שיחה א

41שיחה א^*

א. תנן בסוף תענית¹: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'", ובגמ' שם² נאמרו כמה טעמים על יום טוב זה, ומסיים בגמ'³ "מכאן ואילך⁴ דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף כו'", ופרש"י⁵ "מכאן ואילך מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"⁶. וברשב"ם⁶ מבאר ש"מתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה".

ויש לעיין מהו הגדר של הוספה זו דלימוד התורה בלילה מחמשה עשר באב ואילך, דלכאורה:

אם המדובר ביושב אהל (ת"ח) ש"חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש"⁷, כמ"ש⁸ "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו'" ונאמר⁹ "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"¹⁰ — הרי בלימודו זה אין הוספה על חיובו במצות ת"ת?

ואם המדובר בבעל עסק שיוצא י"ח בקביעות עתים ביום ובלילה¹¹, ועד שיש יוצאים י"ח בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית¹², ובא להדר ולהוסיף בת"ת (יותר מחיובו) — אינו מובן, למה לא מצינו ענין זה כאשר הימים מאריכין והלילות מתקצרין, דמאן דנתוסף לי' בזמן דהיום אז ביום יוסיף¹³? מהו ה 42חילוק אם הוספה זו היא בלילה (מט"ו באב ואילך "שהלילות מאריכין והימים מתקצרין") או ביום (כאשר הימים מאריכין והלילות מתקצרין)?

ואדרבה: אם נותנים שכר מיוחד כשמוסיף לימודו בלילה (שאינו זמן של טירדא בעסק) — כ"ש וק"ו שמגיע לו שכר מיוחד כשמוסיף בלימודו ביום, כאשר ע"פ תורה פטור הוא מת"ת מפני טירדתו בעסק, והוא "גוזל" מהזמן שעוסק בפרנסתו ומקדישו ללימוד התורה¹³.

[ודוחק גדול לומר שהמדובר רק בבעל עסק כזה שא"א לו בשום פנים "לגזול" ולהוסיף בת"ת בשעות היום (גם כשהימים מאריכין), ובמילא, לא תצוייר הוספה בלימוד התורה אלא מחמשה עשר באב ואילך כשהלילות מאריכין].

ועוד זאת: מפשטות לשון הגמרא משמע, ש"מכאן ואילך כו' דמוסיף" היא הוראה כללית, לכל ישראל, בין יושבי אהל ובין בעל עסק (מכל הסוגים).

ב. והנה ברמ"א¹⁴ הביא ע"ד ההוספה בלימוד התורה בלילות מט"ו באב ואילך בהמשך לדברי המחבר (שמקורם ברמב"ם¹⁵) ע"ד גודל מעלת לימוד התורה בלילה "מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו א' מהן בשינה באכילה ושתי' ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה", ומוסיף הרמ"א (מרמב"ם שם) "כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (ומסיים) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך כו'" (וכן העתיק אדה"ז בהל' ת"ת שלו¹⁶).

ועפ"ז לכאורה הגדר של ההוספה בלימוד התורה בלילה מט"ו באב ואילך, אינו שייך לחיוב הכללי דת"ת¹⁷ — אלא הוא בא ושייך להסגולה המיוחדת של לימוד התורה בלילה¹⁸. שלכן "דמוסיף יוסיף", שמגיע לו שכר מיוחד על עסק התורה בלילה דוקא.

אבל עפ"ז צ"ע: איך אפשר לומר "ודלא מוסיף יאסף. . תקברי' אימי'" ("ימות בלא עתו"¹⁹)? וכי אפשר לומר שבגלל שחסר לו העילוי המיוחד של 43לימוד התורה בלילה (שאז לומד אדם רוב חכמתו וזוכה לכתר תורה), מגיע עונש כזה?!

ג. ויובן זה בהקדם ביאור בדיוק לשון הרמב"ם (הנ"ל) שע"י לימוד התורה בלילות זוכים לכתרה של תורה:

בהל' ת"ת שלו²⁰ מביא הרמב"ם שני תנאים²¹ איך להגיע ל"כתר תורה"²²: א) "מי²³ שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך²⁴ היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' ובתורה אתה עמל". ב) "אע"פ¹⁵ שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו כו'".

