שיחת חג הפורים, ה'תשל"ב

293

בס"ד. שיחת חג הפורים, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. בנוגע לימים טובים, רגלים ומועדים של בנ"י, כמו שלשת הרגלים, ועד"ז חנוכה ופורים, וכן בנוגע לשאר הימים שהתורה קבעה אותם למועד מיוחד שמובדל מכל ימות השנה – הנה לכל יו"ט רגל ומועד יש סיבה שבגללה נקבע ליו"ט, רגל ומועד, כפי שנתבארה סיבה זו בתושב"כ או בתושבע"פ.

ועאכו"כ בנוגע ליום השבת, עליו נאמר ¹⁹⁷⁶ "וקראת לשבת עונג", להיותו מובדל מכל ימות השנה בענין הקדושה – שנקרא "קודש" ¹⁹⁷⁷ , ועד שאפילו ימים טובים נקראים רק " מקראי קודש" ¹⁹⁷⁸ , היינו, שאינם "קודש" כמו שבת, אלא רק בדומה לשבת ¹⁹⁷⁹ [ובדוגמת מי שנקרא על שמו של השני, שעיקר השם שייך לשני, ואילו הוא רק נקרא על שמו], וכפי שרואים גם בנוגע לשביתה ממלאכה (שזהו יחודו של היום שצריך להיות מובדל מעניני חולין) – שבשבת אסורה כל מלאכה, ואילו ביו"ט יש מלאכות (מלאכת אוכל נפש) שמותר לעשותם.

ובנוגע לימי הפורים – הנה אע"פ שמסופר בגמרא ¹⁹⁸⁰ שמרדכי רצה שיהיו אסורים במלאכה, אבל "לא קבילו עלייהו", ולכאורה הרי זה מורה שאינם אפילו כמו שאר הימים טובים, ועאכו"כ לא כמו שבת, הרי מצינו שבפורים יש ענין שהוא נעלה יותר מימים טובים (ואפילו מיום השבת):

בימים טובים, שהם "מועדים לשמחה" ¹⁹⁸¹ , כמ"ש ¹⁹⁸² "ושמחת בחגך" – השמחה היא מוגבלת, ועד שיש דין ¹⁹⁸³ שב"ד היו שולחים שלוחים להבטיח ששמחת יו"ט לא תהי' באופן של יציאה מגדר השמחה כפי שצריכה להיות ע"פ שכל; משא"כ שמחת פורים, הנה לא זו בלבד שאין צורך להזהר שלא תהי' היציאה מגדרי השכל, אלא אדרבה: שמחת פורים צריכה להיות באופן ד"עד דלא ידע" ¹⁹⁸⁴ , למעלה מהגבלת ומדידת השכל.

ומזה מוכח שיש בפורים ענין חזק ונעלה יותר מכל הימים טובים,

294

כולל גם היו"ט הראשון שהוא "ראש לרגלים" ¹⁹⁸⁵ , חג הפסח, שהוא "זכר ליציאת מצרים", והיינו, שאע"פ שבפורים לא יצאו עדיין מגלות אחשורוש, אלא "אכתי עבדי אחשורוש אנן" ¹⁹⁸⁶ , מ"מ, בגלות גופא הי' נס מיוחד שבגללו קבעו שמחה גדולה יותר מאשר השמחה הקשורה עם יציאת מצרים.

ב. כאשר מחפשים במה התבטא הנס של פורים – הנה לכאורה פשוט הדבר, שתמורת גזירת המן שרצה לפעול היפך הקיום של בנ"י, הי' הענין ד"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" ¹⁹⁸⁷ ;

אבל הגמרא אומרת שזהו רק התוצאה של הנס, ואילו בנוגע ל" תוקפו של נס" (התוקף שבו מתבטא יחודו של נס זה מכל שאר הנסים) – אומר רבי שמעון בן יוחאי ¹⁹⁸⁸ : "מבלילה ההוא ¹⁹⁸⁹ תוקפו של נס",

והיינו, שהמאורע ש"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"14, שאחשורוש לא הי' יכול לישון, ולכן צוה "להביא את ספר הזכרונות"14, "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי גו'" ¹⁹⁹⁰ , שמרדכי עשה טובה ולא קיבל תשלום (שהרי כאשר אחשורוש שאל "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה" ¹⁹⁹¹ , אמרו נערי המלך: "לא נעשה עמו דבר"16) – זהו "תוקפו של נס", וכתוצאה מזה היתה כל השתלשלות הענינים.

וענין זה אינו רק דעת יחיד – שהרי הפלוגתא בגמרא13 אינה מהו "תוקפו של נס", אלא מהי הכוונה במ"ש במגילה ¹⁹⁹² "ותכתב גו' את כל תוקף", אם הכוונה ל"תוקפו של אחשורוש", "תוקפו של מרדכי", "תוקפו של המן" או "תוקפו של נס" – שבזה תלויים הדעות בנוגע להתחלת קריאת המגילה (לעיכובא): "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו" – "כולה", "מאיש יהודי", "מאחר הדברים האלה", או "מבלילה ההוא", והמסקנא היא ¹⁹⁹³ שהחיוב הוא לקרוא את כולה, כיון ש"כל תוקף" קאי על "תוקפו של אחשורוש", "ומתחילתה היא מדברת בתוקפו עד סופה" ¹⁹⁹⁴ ; אבל בנוגע ל"תוקפו של נס" – הנה לכל הדעות הרי זה "מבלילה ההוא".

295

ועד שישנו דין שבאמירת "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" צריך הקורא להגבי' את קולו יותר מאשר בשאר פסוקי המגילה, שזה מורה על "הגבהה" ("העכערקייט") בסיפור ענין זה, כיון שזהו "עיקרו של נס" (כלשון המהרי"ל ¹⁹⁹⁵ ).

ג. ולכאורה אין זה מובן כלל:

הן אמת שסדר הדברים הי' שעי"ז שנדדה שנת אחשורוש צוה שיקראו לפניו את ספר הזכרונות וכו', אבל לכאורה, גם אם לא הי' כל הסיפור ד"בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ולא היו קוראים ספר הזכרונות כו' – היתה אסתר (ע"פ ציווי מרדכי) מחפשת דרכים כיצד להשפיע על אחשורוש לבטל גזירת המן.

כל הטענות שאמר מרדכי לאסתר שעלי' לעשות כל התלוי בה, עד כדי סכנת נפשות, ובלבד לבטל את הגזירה – הי' מרדכי טוען גם אם לא הי' כל הסיפור ד"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"; וכן הפעולה על אסתר למלא ציווי מרדכי, כיון ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה" ¹⁹⁹⁶ – אינה תלוי' בכך אם "נדדה שנת המלך" אם לאו.

וא"כ, לכאורה, לא זו בלבד שהענין ש"נדדה שנת המלך" אינו "עיקרו של נס" או "תוקפו של נס", אלא זהו בכלל ענין טפל בהנס; כשם שהנס הי' בדרך זו, הי' יכול להיות גם בכו"כ דרכים, ולא בכך התבטא הנס; ענין זה הי' רק סיבה, וסיבה לסיבה, לאחרי כל השתלשלות המאורעות עד שאירע הנס.

ואעפ"כ אומרת הגמרא בפשיטות ש"תוקפו של נס" הוא מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ובלשון המהרי"ל: "עיקרו של נס".

ד. ועוד נקודה בזה:

כל הענינים שהתורה מצוה על יהודי לזכור אותם – הרי אין הכוונה בזה לזכור מאורע שאירע בעבר, וכאשר מדובר אודות זכרון טוב הרי זה פועל עליו מצב רוח טוב ("עס ווערט אים גוט אויפן האַרצן"), אלא ענין זה צריך להיות באופן ש"הימים האלה נזכרים ונעשים" (כלשון המגילה ¹⁹⁹⁷ ), והיינו, שהענין ד"נזכרים", הזכרון של הימים האלה והמאורעות שאירעו בהם, צריך להיות באופן של "נעשים", שצריך להשפיע ולבוא בפועל בענינים שעושה עכשיו.

296

ולדוגמא – בפורים: זכרון הנס צריך לפעול אצל בנ"י את הענין ד"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" ¹⁹⁹⁸ , לעורר ביטחון בהקב"ה וכו' וכו'.

ובשביל זה יש צורך בקריאת כל הענינים שבמגילה, והראי', שהרי הדין הוא שצריך לקרוא את המגילה כולה, מתחילתה ועד סופה, ועאכו"כ שחשוב לקרוא את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", שלכל הדעות חייבים לקרותו. – לפי הדעה שהחיוב לקרוא את המגילה הוא מ"בלילה ההוא", אזי לא נוגע הענין ד"ויהי בימי אחשורוש"; ואילו לפי כל שאר הדעות, חייבים לקרוא גם "בלילה ההוא".

וצריך להבין:

בשלמא כשקוראים אודות "דברי הצומות וזעקתם" ¹⁹⁹⁹ , הרי זה מחדיר אצל יהודי את הידיעה שכאשר מבקשים בקשה מהקב"ה, אזי ממלא הקב"ה את הבקשה; וכמו"כ הרי זה פועל עליו שלא להתחשב עם החשבונות של העולם, שכן, גם אם מצד העולם יכולה להיות גזירה כו', הרי כשיתפלל אל הקב"ה, יצילנו הקב"ה מכל הגזירות, ולא עוד אלא שיהי' באופן ד"ונהפוך הוא", להיפך ממה שמתחייב מצד החשבון שע"פ טבע;

אבל מה יתוסף אצל יהודי במעשה שלו, "נעשים", כתוצאה מקריאת (ולימוד והתבוננות ב)סיפור המגילה – מזה שידע הענין ד"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"?

ה. והביאור בזה:

אע"פ שהפירוש הפשוט בפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ²⁰⁰⁰ – הוא בנוגע למלך אחשורוש, הרי מבואר בילקוט ²⁰⁰¹ שיש בזה ענין נוסף: בלילה ההוא "נדדה (גם) שנת מלכו של עולם".

ובהקדמה – שבנוגע לזמן הגלות נאמר שהקב"ה ישן, כביכול, ואינו עירני למעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י. ועל זה מבקשים: "עורה למה תישן הוי'" ²⁰⁰² , היינו, שיתעורר כביכול וישים לבו לראות מה שנעשה עם בנ"י, ואז פשוט הדבר שיציל ויוציא אותם מכל הקשיים.

