו שהעסק שבכללות זהו דרך שיטת החסידות.

והנה אחד מהחילוקים אשר ביניהם: סוג הראשון: איך כי רע ומר גורל החוטא, וכה"ג – הצעת הענין מצ"ע אינה מצוה, חבירו לדרך הישר, משא"כ בסוג השני, ונשאה הוא דידיעת ס' ההשתל', דע את

הוא במה שצריך להתקרב אליו – כשמשתדל עם חבירו בהצעת ענין של

פחיתות אדם המתאווה לתענוגי עוה"ז

לולא התקוה שיש בזה, שעי"ז ישוב

שגם הצעת הענין מצ"ע מצוה רמה אלקי אביך ליחדו וכו'. וברמזים הנ"ל:

לאביונים

הסוג האחד אינו אלא ענין של מתנות פני', ה"ז משלוח מנות איש לרעהו וגם

משא"כ בסוג השני, אם אין בזה מתנה לאביון, ובחסידות גופא דיש ב'

מאמרים

הענינים דמאמרים ושיחות, הנה בדרך מלמעלמ"ט (בהאדם גופא) – משא" בעניני השכלה שבחסידות, התעוררות הנ"ל.

וע"י פרסום – לשמה – והפצה ברבים דא"ח, התעוררות ליר"ש וקיום תומ"צ, מהם ילמדו וכן יעשו כאו"א באופנו, הוא

שייכים יותר לנה"א, מוחין, פעולה

כ שיחות הכלולות מסיפורים, ביאורים לעבודה וכו' – שייכים לשני סוגי אביון

שיחה של דא"ח הכוללת עניני תורת ודברי ימי רבותינו וחסידים הזקנים אשר

ענין הכולל רמזי מצות משלוח מנות

פרטיהם...

איש לרעהו ומתנות לאביונים לכל

ב

...מגלה נקראת בי"א וידוע שרומז והתחלתו ט"ו (י' ה') וסכום הכולל של ס"ה כמספר שם אדנ"י, שם הוי' כמו מסתתר בלבושי עולם, ומודגש זה ביותר

(ממכתב פורים תש"ד)

בזה לשם הוי' – שסיומו י"א (ו' ה') כל ימי קריאת המגלה י"א עד ט"ו, הוא שהוא נקרא כשנתעלם, ז.א. כשאלקות

במגילה – שלא נזכר בה השם כי אם 1289שתהי'

רמוז בר"ת וסופי תיבות, ולכן נצטווינו כן הוא בכלל ע"י לימוד התורה, המברר להעשות בו רצון ה' ומצותו וזה לא הותר

וע"י פעולה זו דנפש האדם בעולם – השנה ותכליתם, כי כל יומא ויומא צ"ל

המגלה נקראת ופרסומי ניסא. וכמו עניני העולם ופוסק זה מותר וטהור וכשר

למלאכת שמים.

מגלים ג"כ תוכנם האמתי של כל ימי עביד עבידתי', ובפרט – הוא ע"י לימוד

שואלים

המיוחד שתקן משה לישראל שיהיו כפירוש רש"י שם – לקבל ולקיים עליהם

ודורשים בענינו של יום, ובאופן ועל בניהם בזה ובבא.

ב

בענינו של יום: נס הנעשה בו ביום. הלכות הצריכות ב"ה, ז' אדר שני ה' תשכ"ב

הבע

...ובעמדנו בסמיכות לימי הפורים "ל, אשר קימו וקבלו היהודים, קיימו

לאורייתא,

מה שקבלו כבר, לבטל המודעה רבה

יהי רצון שיוסיף כאו"א בלימוד

הנגלה

אלו שהם באופן דת"ת דרבים.

ובפרט שאפשר לומר שלימוד פנימיות

ובלימוד החסידות. ובפרט בלימודים התורה הוא המקיים את לימוד הנגלה.

וכמבואר

וע"ד שהוא בכללות העבודה, שהעבודה באופן דיחו"ע מקיימת העבודה

ואזי יומשך במעשה המצות וקיומם – מעשה, כי יבוטל ההעלמות וההסתרים, ביחד. וכמובן בקונטרס הנ"ל.

וי"ל – אשר זוהי גם הדרך שיומשך בדברי הרשות, בכל דרכיך דעהו.

בקונטרס עץ החיים בארוכה איך

שבאופן דיחו"ת – כהוראת חז"ל, גדול תלמוד שמביא לידי

כיון שהלימוד הוא הנגלה והפנימיות ממצות מעשיות וקיומם גם בעבודת ה' 1290ולא עוד אלא גם להעבודה דבירור ג' קליפות, אתהפכא חשוכא ממש לנהורא.

אפילו

וע"ד ביאור חז"ל: בכל דרכיך דעהו כגן אלי' בהר הכרמל.

אשר עילוי העבודה הזו מובן ממש"כ שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים הנ"ל מגיעים לדרגא דגבוה אפילו מבעלי

אלא שיהי' כל זה מתוך שמחה וטוב

שהרי זהו עילוי דפורים, שהוא שמחת

והבכן מכל הנ"ל לעבודה בפועל,

לדבר עבירה באם צורך מצוה הוא

כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אשר אף שבמקום אין יכולים לעמוד שם, הנה ע"י עבודה

תשובה, לבב דוקא, בטוב הנראה והנגלה.

בודאי

מובן.

ויקהל־פקודי מודיעים

...נעם לי לקבל מכתבם, בו על עריכת סיום ששה סדרי משנה,

לטובה,

במוצש"ק הבא עלינו ועל כל ישראל שבת פרשת ויקהל פקודי.

הזקן

ועל פי ההוראה הידועה של רבנו הישראלי ללמוד בכל יום מפרשת השבוע השבוע, (בעל התניא והשו"ע) שעל כל איש וללמוד מפרשת השבוע הוראות בחיי

ובזה:

יש ללמוד רבות גם בענין האמור השבוע המתחיל במוצאי שבת זה (ויקרא)

פרשיות האמורות (ויק"פ) ופרשת – מדברים בהקמת המשכן בפועל, אשר

בתוכם,

ענינו הוא, כלשון הכתוב, ושכנתי וכדיוק חז"ל בהכתוב: בתוכו לא

מישראל,

נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א

עשיית שלום וגם חיבור של הגשמיות והרוחניות בכל הדרגות והבחינות.