ויש לדייק, שבתחילה נקט הרמב"ם "להיות מוכתר בכתר תורה", ואילו גבי עסק התורה בלילה כ' "מי שרוצה לזכות²⁵ בכתר התורה".

ויש לומר הביאור בזה:

בתוכן "כתר תורה" יש שני ענינים: א) הכתר שבתורה עצמה, היינו החלק הנעלה והמיוחד שבתורה (כמו שמצינו²⁶ שדוקא הלכות התורה נקראות בשם "כתרה של תורה"). ב) זה שהתורה היא כתר של האדם הלומדה.

והנה, אף שבכללות כוונת הרמב"ם בפרק זה היא לאופן הב'²⁷, זה שהתורה מכתירה את האדם הלומדה (כמשנ"ת במ"א²⁸), יש לומר, שבמתק לשונו מרמז הרמב"ם גם על הענין הא' (הנ"ל) דכתר תורה, היינו, דרגא נעלית בתורה גופא.

וזהו החילוק בין שתי ההלכות הנ"ל:

בהלכה הא' "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה" הכוונה לגדר "כתר תורה" באופן הב' דלעיל, שהתורה נעשית כל מציאותו (וזהו הפירוש שהאדם "מוכתר בכתר תורה"). וכמו שממשיך הרמב"ם "ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת" — שאז דברי תורה שלו הם כמו רכוש שקנה (עד ש"תורה דילי' 44היא"²⁹) שאפשר להפריד בין מציאות האדם הלומד והדברי תורה שלמד, שהרי הוא מציאות בפני עצמה שיש לו "רכוש" — אלא שיהי' מוכתר (מסובב) בדברי תורה באופן שהתורה תתאחד עם מציאותו.

משא"כ במ"ש בסוף הפרק "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו כו'" — אין כוונתו לזה שהתורה תהי' "כתר" שלו, אלא "לזכות" לענין נעלה בתורה גופא, ב"כתר התורה". ולכן משנה בלשונו, וכ' (א) "לזכות", (ב) "בכתר התורה" — שזה מורה שהוא זוכה לאיזה דבר, והדבר הוא "כתר התורה", כתר של התורה³⁰ [משא"כ לפנ"ז כ' (א) ולהיות מוכתר, (ב) בכתר תורה — שזה מדגיש הפעולה על האדם הלומד, שהתורה מכתירה אותו].

ד. ויש לומר, שכוונת הרמב"ם כאן ב"כתר התורה" היא — לעיקרה ומהותה של תורה (כמו "כתר" כפשוטו, שהוא דבר שלמעלה מהראש), היינו לא זה שהאדם מבין ומשיג התורה, אלא הדביקות בנותן התורה.

וכמבואר בארוכה בב"ח³¹, שעיקרו של עסק התורה הוא "שנהי' עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. . ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה³² ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה", ומבאר שם שזהו גם תוכן ברכת התורה, "להודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינה ית', והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהי' משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו כו'".

ועפ"ז מובן דיוק לשון הרמב"ם בהלכה זו "אין אדם למד רוב חכמתו. . ולא יאבד אפילו א' מהן. . אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" (ובטור ושו"ע³³ הקדימו "דברי חכמה" ל"תלמוד תורה") — שלכאורה "דברי חכמה" מאי שייכי הכא? הרי מדובר בחכמת התורה³⁴?

אלא שכוונת הרמב"ם ב"דברי חכמה" היא ללימוד ענינים של "פרדס" (המבוארים בד' פרקים הראשונים של ספר היד), הנקראים "דברי חכמה"³⁵ להיותם 45הענינים העמוקים ביותר שבתורה (וכמבואר ברמב"ם שם גודל עמקות הדברים ההם) — שע"י לימוד זה זוכים ל"כתר התורה", כי כדי להרגיש "רוחניות וקדושת מקור מוצא התורה" (שזהו "כתר התורה" כנ"ל) הוא ע"י לימוד עניני "פרדס" וחכמת האמת, שבהם מדובר אודות גדלות הבורא וכו'³⁶.