297

ובכן: בלילה ההוא נדדה שנת מלכו של עולם – שהקב"ה לא הי' אז במעמד ומצב של שינה, כביכול, שאז אינו שם לב לראות מה שנעשה עם בנ"י, אלא נדדה שנתו; ובגלל שהקב"ה לא הי' "כישן" – נפעל גם שנדדה שנת המלך אחשורוש, וכתוצאה מזה הי' כל סדר השתלשלות הענינים עד לביטול גזירת המן.

ולכן נחשב הענין ד"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" ל"תוקפו של נס" ו"עיקרו של נס" – בגלל הדרשה שמבארת שהטעם שנדדה שנת המלך אחשורוש הוא בגלל שנפעלה הבקשה "עורה למה תישן הוי'", ו"נדדה שנת מלכו של עולם", ולכן הרי זה פעל את "עיקרו של נס" ו"תוקפו של נס", ועד ש"ונהפוך הוא".

ו. אך צריך להבין – למה הי' צורך בשביל זה בענין של נס, דלכאורה, איפכא מסתברא:

המעמד ומצב שצריך להיות ע"ד הרגיל הוא – "בכל צרתם לו צר" ²⁰⁰³ , והיינו, שכאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב שחסר אצלם משהו ברוחניות, או שחסר אצלם משהו בגשמיות, הרי כיון שכל אחד מישראל ועאכו"כ כל בנ"י יחדיו הם בניו של הקב"ה, "בנים אתם לה' אלקיכם" ²⁰⁰⁴ , פשוט הדבר שכאשר הבן נמצא במעמד ומצב שלא טוב לו, לא יכול אביו לישון; הוא מתייגע ועושה הכל כדי שלא יחסר לבנו דבר! וא"כ, ע"ד הרגיל, לא הי' יכול להיות מעמד ומצב של שינה אצל מלכו של עולם.

ואילו כאן אומרים, שהעובדה ש"נדדה שנת מלכו של עולם" היתה נס, ונס גדול יותר מאשר "ונהפוך הוא"; "עיקרו של נס" ו"תוקפו של נס" הוא – ש"נדדה שנת מלכו של עולם"?!

ז. ויובן ע"פ דברי הגמרא במסכת סוטה ²⁰⁰⁵ "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", והיינו, שההנהגה עם יהודי היא באותה מדה ודרך שהוא מתנהג עם הקב"ה.

ובהקדמה:

דוקא מצד זה שבנ"י הם בניו של הקב"ה , הרי זה כמשל אב ובן באדם התחתון, שהנהגת בנו של אחר אינו נוגעת לו עד לחייו; אם הנהגתו טובה – מה טוב, ואם לאו – מהיכי תיתי, לפעמים הוא עוזר

298

לו ולפעמים לא, ובכל אופן, אין זה נוגע לו עד כדי כך שיפריע את מנוחתו שלא יוכל להירדם! ורק כשמדובר אודות הבן שלו – הנה בראותו שאינו מתנהג כראוי, הרי זה מעמיד אותו ממטתו, מבלי שיוכל להירדם.

ועאכו"כ בנוגע ל"בנים אתם לה' אלקיכם" – שהרי רואים באדם למטה, שככל שההורים משקיעים יותר כחות בילד, אזי מצפים ממנו יותר, וכאשר חסר משהו בהנהגתו של הילד, אזי הכאב גדול ועמוק יותר, כך, שאין אפשרות שהאב יירדם, אלא הוא מוכרח לעשות משהו כדי שהבן יתחיל להתנהג כדבעי.

וזהו הסדר שקבע הקב"ה בנוגע לבנ"י – כמ"ש ²⁰⁰⁶ "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם":

בנוגע ל"כל משפחות האדמה" – ניתנו להם שבע מצוות בני-נח, עם העונשין כו', אבל אין זה נוגע בחיים ("עס גייט ניט אין לעבן") להיות "אפקוד עליכם גו'"; ואילו הנהגת הקב"ה להיות מונח בהסתכלות ועיון שכל אחד יתנהג כפי שצריך להתנהג בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – הרי זה רק בנוגע לבנ"י, "אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה".

ולכן אומר הקב"ה ליהודי שהכל תלוי בו, וכדברי רבינו הזקן ²⁰⁰⁷ בפירוש מאמר המשנה ²⁰⁰⁸ "דע מה למעלה ממך", שיהודי צריך לדעת שכל מה שנעשה למעלה הרי זה "ממך" – תלוי בהנהגתך.

כאשר אתה רוצה לקבל ברכות והמשכות מלמעלה – עליך להחזיק את הצינור והכלי פתוח, ולזכור להיות קשור עם מקור הברכה, ואז יומשכו לך ברכות ממקור הברכות. ו"מכלל הן אתה שומע לאו" ²⁰⁰⁹ .

וזאת – לא בגלל שהקב"ה רוצה להעניש ח"ו, אלא כיון שהקב"ה חפץ בטובתו של יהודי, לכן צוה והראה ע"י "תורה אור" ²⁰¹⁰ – תורה שמאירה את חיי בנ"י – שידע מה שצריך לעשות ומה שאסור לעשות, ככל הפרטים שבדבר, שאז יהי' לו כל מה שצריך באופן של הרחבה, ולא באופן של מתנה, "נהמא דכיסופא" ²⁰¹¹ , אלא באופן שמרוויחים זאת

299

ע"י יגיעתם, וכמ"ש בסוף משנת חסידים ש"כן רצה בעל הרצון להאכילנו מיגיע כפינו".

וזהו כללות הסדר ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו". – אלא שמצד חסד ה', הרי זה באופן שכאשר האדם מתאמץ לפי כחות יו , "מתאמץ" גם הקב"ה לפי הכחות שלו (של הקב"ה), ומזה מובן שהמשכת הברכה היא כמה פעמים ככה . ובדוגמת נתינת הצדקה למטה, שיש חילוק בין מעשר שנותן מרכושו אדם שהוא בינוני בעשירות, למעשר שעשיר גדול נותן מרכושו, שזהו כמה פעמים ככה. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר יהודי מתאמץ במצות הצדקה ונותן מעשר מאוצרותיו, נותן לו הקב"ה מעשר מהאוצרות של הקב"ה. וזהו ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו", אבל כמ"פ ככה.

ח. ועפ"ז מובן גם בנוגע למעמד ומצב של בנ"י בזמן אחשורוש:

ובהקדים – שהמן טען "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו'" ²⁰¹² , ואילו אסתר המלכה ומרדכי היהודי – שרצו לבטל את גזירת המן – לא אמרו שטענת המן היא שקר.

ולכאורה ²⁰¹³ : כיון שסיבת הגזירה היא ש"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (ככל הפירושים שבזה), היו אסתר ומרדכי צריכים לטעון שאין זה אמת?! – וכיון שלא טענו זאת, הרי מזה גופא מוכח שהיתה זו טענה אמיתית.

ומבואר במפרשים ²⁰¹⁴ דיוק הלשון " ישנו עם אחד", ולא כלשון הרגיל " יש עם אחד" וכיו"ב – שמרומז בזה ענין השינה – "יָשְׁנוּ", היינו, שבנ"י נמצאים במעמד ומצב של שינה: "יָשְׁנוּ מן המצוות" ²⁰¹⁵ .

והענין בזה:

יהודי צריך להיות במעמד ומצב שלבו ער להקב"ה לתורתו ולמצוותיו ²⁰¹⁶ .

ועל זה טען המן: "ישנו עם אחד", היינו, שה"עם אחד", שצריך להיות עם יחיד ומיוחד שנבחר מכל עמי הארץ, נמצא עכשיו (בזמן שבא אל אחשורוש בטענה זו) במעמד ומצב שהוא אמנם "יֶשְׁנוֹ" ("ער איז דאָ "), כהפירוש הפשוט, אבל הוא באופן של שינה – "יָשְׁנוּ".

300

והרי אין זה כפי שה"עם אחד" צריך להיות – שגם בהיותו "מפוזר ומפורד בין העמים", צריך להיות ניכר עליו שהוא "עם אחד", היינו, שבכל מקום בעולם שבו נמצא יהודי הרי הוא מיוחד ומובדל מכל האנשים שמסביבו.

ולא רק ביום השבת, יום טוב, ר"ה ויוהכ"פ, אלא בכל השנה, בכל הימים ובכל הלילות, ניכר עליו (גם בהיותו "מפוזר ומפורד בין העמים") שהוא "עם אחד", מיוחד ומובדל – כפי שרואים באכילתו, שאינו אוכל המאכלים של אינם-יהודים, ומברך לפני ולאחרי אכילתו; וכן בטיולו, שהולך רק למקום שבו מותר ללכת, ואילו במקום שיש ענינים של היפך הצניעות, לא פוגשים אותו שם, וכאשר עובר בסמיכות לבית-כנסת או בית-מדרש, נכנס פנימה לומר דבר-תורה או להשתתף בשיעור תורה או בתפלה; משא"כ אינו-יהודי, שכל ענינים אלו אינם נוגעים לו.

ועד"ז בנוגע למשא ומתן:

אצל אינו-יהודי – תלוי הדבר בתכונות נפשו; אם תכונות נפשו הם ישרות, אזי מתנהג במסחרו ביושר, אבל אם נולד עם תכונות שאינם ישרות, אזי מתנהג במסחרו שלא ביושר. וגם מי שנולד עם טבע ישר ותכונות נפש ישרות, ומתנהג ביושר – הנה כשיראה שזהו ענין שנוגע לריוח גדול, אזי יתחיל לחפש היתר, שאין זו השגת גבול אמיתית, אלא רק "אבק" של השגת גבול, ובמילא יכול להתנהג באופן של ערמומיות, ובלבד שירויח את הכסף – גם במחיר קיפוח פרנסת חבירו. ועד"ז בנוגע ללשון הרע ואבק לשון הרע וכו' וכו', וכל הענינים הקשורים עם משא ומתן.

אבל כאשר יהודי – "עם אחד" – עוסק במשא ומתן, הנה כאשר מתעורר אצלו ספק, אזי מעיין לכל-לראש בשולחן-ערוך, וכשרואה בשו"ע שאבק השגת גבול אסור, אינו עושה זאת! – לא הוא ה"פוסק" מה מותר לעשות ומה אסור לעשות, בהתחשב עם תכונות נפשו, אלא יש עליו את ה"שולחן-ערוך", ובשו"ע יש לא רק החלק של הלכות ברכות השחר, לידע איזו ברכה צריך לברך בקומו משינתו, אלא יש גם חלק "חושן משפט" שבו נתבארו דיני מסחר, דיני שותפות, דיני שכנים וכו' וכו'.

