45
הענינים העמוקים ביותר שבתורה (וכמבואר ברמב"ם שם גודל עמקות הדברים ההם) — שע"י לימוד זה זוכים ל"כתר התורה", כי כדי להרגיש "רוחניות וקדושת מקור מוצא התורה" (שזהו "כתר התורה" כנ"ל) הוא ע"י לימוד עניני "פרדס" וחכמת האמת, שבהם מדובר אודות גדלות הבורא וכו'36.
[ועפ"ז, מ"ש הרמב"ם שעיקר הלימוד בלילה הוא ב"דברי חכמה" ("רוב חכמתו") — דהיינו עניני "פרדס" כנ"ל — מתאים עם מ"ש בכתבי האריז"ל37 (והובא בפוסקים38) שעיקר לימוד התורה בלילה הוא באגדה39 ובחכמת האמת40].
ה. ועפ"ז מובנת גם השייכות בין "לזכות בכתר התורה" ללימוד בלילה דוקא:
זה שזוכים ל"כתר התורה" ע"י לימוד התורה בלילה אינו (רק) מפני שבלילה אפשר להתמסר יותר ללימוד בהתיישבות הראוי', שאז מתיישב לימודו בתוכו (ע"ד מ"ש במדרש41 גבי משה), אלא גם ובעיקר42 לפי שבלילה ישנה סגולה מיוחדת43 שלימודו יהי' באופן שמתקשר (נוסף על חכמת התורה גם) לשכינתו ית'.
הערות
- 36. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"ב (מספרי עקב יא, כב. רמב"ן בספר המצות מ"ע ז ) רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזין באגדות. ואולי י"ל שמטעם זה כתב אדה"ז (בפ"ד שם) "אלא בת"ת" והשמיט "דברי חכמה", כי כבר האריך בפ"ב שם, וכן בפ"א ה"ד, ע"ד גודל חיוב לימוד פרדס התורה, גם סודות התורה, שנכלל בחיוב מצות ת"ת, וא"כ פשיטא שזה נכלל בתיבות "אלא בת"ת", משא"כ ברמב"ם וטושו"ע.
- 37. ראה גם זח"ג לט, ב "והוה אוליף לי כל יומא ג' מילין דאורייתא ובליליא ג' מילין דחכמתא דאגדתא". ובאור צדיקים (להר"מ פאפיריש) עמוד התפלה סכ"ו ס"ו "יזהר מאד ללמוד (בלילה) כו' ונכון שילמוד דבר שמכפר עונותיו של אדם ושרוב יסודי (לכאורה טה"ד, וצ"ל "סודי") התורה גנוזים בה והיא אגדה". ועד"ז בסידור האריז"ל (להרש"ר) בכוונת הלימוד בסופו (כוונת העיון — "אגדה"). ועוד.
- 38. באר היטב או"ח ס"א סק"ו בסופו. משנה ברורה שם סק"ט. ועוד.
- 39. ובכ"מ הובא ע"ד לימוד המשנה בלילה, ובתרגום לאיכה עה"פ (ב, יט) קומי רוני בלילה: עסוקי במשנה בליליא. וראה בכמה סידורים בסדר הלימוד (ותיקון חצות) בלילה. סידור אדה"ז (קנג, ד) ובסידור תורה אור (קב, ב).
- 40. ולהעיר מקונטרס עץ החיים (לאדמו"ר מהורש"ב נ"ע) פכ"ה החילוק דזמני לימוד חסידות בבוקר ובלילה, דבבוקר הוא "זמן מסוגל" ללימוד דא"ח, ובנוגע ללילה — ד"הזמן הזה צריך לדא"ח". ואולי המדובר שם הו"ע אחר. ואכ"מ.
- 41. שמו"ר פמ"ז, ה "הי' לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה" . ושם, ח "בשעה שהי' מדבר עמו הי' יודע שהוא יום ובשעה שהי' אומר לו למוד תורתך הי' יודע שהוא לילה" (וראה מפרשים שם).
- 42. ויש לומר שמרומז בב' הלשונות בטאו"ח סרל"ח "הלכך כיון ששעות הלילה נוחין ורצויין ללמוד כו'".
- 43. דאף שמפורש בריבוי מקומות בזהר לגבי הלימוד בחצות, ה"ז רק שאז הוא עיקר זמן עת רצון, אבל מהמבואר בכ"מ (וראה לשון אדה"ז בשו"ע (או"ח מהד"ב ס"א ס"ג)) מובן דלימוד שייך (גם) לכללות הלילה. וראה סידור הרש"ר שם "ללמוד מעט אגדה בכל לילה אחר אכילה".
- . ושם: ילמוד החכמות המועילות לאהבה את ה' כו'.
- . ולהעיר שממשיך שם "ולמה הי' עושה כך אלא ללמד את ישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה", ומשמע שמשה עצמו לא הי' זקוק לזה.
ספר המצוות, מצוות עשה ז׳ - הטקסט מספריא
היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה. ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש, ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון או במי ששלחו, וכל עת שלא יבוין הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים אשר בא הפירוש (סוכה מ"ה:) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע, רוצה לומר שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע בו. וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג':) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע. (בפרשת עקב, הפלאה הלכות שבועות י"א):
שמות רבה מ״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי שָׁם עִם ה', וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא מַאֲכָל וּבְלֹא מִשְׁתֶּה, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמָּשָׁל אוֹמֵר אֲזַלְתְּ לְקַרְתָּא הַלֵּךְ בְּנִימוּסֶיהָ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עָלָה משֶׁה וְנִדְמָה לָהֶם, לְמַטָּה שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם ה', מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, הָיָה רַבִּי חִיָּא תַּלְמִידוֹ אֶצְלוֹ, וְהָיָה רַבִּי יוֹחָנָן רוֹאֶה כֶּרֶם, אָמַר לְרַבִּי חִיָּא, אֵין אַתָּה רוֹאֶה כֶּרֶם זֶה שֶׁהָיָה שֶׁלִּי וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ בְּכָךְ וְכָךְ, אוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְאָמַר לוֹ, לֹא הִנַּחְתָּ לְעֵת זִקְנוּתְךָ כְּלוּם, אָמַר לוֹ וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ שֶׁמָּכַרְתִּי דָּבָר שֶׁנִּבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, עוֹלָם כֻּלּוֹ וּמְלוֹאוֹ נִבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם. לֶחֶם לֹא אָכַל, אֲבָל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, אֲבָל מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שָׁתָה, וְהָיָה לָמֵד תּוֹרָה בַּיּוֹם, וּפוֹשֵׁט אוֹתָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה, וְלָמָּה הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ, אֶלָּא לְלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְהוּ יְגֵעִים בַּתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְּדוּ תוֹרָה דְּשָׁחֲרִין וּדְקָרִין בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְדוּ תוֹרָה דְּאִימְטִין. אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִי בַלַּיְלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי לא, טו): וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה. רַבָּנִין אָמְרֵי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, לְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְהוּ הַמַּשְׁנִין יוֹשְׁבִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וגו'. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם ה', לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא הוּא אוֹכֵל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהוּא שׁוֹתֶה מֵימֶיהָ, לְפִיכָךְ לֶחֶם לֹא אָכַל, אֶלָּא מֵאַיִן הָיָה אוֹכֵל, מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הָיָה נִזּוֹן, וְאַל תִּתְמַהּ הַחַיּוֹת שֶׁנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הֵן נִזּוֹנוֹת.
מצוטט ב־2 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- השכמת הבוקר וציצית ‹ א דין השכמת הבוקר לקוטי שיחות חל"ד עמ' 45
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.