[ועפ"ז, מ"ש הרמב"ם שעיקר הלימוד בלילה הוא ב"דברי חכמה" ("רוב חכמתו") — דהיינו עניני "פרדס" כנ"ל — מתאים עם מ"ש בכתבי האריז"ל³⁷ (והובא בפוסקים³⁸) שעיקר לימוד התורה בלילה הוא באגדה³⁹ ובחכמת האמת⁴⁰].

ה. ועפ"ז מובנת גם השייכות בין "לזכות בכתר התורה" ללימוד בלילה דוקא:

זה שזוכים ל"כתר התורה" ע"י לימוד התורה בלילה אינו (רק) מפני שבלילה אפשר להתמסר יותר ללימוד בהתיישבות הראוי', שאז מתיישב לימודו בתוכו (ע"ד מ"ש במדרש⁴¹ גבי משה), אלא גם ובעיקר⁴² לפי שבלילה ישנה סגולה מיוחדת⁴³ שלימודו יהי' באופן שמתקשר (נוסף על חכמת התורה גם) לשכינתו ית'.

46[ולכן ממשיך הרמב"ם "אמרו חכמים⁴⁴ אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר⁴⁵ קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד⁴⁶ כו'", להדגיש שאין הכוונה רק לקנין דברי תורה⁴⁷ ולהתיישבות בחכמת התורה, אלא "לפנימיות התורה", שהיא "רנה של תורה"⁴⁸, והיא הפועלת שיהי' עליו "חוט של חסד"].

והיינו לפי שהדביקות בנותן התורה קשורה עם לימוד התורה מתוך שפלות וביטול⁴⁹, שדוקא בלימוד כזה אפשרית דביקות אמיתית בקדושת התורה, והלילה הוא זמן מסוגל לעורר בעצמו רגש של שפלות ונמיכות רוח (ולכן אז הוא זמן דחשבון הנפש בקריאת שמע של המטה, תיקון חצות וכו'⁵⁰).

ואע"פ שהביטול הוא תנאי מוקדם בכל ענין של לימוד התורה, כמבואר ברמב"ם כאן⁵¹ ש"לא בגסי הרוח היא מצוי'. . אלא בדכא ושפל רוח", שזוהי הקדמה להלימוד, "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון כו' אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה" — הרי כ"ז הם דברים הקשורים עם ביטול ושבירת הגוף וכיו"ב⁵²; אבל כדי לזכות ב"כתר התורה", צריך הלימוד עצמו להיות מתוך ביטול ושפלות ונמיכות הרוח, להתקשר ולהתדבק בקדושת התורה, וזהו ע"י לימוד התורה בלילה דוקא (כנ"ל)⁵².

ו. וזהו גם תוכן השכר ד"מוסיף יוסיף" — "יוסיף חיים על חייו"; וכן לאידך — העונש ד"ודלא יוסיף כו'":

ההוספה דלימוד התורה בלילות (נוסף על ההוספה בכמות, שמוסיף עוד זמן של לימוד התורה), הוא בעיקר הוספה באיכות — שעי"ז זוכה ב"כתר התורה" שמתדבק עם נותן התורה; ולכן מביאה הוספה זו ל"יוסיף חיים על חייו", דהכוונה בזה היא — נוסף על הוספה בחיים כפשוטו — גם להוספה באיכות, 47חיים נעלים יותר, ע"ד מ"ש⁵³ "מחי' חיים יתן לך חיים", היינו חיים נעלים יותר בחיי עוה"ז⁵⁴, וע"ד מה שפירש בר"ג⁵⁵ ד"מוסיף ימים לעולם הבא", שי"ל שאין הכוונה שההוספה היא רק לחיי עוה"ב, אלא שימי העוה"ב ישנם בעוה"ז, בהיותו נשמה בגוף, וכמחז"ל "עולמך תראה בחייך"⁵⁶.