ובכן:

אילו הי' מדובר אודות סתם עם, אזי הי' סדר שונה; אבל מדובר כאן אודות "עם אחד", עם יחיד ומיוחד נבדל מכל העמים, וכאמור לעיל – "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"; ואעפ"כ, הענין ד"עם

301

אחד" הוא במעמד ומצב של שינה – "יָשְׁנוּ", ובמצב של שינה לא ניכר בו ענין השכל, ולא ניכרים בו עוד כו"כ פרטים.

וזו היתה טענת המן למלך אחשורוש – וכן טענת שרו של המן בב"ד של מעלה לפני מלכו של עולם – " ישנו עם אחד", " יָשְׁנוּ מן המצוות" ח"ו, והראי', ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", או שאר הטעמים שנאמרו בנוגע לסיבת הגזירה ²⁰¹⁷ .

ט. וכיון ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו", טען המן, שכאשר בנ"י "יָשְׁ נוּ מן המצוות", הנה גם "אלקיהם יָשֵן הוא" ²⁰¹⁸ .

וכיון שאסתר לא ביטלה טענה זו ומרדכי לא הפריך אותה, הרי זה סימן שאכן הי' אז מעמד ומצב כזה.

וזהו הביאור בדברי הגמרא "מבלילה ההוא תוקפו של נס" – שהרי יש טענה בב"ד של מעלה שמצד המעמד ומצב של בנ"י למטה (ש"יָשְׁנוּ מן המצוות") צריכה להיות " שנת מלכו של עולם", ואעפ"כ, " נדדה שנת מלכו של עולם", באופן שלמעלה מדרך הטבע!

ומסופר במדרש ²⁰¹⁹ שהענין שפעל לגרש שנת מלכו של עולם הוא – לימוד התורה של תינוקות של בית רבן (לפני בר-מצוה), והיינו, שמבלי הבט על כל המעמד ומצב, פעלו בנ"י ומרדכי בראשם להעמיד ילדי ישראל שלומדים תורה, וענין זה פועל שהקב"ה לא יתייחס ולא ישמע כל הטענות, ונעשה מעמד ומצב ש"נדדה שנת המלך".

י. וענין זה פועל את המעמד ומצב ד"ונהפוך הוא", ואז, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" ²⁰²⁰ , הן כפשוטו, והן כדרשת חז"ל ²⁰²¹ "אורה זו תורה וכו'".

והיינו, שכאשר הקב"ה הוא הראשון להראות תנועה של קירוב כלפי בנ"י, מבלי הבט על כך שיהודי "נרדם" ביהדותו, הנה "כמים הפנים גו'" ²⁰²² , שגם היהודי מתעורר, ונעשה אצלו הענין ד"אורה זו תורה", לקבוע עתים לתורה כו', מבלי הבט על אופן הנהגתו לפני יום או יומיים וכו', ומיד רואה ש"ליהודים היתה אורה" כפשוטו, גם בכל עניניו הגשמיים כפשוטם.

302

ועד להענין העיקרי: "וזכרם לא יסוף מזרעם"22, שתמורת זה שמתיירא שהוא חי באופן החיים שלו, בעולם שלו, ואילו הילדים חיים בעולם אחר, וביניהם יש הפסק וריחוק ומרחק גדול ביותר – פועל הנס ששניהם מתאחדים ע"י התורה, כך, שהילדים לומדים תורה, ועי"ז נמשכת ברכתו של הקב"ה שסוכ"ס ישבו גם ההורים ללמוד תורה,

– וענין זה מקרב את קיום היעוד ²⁰²³ "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" –

ועד שנעשה "עם אחד" – עם מאוחד, ילדים והורים ביחד, וכיון ש"כולנו כאחד", ניתוסף בהמשכת ברכתו של הקב"ה, "ברכנו אבינו" ²⁰²⁴ , בכל הענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר", כנ"ל.

ועד ל"מיסמך גאולה לגאולה" ²⁰²⁵ – שמגאולה שהיא באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", מדלגים מתוך ריקוד של שמחה לגאולה מן הגלות בכלל, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ²⁰²⁶ , ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

יא. דובר כמ"פ בנוגע לתורה שנקראת "תורת אמת", ש"אמת" פירושו שאין בזה ענינים של עירוב ופשרות, ובמילא הרי זה צ"ל אמת גם בכל הפרטים.

וענין זה מרומז גם בכך שתיבת "אמת" מורכבת מג' אותיות ²⁰²⁷ : א' , האות הראשונה של האל"ף בי"ת, מ' , האות האמצעית של האל"ף בי"ת – כשמונים גם את האותיות הסופיות: מנצפ"ך ²⁰²⁸ (אף שלפעמים נמנים בסוף כל האותיות, שלכן, בענין המספרים, הנה אות ך' מספרה חמש מאות, ועד לאות ץ' שמספרה תשע מאות ²⁰²⁹ ), ו ת' , האות האחרונה של האל"ף בי"ת – להורות שבשם "אמת" יכול להקרא רק דבר שמתחילתו ובאמצעיתו עד סופו הוא אותו ענין, אותה תיבה וכו'; אבל אם בתחילה נמצא במעמד ומצב מסויים, ולאחרי משך זמן משתנה המצב – הרי זה סימן שגם בתחילה לא הי' הדבר באופן של אמת.

303

ועכ"פ בנוגע לעניננו – הרי ענין האמת הוא באופן שזהו אמת בכל הפרטים.

ומזה מובן, שענין שנאמר בתורה, תורת אמת, הוא אמת לא רק בכללות הדבר, אלא גם הפרטים הם מכוונים ואמיתיים.

ולכן, כאשר התורה נותנת משל, שממנו צריך ללמוד את הנמשל – צריך להיות המשל באופן שכל הפרטים שבו ישנם בהנמשל ²⁰³⁰ .

יב. ובנוגע לעניננו:

העובדה שהנהגת בנ"י באופן בלתי רצוי ("ניט אידיש") נקראת בלשון "שינה", " יָשְׁנוּ מן המצוות" – אינה סתם מליצה, אלא זהו ענין שמתאים לענין השינה בכל הפרטים, והיינו, שכאשר רואים יהודי שלעת-עתה חסר אצלו בענין הקשור עם יהדות, הנה חסרון זה הוא מעמד ומצב של שינה, ולא ח"ו ענין אחר.

והענין בזה:

החילוק בין מצב של שינה למצב של עירנות הוא – לא באברים עצמם, שהרי בעת השינה לא נחסר בהם מאומה, וגם בשכל לא חסר מאומה, שהרי אין זה באופן שבעת השינה מתבטלת מציאותו בתור בעל-שכל ח"ו, כיון שיש לו אותה נשמה ואותם כחות שכליים; אם יש לו ראש טוב בהיותו ער, יש לו אותו ראש בשעה שישן, וכמו"כ אם יש לו מדות טובות בהיותו ער, יש לו אותם מדות בשעה שישן; הנפק"מ היא רק שבעת השינה אינם פועלים פעולתם, אבל גם אז הם נמצאים אצלו בשלימות.

ועד"ז בנמשל:

העובדה שיש בין בנ"י כאלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", ויתירה מזה, אפילו לפי הדעה ש"השתחוו לצלם", שזוהי העבירה הכי חמורה של עבודה זרה ("לפנים" עכ"פ, שהרי "הם לא עשו אלא לפנים"42) – הרי זה רק ענין של שינה, " יָשְׁנוּ מן המצוות", כך, שגם אז הראש והלב וכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם הם בשלימות, אלא שתמורת זה שכל אחד מהם יפעל פעולתו, הרי הם במצב של שינה.

וענין זה – שבנ"י רק " יָשְׁנוּ מן המצוות" – אמר המן , שלמרות היותו "צורר היהודים" ²⁰³¹ , וחיפש חסרונות על בנ"י, הנה החסרון הכי גדול שמצא הוא – שהם ישנים!... וגם הוא הי' מוכרח להכיר את האמת –

304

שאין זה באופן שיהודי אינו רוצה ח"ו לקיים את ציווי הקב"ה, אלא רק שהשכל שלו נמצא במצב של שינה ; ואילו הי' שכלו ער , הרי מובן בפשטות שהי' שומר תומ"צ.

ואם "המן צורר היהודים" אומר כך – הרי בודאי שהמצב אינו גרוע יותר ח"ו; הוא יכול להגזים בצד הבלתי-טוב, אבל לא לומר שהמצב טוב יותר!...

וזהו הטעם שכאשר "נדדה שנת מלכו של עולם", ו"כמים הפנים לפנים" התעוררו נשמות בנ"י למטה, אזי נעשה מעמד ומצב ש"ליהודים היתה אורה וגו'", "אורה זו תורה .. ושמחה זה יו"ט .. וששון זו מילה .. ויקר אלו תפילין"46 (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ²⁰³² ) – דלכאורה אינו מובן: כיון שהמן הצליח לגזור גזירה, הרי זה סימן שאצל בנ"י הי' חסר בענין התומ"צ, וא"כ, מדוע מיד כשבטלה הגזירה הי' אצלם לימוד התורה וקיום המצוות?! – כי, החסרון בעניני התומ"צ הי' רק מצב של שינה, ולכן, מיד כשהתעוררו מהשינה, הי' אצלם הענין ד"אורה זו תורה, ושמחה זה יו"ט, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין", ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין".

יג. ובענין זה יש לימוד עבור כל אחד מישראל – כאמור לעיל שאפילו פרט במגילה הוא מכוון ואמיתי, ובנדו"ד, שטענת המן נאמרה במגילה בלשון "ישנו גו'", מהוה הוראה גדולה ומופלאה לכל אחד מישראל:

כאשר פוגשים יהודי, צריך לדעת, שלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב, או בת שרה רבקה רחל ולאה, ברור הדבר שלבו ער להקב"ה לתורתו ומצוותי'41 (ללמוד תורה ולקיים מצוות), אלא יכול להיות שרק לבו ער, ואילו הכחות החיצוניים שמכסים על לבו הם במצב של שינה, ולכן הרי זה מונע שהענין שלבו דורש ממנו יבוא בפועל, שילמד תורה ויקיים מצוות בחיי היום-יום.