ולאידך — "ודלא מוסיף יאסף כו'", כי כאשר אינו מוסיף בלימוד התורה בלילות ה"ז מורה שאין נוגע לו "לזכות בכתר התורה" ואשר כוונתו בלימוד התורה היא בשביל השגת חכמת התורה, ולא לזה שהיא חכמתו של הקב"ה, קדושת התורה, שזהו אמיתית ענינה וגדרה ובשביל זה צ"ל עיקר עסק התורה של האדם, ולולא זה חסר בעיקר החיות של איש ישראל, שהוא עצם קדושת התורה. ולכן חסרים לו "חיים" אלה.

[וע"ד דברי הב"ח הנ"ל³¹ בביאור מחז"ל⁵⁷ "על מה אבדה הארץ⁵⁸ על שלא ברכו בתורה תחלה", ד"איכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה", ומבאר, ש"המה עזבו את תורתי ולא הלכו בה⁵⁹ פירוש תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה. . לעסוק בתורה לשמה ("כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ"). . נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר⁵⁸ כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלה לה למעלה"].

ז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם הקשר בין ההוספה דלימוד התורה בלילה להיו"ט דחמשה עשר באב⁶⁰.

דהנה הטעם בפשטות בזה ש"מכאן ואילך" מוסיפים בלימוד התורה בלילה הוא לפי שמאז הלילות מאריכין והימים מתקצרים⁶¹. אבל לפ"ז אינו שייך לתוכן היום (והיו"ט) דט"ו באב עצמו, אלא הוא דבר שמתחיל מט"ו באב ואילך. וי"ל שמסתבר, שיש שייכות בין ההוספה בת"ת בלילה המתחלת מט"ו באב לתוכן היו"ט⁶².

48עוד צ"ע ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל⁶³ שגודל היו"ט דחמשה עשר באב שייך לזה שאז הוא מילוי הלבנה, ומבואר⁶⁴ העילוי בזה לגבי מילוי הלבנה שבכל חודש וחודש, כי הלבנה מורה על ישראל שמונים ללבנה, (לפי שהם) דומים ללבנה⁶⁵, ועתידין להתחדש כמותה⁶⁶, ומילוי הלבנה מורה על השלימות שבישראל הבאה לאחרי הירידה (חסרון הלבנה שלפנ"ז), וע"פ הידוע שכל ירידה היא צורך עלי', מובן, דככל שתגדל הירידה, כך גדלה העלי' שלאח"ז. וזהו העילוי שבמילוי הלבנה שבחמשה עשר באב על שאר חדשי השנה, דלהיות שבא לאחרי הירידה העצומה דט' ימים ראשונים של חודש אב עד ליום ט' באב עצמו, יום החורבן והגלות, לכן העלי' שלאח"ז (הנרמזת בשלימותה במילוי הלבנה ביום ט"ו) היא עלי' נעלית ביותר (ועילוי זה יהי' בשלימותו בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה, שזהו התיקון של החורבן דט' באב).

[ותוכן זה שבט"ו באב נרמז בטעם הראשון (בזמן) שבגמ'⁶⁷ על היו"ט דט"ו באב — "יום שכלו בו מתי מדבר", שאף שהגזירה נתבטלה בט' באב שבשנה ההיא, הרי הבירור והגילוי דביטול הגזירה בט' באב הי' בט"ו באב, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא⁶⁸].

ולפ"ז מובן, שהעילוי דט"ו באב הוא דוקא מחמת יום זה עצמו, שבו קיימא סיהרא באשלמותא — ולא בימים שלאח"ז, שאז, אדרבה, מתחיל שוב מיעוט הלבנה, שפוחתת ומתמעטת מיום ליום.

ונמצא ששני הענינים — (א) תוכן היו"ט דט"ו באב, הקשור עם מילוי הלבנה, (ב) "מכאן ואילך מאן דמוסיף כו'" — הם כעין סתירה זל"ז. שמצד תוכן היו"ט ה"ז שייך, לכאורה, רק ליום ט"ו עצמו, כי אח"כ אור הלבנה הולך ומתמעט; ואילו ענין השני הוא באופן ש"מכאן ואילך" מוסיפים והולכים (דכיון שהלילות הולכים ומתארכים, הרי מובן, שבכל לילה צ"ל הוספה לגבי לילה שלפנ"ז).