ומזה מובן, שכאשר רואים יהודי שצריך ללמוד כך וכך שעות במשך היום, והוא לומד חצי שעה פחות – אין זה בגלל שרוצה להכעיס ח"ו את הקב"ה; אצל בנ"י אין מציאות כזו שיהודי יודע שצריך ללמוד ואעפ"כ אינו לומד; אלא זהו רק בגלל שהשכל שלו נמצא במצב של שינה.

305

וזהו הלימוד, שכאשר בא יהודי ורוצה להשלות מישהו שאין רצונו להתנהג ע"פ שו"ע – צריך לדעת שאין זה דבריו של היהודי, אלא דבריו של היצה"ר! ודברי היצה"ר אינם בהסכמתו של היהודי, אלא היצה"ר "הרדים" אותו, כך, שאינו שומע מה שהיצה"ר מדבר בשמו. ובלשון הרמב"ם ²⁰³³ : "יצרו הוא שתקפו", והיינו, שהיצה"ר כופה את היהודי שלא ישמע את דבריו, ועכ"פ – שלא יפריך את דבריו גם אם הוא שומע אותם.

אמנם, זהו רק ענין של שינה בלבד; ולכן העצה היא – להעיר אותו מהשינה, ואז ירצה מעצמו להיות לומד תורה ומקיים מצוות.

יד. וכיון שכן, הרי מובן גם שאין מקום לטענה שזהו ענין ששייך לחייו הפרטיים, ולכן אין לנסות לשנות אותו, ללחוץ ולדחוק אותו שיהי' שומר תומ"צ, כיון שחיים במדינה דמוקרטית... – שהרי אין זו התערבות מבחוץ ; צריך רק להעיר אותו משנתו, ואז ירצה בעצמו להיות לומד תורה ומקיים מצוות.

והרי זה כמשל לאדם שישן בבית בוער באש – שבודאי לא יטען אף אחד שאין להעיר אותו משנתו, כיון שזהו ענינו הפרטי, ואין להתערב בזה!... כי, כשיתעורר משנתו לא יצטרכו להסביר לו שצריך לברוח מבית זה; הוא בעצמו ידע שבית כזה לא טוב עבורו, אלא שנרדם ואינו יודע מה שנעשה מסביבו.

ועד"ז בנדו"ד: אע"פ שנראה שפלוני ישן שינה עריבה ונהנה משינתו, הרי האמת היא שזוהי שינה שאינה בריאה – כי, התורה היא "חיינו ואורך ימינו" ²⁰³⁴ , ועל המצוות נאמר ²⁰³⁵ "וחי בהם", והיינו, שחיותו של יהודי היא עי"ז שמניח תפילין ומקיים כל שאר המצוות, ולכן, כשחסר בקיום התומ"צ, הרי זו שינה שאינה בריאה. וכידוע בעניני מחלות רח"ל, שאחת המחלות הכי קשות מתבטאת במצב של שינה מבלי יכולת להתעורר במשך זמן ארוך.

וכיון שכן, הרי מובן, שכאשר מצילים אדם ממצב של סכנה (כולל גם עי"ז שמשחררים אותו ממישהו שלוחץ עליו כו', כנ"ל ש"יצרו הוא שתקפו") – הנה לא זו בלבד שאין זה היפך העדינות, בגלל ההתערבות בעניניו הפרטיים של פלוני, אלא איפכא מסתברא, כי, פלוני אינו יודע שנמצא בסכנה, וברור הדבר שאם רק ידע , אזי יברח מן הסכנה, וא"כ,

306

כאשר יעיר אותו משינתו, הנה לא זו בלבד שלא יכעס עליו, אלא אדרבה: הוא יכיר לו טובה כל ימי חייו, בגלל שהעיר אותו משינה שהזיקה את בריאותו.

ולכן, כאשר רואים מישהו שישן שינה שאינה בריאה, הרי זה חוב קדוש להעירו מהשינה, ומי שאינו עושה זאת, ובלשון חז"ל ²⁰³⁶ : "מי שיש בידו למחות ואינו מוחה" – הקולר תלוי בצווארו!... זוהי האשמה שלו , ולא של פלוני הישן, שהרי הוא שקוע בשינה!

– פלוני אשם ששכב לישון בשעה שהי' צריך להיות ער, ולכן הדין הוא ש"אדם מועד לעולם כו' בין ער בין ישן" ²⁰³⁷ , כיון שהי' צריך לישכב לישון באופן שלא יזיק את הכלים שנמצאים מסביבו, ועאכו"כ שלא יזיק את עצמו; אבל לאחרי שנרדם, הרי הוא ישן. ואז, מוטל חוב קדוש על כל אלו שנמצאים מסביבו, להעיר אותו משינתו; ואינם צריכים לעשות יותר מזה, שכן, הסיבה לכך שחסר אצלם בקיום התומ"צ אינה אלא ש" יָשְׁנוּ מן המצוות", ולכן, כאשר מעירים אותם משינתם, אזי בודאי נעשה אצלם קיום התומ"צ בשלימות, כנ"ל.

טו. וכמדובר כמ"פ – מכל ענין של תורה (ובנדו"ד, שטענת המן נכתבה במגילה בלשון "ישנו") צריך למצוא הוראה בנוגע לעבודה בפועל:

לכל לראש – כשפוגשים יהודי שנדמה שהי' צריך להתנהג באופן אחר, בין אדם למקום או בין אדם לחבירו, כך, שלא מתאים לו להתעסק עם יהודי שאינו מתנהג כדבעי – צריך לידע, שאפילו המן צורר היהודים אומר שהסיבה לכך שיהודי מתנהג שלא כדבעי אינה אלא בגלל שנרדם וישן, והיינו, שבאיזה מעמד ומצב שיהי' הרי הוא אדם שלם בתכלית השלימות, וצריך רק להעיר אותו משינתו;

וכאשר יעירו אותו – אתה או מישהו אחר – ברור הדבר שתהי' הנהגתו כדבעי הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.

ולא עוד אלא שיתכן שהנהגתו תהי' טובה יותר מהנהגתו של זה שמעיר אותו משנתו, שהרי "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו" ²⁰³⁸ , וא"כ, הענין ש לבו ער לתורה ומצוותי' שישנו הן אצל זה שצריכים להעיר אותו והן אצל המעורר, יתכן שזה שצריכים להעיר אותו "לבו ער" יותר מאשר אצל המעורר. וענין זה יוכל לידע רק לאחרי שיעיר אותו!...

307

וכיון שכן, הרי גם בשעה ששקוע עדיין בשינתו, אין מקום לטענה שאינו רוצה להתעסק עם אדם שאינו ישר, יהודי שאינו ישר – כי, לאמיתו של דבר ישר הוא, אלא שנרדם בשינתו.

ולכן יכולה להיות הפעולה עם הזולת מתוך אהבת ישראל:

ובהקדים – שכדי שהפעולה על יהודי לקרב את לבו לאביו שבשמים תהי' בהצלחה, יש לעשות זאת מתוך אהבת ישראל, ובדרכי נועם ודרכי שלום.

ולכאורה כיצד יוכל לפעול על עצמו אהבת ישראל, בראותו את הנהגתו של פלוני – בין אדם למקום או בין אדם לחבירו – שעושה דברים שאינו צריך ואסור לעשותם?!

וההסברה בזה – שהנהגתו הבלתי-רצוי' אינה אלא בגלל שנרדם בשינתו, אבל כל עניניו – הן השכל שבראש הן המדות שבלב והן כח העשי' שבכל גופו – הם אצלו בשלימות, אלא שאינם פועלים פעולתם בפועל, כך, שגם יהודי זה הוא "בעל מעלה", ולכן צריך להתעסק עמו, ואדרבה: יישר כחו וגדול זכותו שיעיר מהשינה "אדם גדול"!

ועי"ז יפעל שיתוסף אצל יהודי זה שהעיר אותו משנתו, ועד שיתוסף אצל כלל ישראל עוד יהודי שומר תומ"צ בפועל (לא רק בכח), ועאכו"כ שיתוסף אצל זה שזיכה והעיר אותו, כמארז"ל ²⁰³⁹ "גדול המעשה יותר מן העושה".

ובצירוף כולם יחד מכריעים (את עצמו ו)כל העולם כולו לכף זכות ²⁰⁴⁰ , וממשיכים ברכת ה' ב"אורה ושמחה וששון ויקר", כפשוטם וככל הפירושים, ולמטה מעשרה טפחים, ובטוב הנראה והנגלה.

* * *

טז. נזכר לעיל (ס"ט) שתושבע"פ מספרת לנו כיצד נפעל הענין ש"נדדה שנת המלך", שלמרות שבנ"י היו במעמד ומצב של שינה, מ"מ, נשאר הקב"ה "ער" גם ביחס לאותם יהודים, למצוא דרך להעיר אותם משינתם, בדרכי נועם, ללא צורך בענין של גזירות כו' – שההתחלה היתה עי"ז שקיבצו ילדי ישראל לעסוק בתורה, כמסופר במדרש44 שמרדכי קיבץ כ"ב אלף תינוקות של בית רבן ולמד עמהם תורה, וענין זה פעל "רעש" ("אויפגעשטורעם'ט") למעלה, ש"נדדה שנת מלכו של עולם", וזה נעשה "עיקרו של נס" ו"תוקפו של נס" – שלא זו בלבד

308

שבטלה הגזירה, אלא אדרבה: "ונהפוך הוא", ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ועד ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים" ²⁰⁴¹ .

וע"פ האמור לעיל (ס"ד) שכל פרט במגילה הוא באופן שה"נזכרים" צריך לבוא ב"נעשים", לידע מה צריך לעשות בפורים זה, ולמחרת פורים, מדור לדור, עד ש"זכרם לא יסוף מזרעם"17 – הנה כן הוא גם בנוגע לענין הנ"ל:

מבלי הבט על המעמד ומצב כו', הנה לכל לראש צריך להבטיח שבכל מקום שבו נמצא ילד יהודי, עליו ללמוד תורה.

וענין זה צריך לפעול אפילו מי שהוא ראש הסנהדרין – כפי שהי' מרדכי הצדיק בזמנו ²⁰⁴² (וגם לאחרי שכבר לא הי' ראש הסנהדרין, הי' עכ"פ בין הסנהדרין ²⁰⁴³ ), אף שלכאורה הי' מספיק שישכור "מלמד" שילמד עם התינוקות, שהרי ללמד "תינוקות" (ילד לפני בר-מצוה, ועוד צעיר מזה) לא זקוקים ל"לומדות" של מרדכי, שהי' אחד מהסנהדרין, ועאכו"כ ראש הסנהדרין.