ח. ויש לומר הביאור בזה:

כיון שישראל מונין ללבנה ודומין ללבנה, מובן, שכל שיש בלבנה יש בבנ"י. והיינו שנוסף ע"ז שבלבנה נראה המצב כמו שהוא בעם ישראל בכללותו, דכמו שבלבנה יש עליות וירידות כן הוא במצבם של ישראל (כדאיתא במדרש⁶⁹), עד שהם עתידים להתחדש כמותה בגאולה העתידה לבוא, הרי יש בזה הוראה איך צ"ל עבודת האדם.

ולכאורה תמוה: סדר העליות וירידות של הלבנה הוא באופן קבוע ותמידי, שבתחילת החודש היא בעליות, ממולד הלבנה עד למילואה ביום ט"ו בחודש, מיום ליום הולך ומוסיף אור הלבנה, ומט"ו עד סוף החודש מיום ליום פוחת והולך אורה עד שמתעלם לגמרי.

ועפ"ז ההוראה מתחילת החודש מובנת, שעבודת ישראל צ"ל באופן דמוסיף והולך, מחיל אל חיל; אבל איך יתכן שלאחרי שהגיע לשלימות העבודה, קיימא סיהרא באשלמותא, תהי' עבודתו 49באופן שפוחת והולך? הרי כלל גדול הוא, שעבודת ה' צ"ל באופן דמעלין בקודש ואין מורידין⁷⁰ ח"ו!

ועכצ"ל שישנו חילוק בין כשאין מילוי הלבנה בחציו הראשון של החודש לחציו השני של החודש: בחציו הראשון של החודש, העדר מילוי הלבנה מורה על חסרון, היינו שעדיין לא נשלם אור הלבנה, וצריך להעלות ולהוסיף באור; אבל בחציו השני של החודש, כשאין מילוי הלבנה אינו מורה על חסרון ח"ו, אלא אדרבה — יש בו מעלה.

ט. ויובן זה ע"פ דברי הגמרא⁷¹ בנוגע לכללות ענין דמיעוט הירח "לכי ומעטי את עצמך", ודוגמתו בעבודתם של ישראל — "כי אתם המעט"⁷², "ממעטין עצמכם"⁷³, ענין הביטול.

והענין בזה:

כאשר עבודת ישראל היא באופן דקיימא סיהרא באשלמותא, היינו, שהאור שלו מאיר בגלוי ובתוקף, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להשפעה על הזולת (ע"ד ובדוגמת הלבנה שענינה "להאיר על הארץ"⁷⁴) — יתכן שיבוא האדם לידי רגש של ישות, בידעו את גודל מעלת העבודה שעל ידה מאיר בכל העולם כולו; ולכן בהמשך וביחד עם זה צריכה להיות העבודה בענין הביטול ("לכי ומעטי את עצמך").

כלומר: בנוגע לעצם העבודה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת — הרי בודאי שאין לגרוע ח"ו בענין האור, ואדרבה, יש להוסיף ולהעלות בכל עניני אור וקדושה; והשינוי אינו אלא בנוגע לרגש האדם העובד, שכיון שהוא העושה ומאיר יכול לבוא לידי רגש של ישות — ולכן בנוגע לרגש זה צריכה להיות העבודה ד"לכי מעטי את עצמך", הביטול.

וזהו הסדר הקבוע בעבודת האדם, שבהגיעו לשלימות הפעולה בעבודת ה' בהאור והגילוי, אזי יש לו להתחיל תיכף העבודה דפוחת והולך, העבודה דמיעוט וביטול הרגש מציאות עצמו והרגש מעלת עבודתו עד שההרגש מתבטל לגמרי, בדוגמת הלבנה שבכל חודש לאחרי קיימא סיהרא באשלמותא בט"ו בחודש, מתחיל הסדר דפוחת והולך בהגילוי, עד שמתעלם אור הלבנה לגמרי ברגע שלפני המולד.