ובפרט שמרדכי הי' גם "יושב בשער המלך" ²⁰⁴⁴ – אחד מיועצי המלכות אצל אחשורוש, שמלכותו היתה נוגעת לכל העולם, להיותו "מולך בכיפה" ²⁰⁴⁵ , על "שבע ועשרים ומאה מדינה" ²⁰⁴⁶ . ומה גם שבתור יהודי הי' מוטל עליו החיוב ²⁰⁴⁷ לעשות כל התלוי בו שבני-נח יקיימו שבע מצוות שלהם (עם כל סעיפיהם), כדי שהעולם יתנהג בדרכי שלום, באופן ש"לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה" ²⁰⁴⁸ ;

ונוסף לזה, בנ"י היו אז במעמד ומצב שמרדכי הי' צריך להקדיש את כל זמנו להצלת עם ישראל;

וא"כ, הי' מרדכי יכול לטעון, שאין זה תפקידו ללמוד תורה עם תינוקות של בית רבן, שהרי הוא ראש הסנהדרין, "ראש-ישיבה" גדול, וגם "עסקן ציבורי" גדול – לא סתם עסקן ציבורי ח"ו של קהילה קטנה, או של עיר אחת, אלא העסקנות הציבורית שלו מתפשטת על כל העולם כולו; כשהוא יערוך אסיפה וישא נאום, הרי זה יודפס בכל העיתונים, וישלח לכל מקום ע"י "הרצים ²⁰⁴⁹ .. האחשתרנים בני הרמכים" ש"יצאו

309

מבוהלים ודחופים גו'"!... כך שאין לך דבר גדול יותר ממה שיכול לפעול עבור העולם כולו!

אך על זה מסופר במגילה – שאיפכא מסתברא:

העובדה שמרדכי הצליח בכך שאסתר התנהגה ע"פ הציווי שלו, ואסתר הצליחה בהשתדלותה אצל אחשורוש, עד ש"ונהפוך הוא" – הנה "עיקרו של נס" ו"תוקפו של נס" התבטא בכך שמרדכי לא חיפש תירוצים [שלהיותו "ראש ישיבה" גדול לא מתאים לו להתעסק עם תינוקות, ולהיותו עסקן ציבורי גדול אין לו להתעסק עם תינוקות של בית רבן שלומדים בתלמוד-תורה ובית-ספר קטן, שהרי הוא אדם גדול שבו תלוי העולם כולו], אלא אסף והציל תינוקות של בית ישראל ופעל שיהיו תינוקות של בית רבן; ולאחרי ענין עיקרי זה באו כל התוצאות שלאח"ז, ועד להנס כפשוטו.

בודאי זקוקים ל"עסקנות" של מרדכי, וזקוקים לפעולה שלו ב"דברי הצומות וזעקתם"24, שהרי מובן שתפלתו של מרדכי שהיתה גדולה יותר שלא בערך לגבי תפלה סתם, פעלה ב"דברי הצומות וזעקתם" כמ"פ ככה; אבל, כל זה הי' לאחרי פעולתו בקיבוץ ילדי ישראל ללימוד התורה, וכאשר לא הי' מישהו אחר, ישב בעצמו ללמוד עמהם.

וזהו גם הלימוד בנוגע לחיי היום-יום בפורים זה, בשושן פורים, ובכל הימים הבאים לאח"ז:

כאשר מישהו טוען שהוא עסוק, ואיך יתכן שמבלבלים אותו עם ענין החינוך של ילדים קטנים; בשביל זה מספיק לדבר עם ה"שמש" שלו, והוא יורה לו לערוך את ה"מגבית", ובזה כבר "אני את שלי עשיתי" – אזי אומרים לו: כל זמן שיש ילד שאין לו "מלמד", אין לך ברירה! שב בעצמך ללמוד עם הילד!

אלא מאי, הוא "תינוק", ואתה "ראש הסנהדרין" – הנה כבר הי' לעולמים: כך עשה ראש הסנהדרין בזמן שביהמ"ק הי' קיים (כפי שנזכר בשקלים ²⁰⁵⁰ "פתחי' זהו מרדכי" בין הממונים שהיו במקדש).

ועד כדי כך גדול ענין זה – שאחד הציווים בק"ש (שמצות עשה לאומרה פעמיים בכל יום ²⁰⁵¹ ) הוא: "ושננתם לבניך" ²⁰⁵² , ולא רק פעם אחת, בפרשה ראשונה, אלא גם בפרשה שני': "ולמדתם אותם את בניכם" ²⁰⁵³ ;

310

וכדי שלא יוכלו להתחמק ולטעון שהכוונה היא לבנים ממש ("אייגענע קינדער") – מפרש רש"י77: "לבניך אלו התלמידים", וכמדובר כמ"פ שפירוש רש"י על התורה מיועד לבן חמש למקרא, שגם ילד בן חמש מבין זאת!

יז. ועוד ענין בזה – בהמשך להמדובר לעיל (סי"ג ואילך) אודות הצורך להעיר מהשינה:

כאשר אדם מבוגר בשנים ישן, הנה גם אם יניחו לו לישון חצי שעה נוספת – יוכלו עוד "לחטוף" ולהשלים מה שהחסיר בשינתו; אבל כאשר מניחים לילד לישון משך זמן ארוך יותר רח"ל, ובינתיים חסר בענין ד"חנוך לנער על פי דרכו" ²⁰⁵⁴ (בהיותו עדיין "נער") – לא יודעים אם יוכלו אח"כ לחזור ולהשלים מה שנחסר.

וכל זה – אפילו בשנים כתיקונם; ועאכו"כ בזמנינו אלו, שבחוץ נושבות רוחות כו', כך, שבנוגע לכל ילד ישנם כאלו שמצפים לתפסו, פלוני לצד שמאל ופלוני עוד רחוק יותר מצד שמאל וכו' וכו' – הרי יתכן שאם ימתינו כמה רגעים נוספים במשך השינה של הילד או של ההורים, או שיתחשבו ברגשי ההורים שעלולים להפגע מזה שמנסים לפעול שהילד יקבל חינוך על טהרת הקודש ולכן יתייראו לעסוק בזה – אי אפשר לדעת אם רגע לאח"ז או יום לאח"ז יוכלו עדיין להגיע אל הילד, ויהי' עדיין עם מי לדבר, שהרי יכול להיות שהילד יהי' כבר שבוי במחנה אחר!

יח. ולאידך גיסא, ברור הדבר, שאם רק רוצים לעסוק בכך, הרי בודאי שאפילו אלו שנהנו מסעודתו של אותו רשע או השתחוו לצלם רח"ל42, הנה לא זו בלבד שגם הילדים שלהם ילמדו תורה, והם (לא רק שלא יפריעו, אלא) יהיו מרוצים ומאושרים מזה, אלא גם אצלם יהי' המעמד ומצב ד"אורה זו תורה",

ומזה יומשך אצלם גם "שמחה זה יו"ט", היינו, שהימים טובים שלהם יהיו "אידישע ימים טובים" – לא "יום ראשון" או שאר ימים טובים של אידיהם רח"ל, אלא הימים טובים שלו הם: "חג הפסח" – כשהוציאו אותו ממצרים; "חג השבועות", כשנותנים לו את התורה ב"זמן מתן תורתנו"; ו"חג הסוכות" – כשאומרים לו לעזוב את דירתו המפוארת עם כל הרהיטים והשטיחים מקיר לקיר... וכל ה"צאַצקעס"

311

שהכניס בה, ולצאת לישב בסוכה, בגלל שכך צוה הקב"ה! ואין זה באופן שמצטער מזה – שהרי המצטער פטור מן הסוכה ²⁰⁵⁵ , אלא זהו אצלו "יום טוב", "שמחה זה יום טוב" – שכאשר הקב"ה מצוה עליו לישב בסוכה, אזי לוקח את כל עניניו, המזלג והכפית והצלחת וכו', ועוזב את הדירה, והולך ויושב בסוכה.

וכאשר שואלים אותו: מהי הפראות ("ווילדקייט") הלזו?! – הוצאת מאה אלף דולר על הדירה, ועכשיו הנך עוזב את הדירה כדי לחגוג "יום טוב" (לא סתם יום חול, אלא "יום טוב", באופן ד"ושמחת בחגך"7, והיו"ט דסוכות הוא דוקא בסוכה)?! – אזי משיב: "למען ידעו גו'" ²⁰⁵⁶ , היינו, שזהו ענין שמונח ומתקבל בשכלו (ולא שעושה זאת בעל כרחו), דכיון ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"81, הרי זה "יום טוב" אצלו כאשר עוזב את הדירה עם כל ה"צאַצקעס" שבה, ויושב ב"דירת עראי"! ועושה זאת בשמחה גדולה, עד כדי כך, שזהו "זמן שמחתנו", שהרי דוקא בחג הסוכות נאמר ג"פ שמחה ²⁰⁵⁷ (לא בפסח ולא בשבועות).

אך עדיין אומרים לו: כל זה – הנך מבין ע"י הנשמה , אבל הגוף שלך סובל מהישיבה בסוכה, וכן מהעסק בתורה ש"מתשת כחו של אדם" ²⁰⁵⁸ , וכן מהיציאה ממצרים, ששם הי' בשר "חנם" ²⁰⁵⁹ , ואילו עכשיו הנך צריך להתייגע, להזהר מהשגת גבול וכו', ולברך לפני ולאחרי האכילה, כך, שאין זה מגיע ל"חפשיות" שהיתה לך במצרים, שלא היו עליך כל הגבלות אלו, וא"כ, גם אם הנשמה נהנית מזה, הרי הגוף אינו מרוצה!

ועל זה עונה: "ששון זו מילה"! – יש לו "ברית עולם" עם הקב"ה באופן ש"בריתי בבשרכם " ²⁰⁶⁰ , היינו, שהברית היא עם בשר הגוף, כך, שהבשר שלו הוא אחר לגמרי.

ועדיין אומרים לו: כל זה טוב בנוגע לד' אמות שלך, אבל הנך חי בין שבעים אומות העולם, "מפוזר ומפורד בין העמים", וא"כ, יהיו לך בזיונות מהגויים.

ועל זה עונה: "ויקר אלו תפילין"! וכשיוצא לרחוב, אזי "וראו כל

312

עמי הארץ" – הגוי רואה שהולך יהודי שקשור עם יהדות – "ויראו ממך" ²⁰⁶¹ , וכמ"ש במגילה ²⁰⁶² : "כי נפל פחד מרדכי עליהם", ובודאי שלא יבזו יהודי, ואדרבה: יעניקו לו כבוד.

יט. וכל זה מתחיל מענין החינוך, כמ"ש48 "והשיב לב אבות על בנים", ומפרש רש"י, "על ידי בנים":

לכל לראש – הנה מבלי הבט על המעמד ומצב שלך, עליך לדאוג לילדים, הן בן והן בת, הן קטנים והן גדולים, כדברי הגמרא ²⁰⁶³ : "אדידך על צוארי דבריך (בעוד ידך תקיפה על בנך) .. עד עשרים וארבעה" – שילמדו תורת ה', תורת חיים.

וענין זה יעורר את כל הענינים למעלה – שיתחילו לשפוך ריבוי ברכות והצלחות לכל בנ"י באיזה מעמד ומצב שהם, ועד שמעמדם ומצבם ברוחניות יהי' באופן ד"אורה זו תורה" – שהתורה תהי' ה"אורה" שלהם עד ל"אורה" כפשוטה, וכן בנוגע לשאר הפרטים שבהמשך הכתוב עד ל"יקר", וכן בנוגע ל"אורה" עד "יקר" בגשמיות.

ועד להענין ד"דובר שלום לכל זרעו" ²⁰⁶⁴ – שיהי' שלום בין כל בנ"י, כיון שכולם יעמדו באותו מעמד ומצב של לימוד התורה וקיום המצוות, שזוהי הדרך היחידה לפעול ענין האחדות.

ולא כמו אלו שרוצים להציע שהדרך לפעול אחדות אצל בנ"י היא עי"ז שמתאפקים שלא לומר ש"עבירה" היא "עבירה" ו"חורבן" הוא "חורבן", ועד ל"גזירה" נגד קיום עם ישראל, וגרועה יותר מגזירת המן, שהגזירה שלו "להשמיד להרוג ולאבד" היתה רק בנוגע לגוף , ואילו כאן הגזירה היא לערב יהודים עם גוים, רח"ל, כך, שיהודי לא ידע עם מי מתעסקת בתו ועם מי מתעסק בנו, וכאשר יעבור עוד דור, לא ידע בעצמו עם מי הוא הולך להתפלל בבית-הכנסת או עם מי הוא יושב אל השלחן לאכול – שזוהי גזירה שלא היתה לעולמים!

"דובר שלום לכל זרעו" – אינו יכול להיבנות מזה שירמו יהודים ויסחבו אותם למצב של חורבן איום ונורא רח"ל!

יש דרך אחת ויחידה שיהי' "דובר שלום לכל זרעו" – ע"י "אורה זו תורה", שהתורה תאיר את הדרך להורות מה הוא יהודי ומה הוא בן-נח, כיצד צריך להתנהג בן-נח וכיצד צריך להתנהג יהודי; ורק באופן

313

כזה יכול להיות "דובר שלום לכל זרעו", כמ"ש ²⁰⁶⁵ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ועד לשלום בכל העולם, כדאיתא בספרי ²⁰⁶⁶ שבשעת מ"ת נעשה רעש גדול אצל אוה"ע, עד ששמעו שהקב"ה נותן תורה לבנ"י, ואז נעשה שלום בכל העולם כולו.

ובזה מסתיימת התקופה שהתחלתה "ויהי בימי אחשורוש", "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה"70, ועד לצרות וגזירה איומה שלא היתה כמוה – עי"ז שיודעים שאסור להתייאש, וצריכים להשתדל שהילדים ילמדו תורה, ואז הם יסירו ויבטלו את כל אלו שרוצים להסיר אותם מדרך הישר בענין הכי עיקרי, שלא ידעו עם מי הם מתחתנים, שזהו ענין שלא הי' לעולמים.

כ. ויה"ר שכל הענינים יומשכו בקרוב ממש ובפועל ממש, ובדרכי נועם ובדרכי שלום,

החל מחינוך על טהרת הקודש לכל אחד ואחת בישראל, מבלי הבט מי הם הוריו – שברור הדבר שסוכ"ס הנה לא זו בלבד שלא יפריעו, אלא יהיו מרוצים מזה; וכן ברור הדבר ש"והשיב לב אבות על בנים", "ע"י בנים" – שהילדים יפעלו שגם אצל ההורים יהי' "אורה זו תורה", והיינו, שלא זו בלבד שילמדו תורה סתם, אלא התורה תהי' אצלם "אורה", שזהו ה"אור" שלהם שמאיר את חייהם,

– שענין זה יפעל ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים"66, כפירוש רש"י: "מתגיירים", גיור כפי רצונו של רש"י. ואז נעשה הענין ד"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" –

ובאופן ש"זכרם לא יסוף מזרעם" – שילכו ההורים ביחד עם הילדים, ועד שבקרוב ממש הולכים לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בשמחה ובטוב לבב.

* * *

כא. נוסף על המדובר לעיל (סט"ז ואילך) אודות תינוקות,

– שצריכים לפעול שיהיו "תינוקות של בית רבן", שילמדו תורת ה', ושענין זה הוא חוב קדוש לא רק על קטנים בישראל, היינו, אנשים פשוטים ובינונים, אלא גם על גדולים בישראל (ואדרבה: "מצוה בגדול" ²⁰⁶⁷ , שאליו ישמעו יותר); וגם שבנוגע לחינוך הילדים נוגע כל

314

שעה, כיון שצ"ל "חנוך לנער על פי דרכו" כדי להבטיח ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"79 –

הרי מובן, שאלו שמצד שכלם וידיעותיהם שייכים ללימוד נעלה יותר מאשר הלימוד דתינוקות של בית רבן, אין להם לצאת י"ח מצות תלמוד תורה ע"י לימוד ששייך לתינוקות של בית רבן.

וכמדובר כמ"פ ²⁰⁶⁸ אודות הראי' שהובאה באחרונים ²⁰⁶⁹ מדברי הגמרא ²⁰⁷⁰ "מבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה", היינו, שתלמוד תורה ומקרא מגילה נחשבים לשתי מצוות שונות שאחת מהן דוחה את חברתה,

– דלכאורה ²⁰⁷¹ : הרי גם מקרא מגילה הו"ע של תלמוד תורה, הן בנוגע לפסוקי המגילה, כמובן בפשטות שאין לקרותם קודם ברכת התורה, כמו כל פסוקי תושב"כ, והן בנוגע לדיני והלכות פורים שלמדים מפסוקי המגילה, והן בנוגע לדינים בשאר סוגיות שלמדים מפסוקי המגילה, וא"כ, איך שייך לומר שמגילה דוחה ת"ת או ת"ת דוחה מגילה?! –

כיון שהסדר דמקרא מגילה ברובא דרובא הוא באופן שבשעת מעשה לא מתעכבים על הלימוד ע"ד ההלכה, הדרוש, הסוד והרמז, ואין זה אפילו לימוד כדבעי ע"ד הפשט (שיש בו כמה פירושים כו'), אלא זוהי קריאה במרוצה כו', ורובא דרובא שייכים ללימוד נעלה יותר אפילו בפסוקי המגילה עצמה, ולכן, בערך מצות תלמוד תורה נחשב מקרא מגילה לענין ש"דוחה" תלמוד תורה או ש"נדחה" מפני תלמוד תורה.

ומזה מובן עד כמה לימוד המגילה באופן ד"מקרא מגילה" אינו תופס מקום אפילו בערך ללימוד המגילה עצמה בתור לימוד התורה, ועאכו"כ לגבי שאר ענינים בתורה שאין להם שייכות למקרא מגילה.

ומזה מובן, שמי ששייך ללימוד ברחבות והתפשטות, הבנה והשגה ועמקות (כמ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת ²⁰⁷² ), אינו יוצא י"ח לימוד התורה ע"י לימוד שבערכו הוא לימוד שטחי.

כב. ואחת העצות לזה – כאשר הלימוד הוא ב"דיבוק חברים" ²⁰⁷³ , ובאופן של "קנאת סופרים (ש)תרבה חכמה" ²⁰⁷⁴ :

315

כאשר הלימוד הוא לעצמו – הנה אם הוא מתמיד, אזי לומד בהתמדה יותר, ואם אינו מתמיד, עליו להתייגע עד שילמד בהתמדה וכו', אבל, כיון שהלימוד הוא ביחיד, "בד בבד", הרי זה באופן ש"נואלו" ²⁰⁷⁵ (כדברי הגמרא ²⁰⁷⁶ ), ולכן צריך להיות הלימוד באופן ד"הסכת (ושמע ישראל) ²⁰⁷⁷ , עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה" ²⁰⁷⁸ , שאז "מחדדין זה את זה בהלכה" ²⁰⁷⁹ .

אבל, לאידך גיסא, אם תהי' קבוצה גדולה של תלמידים בכתה אחת גדולה ביותר – אין זה סדר שמביא לידי שגשוג בלימוד התורה בא' האופנים (או כולם יחד) דהבנה והשגה, הסברה, הרחבה והעמקה וכו', דכיון ש"אין דיעותיהם שוות" ²⁰⁸⁰ , לא יתכן שיהיו כולם באותו מעמד ומצב באופן הלימוד, ולכן בהכרח לחלק את התלמידים באופן שתהי' קבוצה קטנה בכל כתה וכתה.

ובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו אפילו בנוגע להתחלת הלימוד, החל מלימוד אל"ף בי"ת או לימוד פשוטו של מקרא, שלא יהיו יותר מכ"ה (או בהוספת סיוע למלמד – עד ארבעים ²⁰⁸¹ ) תלמידים בכתה אחת (כפי שמבאר רבינו הזקן בהל' ת"ת ²⁰⁸² פרטי הדברים בזה), והיינו, שאע"פ שבלימוד זה לא שייך לכאורה חילוק בין ריבוי העמקה למיעוט העמקה, שהרי מדובר אודות הלימוד ע"ד הפשט, ועאכו"כ לימוד האותיות והנקודות ופירוש המילות, אעפ"כ מגבילים את מספר התלמידים שבכל כתה.