ועפ"ז יובן שגם בחציו השני של החודש, כאשר אור הלבנה פוחת והולך, העבודה היא באופן דמוסיף והולך — הוספה בהביטול, שההרגש הולך ומתמעט (מתבטל) יותר ויותר, עד לתכלית הביטול.

יוד. והנה מכיון שנצטוינו "מעלין בקודש" תמיד, עכצ"ל, שהעבודה הבאה לאחרי המצב דט"ו בחודש, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא, היא בהמשך והוספה על העלי' בעבודה דחצי הא' של החודש. כלומר: לא זו בלבד שהעבודה דחציו השני של החודש היא באופן דמוסיף והולך (הוספה בענין הביטול), אלא עוד זאת, שהעבודה בחציו השני של החודש היא נעלית יותר מזו שבחציו הראשון של החודש.

והענין בזה:

העבודה בחציו הראשון של החודש היא הוספה בענין האור, והרי "אור" הוא 50מציאות; ולעומת זאת, העבודה דחציו השני של החודש היא — הוספה בהביטול, בשלילת המציאות, אשר עי"ז באים לעילוי שבאין ערוך להאור — אותי אתם לוקחים, "לוקחים" את ה"מאור".

וזהו ענין מולד הלבנה בר"ח — שע"י עבודת הביטול בחציו השני של החודש עד לתכלית הביטול והעלם הלבנה לגמרי (ברגע שלפני המולד), אזי נעשה הענין ד"יחוד שימשא וסיהרא"⁷⁵, היחוד עם ה"מאור", שמעלתו באין ערוך לגבי מעלת האור.

[ולדוגמא — החילוק בין תלמיד בריחוק מקום מרבו ומפרש דבריו ומוסרם לאחרים, לכמו שהוא עומד לפני רבו ומקבל תורתו ממנו, דמובן דכאשר הוא לפני רבו, הרי הוא בטל לגמרי כדי שיוכל לקבל תורת רבו ואז הוא במעלה נעלית ביותר⁷⁶].

יא. עפ"ז מובן הקשר ד"מכאן ואילך" מוסיפים בלימוד התורה בלילות לט"ו באב שבו קיימא סיהרא באשלמותא:

תוכן ענין לימוד התורה בלילות הוא כדי לזכות בכתר התורה כנ"ל, דהיינו להגיע ל"מאור"⁷⁷ שבתורה, קדושת התורה והשכינה שבתורה (כנ"ל בארוכה), שהיא למעלה באין ערוך מ"אור" התורה, ולהגיע לזה הוא דוקא ע"י לימוד התורה בלילה, מתוך לילה ונמיכות הרוח ושפלות, ענין הביטול.

ולכן דוקא "מכאן ואילך" — לאחרי מילוי הלבנה דט"ו באב, מתחילה שלימות נעלית יותר, לימוד התורה בלילות כפי' הנ"ל הבא ע"י הענין כפשוטו, שעי"ז מגיעים ל"מאור" שבתורה.

ויש לומר, שזהו גם הקשר בין חודש אב להמשכו חודש אלול — שבחודש אלול הוא הזמן של "מלך בשדה", כמשל הידוע של רבינו הזקן⁷⁸, שבאלול הקב"ה מקבל כאו"א מישראל בסבר פנים יפות, כמו "מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה" — כי עבודת הביטול בחציו השני של חודש מנחם אב (שבו ובחותמו דוקא מברכים חודש אלול) — תכלית השלימות בענין הביטול, ביטול הבא לאחרי תכלית העילוי ד"קיימא סיהרא באשלמותא" כפי שהוא בחודש מנחם אב (כנ"ל) — היא ה"כלי" לגילוי ד"מלך בשדה" בחודש אלול, ע"ד וכמש"נ "מרום⁷⁹ וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"; "ואל⁸⁰ זה אביט אל עני ונכה רוח" דוקא,

והקב"ה מקבל כאו"א מישראל "בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם"⁸¹, וממלא כל בקשותיהם ומשאלות לבבם לטובה ולברכה, לכתיבה וחתימה טובה, ונכתבים ונחתמים לאלתר לחיים⁸², ובאופן של "מוסיף חיים על חייו", עד — לחיים הנצחיים והאמיתיים בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"ה)