והסיבה לכך היא – לא רק מצד יכולת המלמד והמשגיח, אלא גם בגלל שנוסף על מעלת "דיבוק חברים" באותה כתה, רואים בטבע בני-אדם, שכאשר מחלקים את התלמידים לשתי כתות זו למעלה מזו, הרי זה גורם קנאה דקדושה – "קנאת סופרים", שמטרתה (לא כדי להשפיל ח"ו מישהו, אלא) כדי ליצור אפשרות שעל ידה "תרבה חכמה" בכל הכתות שבהם נתחלקה קבוצה זו.

ובהקדים המבואר בספרי מוסר, ובארוכה באור התורה ²⁰⁸³ להצ"צ,

316

על הפסוק ²⁰⁸⁴ "ותקנא רחל באחותה", שענין הקנאה אצל רחל – שהיתה א' מד' רגלי המרכבה ²⁰⁸⁵ – הוא ע"ד הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה".

ולהעיר שהענין ד"קנאת סופרים כו'" שייך במיוחד ללימוד תושבע"פ, שהרי "דברי סופרים" (שעל זה אמרו ²⁰⁸⁶ "ערבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה") קאי בעיקר על תושבע"פ. ועז"נ "תרבה חכמה", שבאותיות הקבלה הו"ע "אבא יסד ברתא" ²⁰⁸⁷ , שזוהי ההוספה ("תרבה") בחכמה ("אבא") עי"ז שב"ברתא" יש "קנאת סופרים".

ובפשטות – שכאשר מחלקים את התלמידים באופן שלא לומדים כולם בכתה אחת, אלא בשתי כתות, אזי נעשה הענין ד"קנאת סופרים" (ש"תרבה חכמה") – לא רק בכתה הנמוכה, אלא גם בכתה הגבוהה, כיון שרוצה להראות שהוא גדול יותר מהתלמיד שבכתה הנמוכה.

ואף שלכאורה מעורב בזה ענין שהוא "שלא לשמה" – הרי אמרו רז"ל ²⁰⁸⁸ "לעולם יעסוק אדם בתורה .. אף על פי שלא לשמה כו'", והיינו, שכיון שהתורה על הרוב תדבר ²⁰⁸⁹ , וניתנה לבני אדם ²⁰⁹⁰ , הרי זה באופן ש"מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד" ²⁰⁹¹ , שהתחלת הלימוד הוא "שלא לשמה", וכפי שמאריך הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ²⁰⁹² (ובקיצור בהלכות תשובה בסופן ²⁰⁹³ ) שבתחילה הלימוד הוא בשביל מנעלים או ממון וכבוד וכו', וכפי שמבאר שם פרטי הדרגות שבזה, שככל שהולך ומתבגר נעשה ה"שלא לשמה" בענין אחר, אבל כל זה עדיין "שלא לשמה"; ורק לאח"ז באים להלימוד לשמה, ובאופן שברור הדבר שסוכ"ס "מתוך שלא לשמה בא לשמה"113, כיון ש"המאור שבה מחזירו למוטב" ²⁰⁹⁴ .

כג. ועוד ענין בזה:

כיון שהתורה על הרוב תדבר, הנה בדרך כלל קשה לפעול על התלמידים שלמרות שנמצאים באותם ד' אמות, יהי' פלוני בפינה אחת בכתה זו, ופלוני יהי' בפינה שני' בכתה אחרת; זהו היפך טבע בני אדם שיהי' זה באופן חלק ("גלאַטיק").

317

ולכן הסדר בזה הוא – שנוסף על החלוקה לכתות, צ"ל חילוק גם במקום גשמי, והיינו, שמצד החילוק במעלה (בנוגע לידיעה והבנה והעמקה כו'), שזהו ענין של "מקום" רוחני ²⁰⁹⁵ , נעשה גם חילוק במקום גשמי.

כד. ובנוגע לפועל:

כיון שאין זה דבר מבורך שיהיו ריבוי תלמידים בכתה אחת, ואין זה דבר מבורך ששתי כתות נפרדות יהיו באותן ד' אמות – באה ההצעה לחלק את התלמידים שלמדו עד עתה ביחד, לכתות נפרדות ובמקומות נפרדים; חלק מהכתות ישארו במקום שהיו עד עתה, וחלק מהכתות יעברו למקום אחר, שנמצא גם בסמיכות מקום, אם כי מופרד במקום גשמי ע"י כו"כ אמות בינתיים.

ובודאי תהי' זו טובה עבור כל אחד מהמשתתפים בחלוקה זו – לא רק באופן שעושה טובה למישהו אחר, אלא הוא עושה טובה לעצמו, כי:

גם אם הוא יהי' בכתה הנמוכה בנוגע להבנה והשגה וכו', כך, שלכאורה יש בזה את כל ה"שטורעם" שישנו בחלוקה של "מים תחתונים" ו"מים עליונים", שכל זמן שהיו ביחד, היו גם המים התחתונים בדרגא עליונה, וכאשר היתה ההבדלה "בין מים למים" ²⁰⁹⁶ אזי נעשית עלי' רק ב"מים עליונים" – הרי מבואר בחסידות ²⁰⁹⁷ בענין "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קמי מלכא" ²⁰⁹⁸ , שדוקא עי"ז באים לדרגא זו ("קמי מלכא"), וכפי שמצינו ש"בוכים" ר"ת "ברוך ²⁰⁹⁹ כבוד ה' ממקומו" ²¹⁰⁰ , והיינו, שהמשכת "כבוד הוי' ממקומו" היא ע"י הענין ד"בוכים", והענין ד"בוכים" הוא אצל "מים תחתונים" דוקא.

ומזה מובן גם בנדו"ד, שזוהי טובת כולם, הן עבור "מים עליונים", ויתירה מזה עבור "מים תחתונים" – שפותחים את הדרך שה"מים תחתונים" ירגישו את הכשרונות שיש להם ויביאו אותם לידי פועל, עי"ז שתתעורר אצלם תשוקה גדולה ביותר – "מים תחתונים בוכים" –

318

"בוכים" לא בגלל שרוצים ללמוד בד' אמות אלו או ד' אמות אחרים, אלא בגלל שלא המשיכו עדיין "כבוד הוי' ממקומו", ע"י לימוד התורה ביותר וביותר עד לאופן ד"יגעת"50, ועי"ז יהיו הם אלו שימשיכו "כבוד הוי' ממקומו".

כה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א):

כל אלו שאליהם מכוונים הדברים – יודעים במה דברים אמורים כאן ²¹⁰¹ .

ועד"ז בנוגע לכל מקום ומקום שיש בו מוסד חינוך שבו לומדים תורת ה' – הנה כיון שישנו ציווי שצריך להמשיך ולהתעלות ("האַלטן אין איין שטייגן") יותר ויותר, "מעלין בקודש" ²¹⁰² ,

– והרי "ארוכה מארץ מדה גו'" ²¹⁰³ , כך, שככל שתגדל מעלת לימוד התורה בגדלות ועמקות ביום זה, אין זה בערך למעלת התורה עצמה; וכיון שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ²¹⁰⁴ , הרי אם רק יתייגע כדבעי, יקויים בו "יגעת ומצאת"50, ויוכל להתעלות שלא בערך יותר לגבי מעמדו ומצבו ביום זה –

הרי א' הדרכים בזה – להבטיח שהכתות לא יהיו גדולות ביותר בכמות, וע"י חלוקת הכתות תהי' כל כתה "גדולה" באיכות,

ועי"ז יתוסף גם בכמות – כטבע העולם, שכאשר רואים שכתה זו משגשגת בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי, מתפרסם הדבר, ובמילא הרי זה מושך תלמידים נוספים, ונעשה ריבוי בכמות,

ולאח"ז מצטרפים הכמות והאיכות ונעשים דבר אחד, ובאותיות פשוטות – שעושים מהכמות (גשמיות) איכות (רוחניות), שזהו א' האופנים בעשיית דירה לו ית' בתחתונים, שהרי "כמות" לגבי "איכות" היא "תחתון" לגבי "עליון", כך, שדוקא ב"תחתונים" נעשית דירה לו ית' – ע"י ריבוי בכמות, ריבוי גדול של לומדי תורה, ועי"ז יתוסף בהבנה והשגה והעמקה בתורה באופן של מציאה ("ומצאת"), שלא בערך לגבי היגיעה שלו (לאחרי שהתייגע כפי יכלתו).

וכך הולכים ומשגשגים בלימוד התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו",

319

ועד שמגיעים למעמד ומצב ש"מחי' חיים יתן לך חיים" (כלשון הגמרא במסכת יומא ²¹⁰⁵ ), ובאופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

ועי"ז יוצאים מהגלות הגשמי ועאכו"כ מהגלות הרוחני – שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ²¹⁰⁶ , והולכים לקבל פני משיח צדקנו באופן ש"תלמודו בידו" ²¹⁰⁷ , ואז לומדים תורתו של משיח, ובקרוב ממש.

* * *

כו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וקבל היהודים את אשר החלו לעשות.

* * *

כז. דובר כמ"פ בנוגע לתורה, ש"תורה אחת לכולנה" ²¹⁰⁸ , ולא זו בלבד שהתורה ניתנה לכל אחד, אלא שניתנה לכל אחד באופן שהוא מחוייב בלימודה (כמבואר בהלכות תלמוד תורה), ולא רק לצאת ידי חובתו ע"י נתינת צדקה כדי שמישהו אחר ילמד, כי, אע"פ שעי"ז יש לו חלק בתורתו, כפי שמצינו בנוגע לישכר וזבולון, שע"י תמיכת זבולון בישכר יש לזבולון חלק בתורתו של ישכר ²¹⁰⁹ , מ"מ, מוכרח גם זבולון לקבוע עתים לתורה, ולא רק "לפרקים" ²¹¹⁰ , אלא בכל יום, ולא רק פעם אחת ביום, אלא "יומם ולילה" ²¹¹¹ , פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה ²¹¹² ,

ומי שיש בידו זמן פנוי יותר (ע"פ שו"ע) – אין זה זמן שעומד לרשותו שיכול לעשות בו כרצונו, אלא עליו למלא זמן זה בלימוד התורה,

וכשם שבנוגע לכמות צריך למלא את כמות הזמן בלימוד התורה, כך גם בנוגע לאיכות, באופן הלימוד – דכיון שלכל אחד יש כשרונות שנתן לו הקב"ה, כשרון להבנה כפשוטה, בשטחיות, וגם להבנה בעמקות וכו' וכו' (שהרי בעמקות יש דרגא אחר דרגא), צריך לנצל את כל כשרונותיו במילואן, ובאותיות דתורת החסידות – שכל כלי המוחין, הן מוח החכמה, הן מוח הבינה, והן מוח הדעת (כח ההעמקה), צריכים

320

להיות ממולאים בתורה, ובאותיות פשוטות – שהלימוד צריך להיות בהבנה והשגה והעמקה ככל האפשרי עד כמה שיד שכלו מגעת.

וכאמור, החיוב בזה הוא הן על אלו שע"פ שו"ע שייכים להנהגה של ישכר, והן על אלו שע"פ שו"ע שייכים להנהגה של זבולון, כי אפילו אצל זבולון מוכרח להיות לימוד התורה, ובאופן של קביעות עתים לתורה, היינו, שנעשה אצלו ענין של קבע – קבוע בנפשו ²¹¹³ ,

וכיון שנעשה קבוע – הנה ע"פ דין אינו בטל ²¹¹⁴ , והיינו, שמבלי הבט על הכמות, אפילו אם ע"פ שו"ע יכול לצאת ידי חובת קביעות עתים לתורה במיעוט זמן בכמות, הרי כיון שזה אצלו באופן של קביעות, חל על זה הדין שקבוע לא בטיל,

ואדרבה: זמן מסויים זה משפיע על כל היום כולו, וכהשיחה הידועה ²¹¹⁵ שצריך לזרוע ולהרחיב את חמש-עשרה הדקות, חצי שעה או שעה שלומד תורה, על כל כ"ד שעות המעת-לעת, באופן שיהי' ניכר בכולם שזהו יהודי שלומד תורה,

ועד שאפילו בשינתו ניכר באופן השינה שזוהי שינה של יהודי שבמשך היום (קודם השינה) למד תורה, וכמבואר במאמר ד"ה בלילה ההוא נדדה שנת המלך ²¹¹⁶ , ש"מי שעסקו בתורה ועבודה במסירה ונתינה זוכה אשר בעת השינה משיג השגות גדולות בתורה כו'", וכידוע בכמה אנשים שתורצו להם בחלום קושיות שהיו אצלם קודם ששכבו לישון ²¹¹⁷ .

כח. וכדי "לרתום" את כל הכחות בשביל לימוד התורה, ישנה העצה ד"קנאת סופרים (כפשוטה ש)תרבה חכמה"99.

וכיון שהחיוב של לימוד התורה מוטל על כל אחד, גם מי שעומד בתחלת עבודתו, שלא הגיע עדיין ללימוד התורה לשמה, להיותו עדיין קטן בדעת (ועאכו"כ אם הוא בדרגא פחותה מזו) – הרי גם אצלו צריך להיות הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה".

וזהו שמצינו שהענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" שהובא בגמרא99 ובזהר ²¹¹⁸ – הנה בגמרא הובא זה בנוגע ללימוד תינוקות של בית רבן:

321

ובהקדים – שאפילו לפי תוס' ורש"י שאינם גורסים האריכות שלפנ"ז "שיהו מושיבין סופר כו'", הרי כיון שהלשון הוא "קנאת סופרים ", ולא "קנאת מלמדים" או "קנאת מורים" וכיו"ב, הרי מובן שהכוונה היא ל"מלמדי תינוקות " שהם אלו שנקראים בשם "סופרים" ²¹¹⁹ .

ועז"נ "קנאת סופרים תרבה חכמה" – שכאשר ישנם שני מלמדי תינוקות, אזי "יזהרו באומנותן שייראו זה מזה" ²¹²⁰ , ובמילא יתוסף חכמה אצל מלמד התינוקות; ועי"ז יתוסף חכמה אצל התינוקות , שזוהי התכלית וזהו עיקר ענינו (לא מה שיתוסף אצלו, שזהו רק הכנה לעיקר תפקידו) – ללמד את התינוקות (שיהיו "תינוקות של בית רבן", שייכים ל"רבן" שמלמדם תורה), שלכן לא נקרא כאן בשם "תלמיד חכם", או "חכם", ע"ש לימודו לעצמו, אלא בשם "סופר", ע"ש הלימוד עם התינוקות; ולכן ההוספה ("תרבה חכמה") צריכה להיות בעיקר ענינו.

כט. ענין זה שייך גם להמבואר במכתב בקשר ליו"ד שבט ²¹²¹ , שרבינו נשיא דורנו עסק בלהט ("האָט זיך געקאָכט") בחינוך על טהרת הקודש ²¹²² , וגם קיווה ודרש ונתן כחות, שכל ההולכים בעקבותיו וכל הבאים אחריו, אפילו לאחרי חיים חיותו בעלמא דין, הנה גם הם יתמסרו עד כדי מס"נ לעסוק בחיזוק וביסוס והפצת החינוך על טהרת הקודש, כולל גם ע"י יסוד מוסדות חדשים בכל מקום שאפשר – שזהו ענין שלא שייך בו השגת גבול [שבדרך כלל הרי זה ענין חמור – א' מי"א הענינים שעליהם נאמר "ברוך" על הר גריזים, והפכם על ההר שכנגדו: "מסיג גבול רעהו" ²¹²³ ], כדברי הגמרא ש"מושיבין סופר בצד סופר" ²¹²⁴ (אף שלכאורה הרי זה ענין של השגת גבול), בגלל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה".

ולהעיר, שהענין ד"קנאת .. תרבה כו'" יכול להיות גם בכל הענינים של השגת גבול,

– וכפי שרואים בטבע, שאדם שאין לו "מתחרה" (כפי שאומרים כאן: "קאָמפּעטיטאָר"), אזי אינו מונח כ"כ להבטיח שהסחורה תהי' טובה ביותר וכו', ורק כשרואה שמסיגים את גבולו, אזי משתדל להטיב

322

את הסחורה שלו, שעי"ז יהיו לו יותר קונים, ובמילא יוכל לדרוש מחירים גבוהים יותר ולהרויח יותר, כך, שזוהי טובה עבורו –

אבל אעפ"כ, ההיתר על זה הוא רק בנוגע ללימוד התורה, שרק על זה נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה".

ועוד זאת, שיש בזה גם הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר", כמ"ש הרמב"ם ²¹²⁵ : "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו .. אינו יכול למחות בידו, שנאמר ²¹²⁶ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", דאף שטעם זה לא נזכר בגמרא, הרי ידוע בכללי הרמב"ם ²¹²⁷ שמביא פסוק שלא נזכר בגמרא, אם הוא מבואר יותר.

ל. המשך השיחה – שבגמרא לא הובא הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" (אף שהוא מבואר יותר), אלא הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה", כי, בגמרא קאי הסוגיא בדיני השגת גבול, ולכן, עיקר הראי' צ"ל שיש בזה טובה לזה שמשיגים גבולו ("תרבה חכמה") שדוחה ההיזק דהשגת גבולו, ולכן אינו יכול לעכב, ומותר להשיג גבולו, משא"כ ברמב"ם שהובא דין זה בהל' ת"ת, הראי' היא מ"ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", ולכן מחוייבים בזה ²¹²⁸ – נכלל ב"הוספה לאחר זמן" בשוה"ג דמכתב הנ"ל ²¹²⁹ .

לא. ובנוגע לעניננו – ההפלאה של לימוד התורה:

דובר לעיל במאמר ²¹³⁰ – שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו בתורה אור, שערי אורה ואור התורה על הפסוק ²¹³¹ "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" – שבפורים הי' הסיום של מתן-תורה, כי, מ"ת הי' באופן ש"כפה עליהם הר כגיגית", ש"מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה, שקבלוה באונס), אלא ש"אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב ²¹³² קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" ²¹³³ (במ"ת), ועי"ז בטלה ה"מודעא רבה", כיון שעשו זאת מדעת עצמם, לפי שהכירו בעצמם גודל ויוקר התורה.

323

ועז"נ "וקבל היהודים גו'" – כאמור לעיל (במאמר) שכל אחד מישראל נעשה כלי של קבלה, בדוגמת מעלת משה רבינו שדוקא " משה קיבל תורה מסיני" ²¹³⁴ , משא"כ יהושע, שעליו אמר רק " ומסרה ליהושע"159, אבל לא נאמר כמה הגיע אצל יהושע בתור קבלה; ואילו בפורים נאמר " וקבל היהודים" על כל אחד מבנ"י שבאותו הדור, ומזה נמשך על כל הדורות שלאח"ז.

וענין זה שייך במיוחד בנוגע לתורה שבע"פ – שהרי ידועה הקושיא על דברי הגמרא "שכפה עליהם הר כגיגית מכאן מודעא רבה לאורייתא", מזה שהגמרא בעצמה אומרת "שהקדימו ישראל נעשה לנשמע"158, היינו, שקבלו ברצון (כקושיית התוס' ²¹³⁵ ), וא' התירוצים בזה (כדברי הראשונים) ²¹³⁶ , שזהו החילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ, שהקדמת נעשה לנשמע היתה בנוגע לתושב"כ, החל מעשרת הדברות, וכן "ואלה המשפטים גו'", "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" ²¹³⁷ , אבל בנוגע לתושבע"פ, שבה היא עיקר היגיעה כו', נשארה ה"מודעא רבה לאורייתא"; ובימי אחשורוש ביטלו את ה"מודעא רבה" גם בנוגע לתושבע"פ.

לב. ועפ"ז מתורץ דבר פלא ²¹³⁸ :

על הפסוק45 "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", איתא בגמרא46 "אורה זו תורה, וכן הוא אומר35 כי נר מצוה ותורה אור ". ולכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "ליהודים היתה אורה ", ולא " אור "?!

ומבואר בזה ²¹³⁹ :

החילוק בין "אור" ל"אורה" – ש"אור" הוא לשון זכר ו"אורה" היא לשון נקבה. והחילוק בין זכר לנקבה בענינים רוחניים – שזכר הוא משפיע ונקבה היא מקבל (כמו בעה"ב ועני). וע"ד שמצינו בנוגע להקב"ה והעולם, ועאכו"כ בנ"י, שנקראים בשם איש ואשה (ועד"ז כותב הרמב"ם במורה נבוכים ²¹⁴⁰ , ובכמה ספרים שלאחריו ושלפניו).

וזהו גם היחס שבין תושב"כ ותושבע"פ – שכאשר שואלים בתושבע"פ "מנא הני מילי", אזי המענה הוא: "דאמר קרא"; ובנוגע לדברים שלא נאמרו בתושב"כ בפירוש, יש צורך ב"אסמכתא" או רמז

324

כו', ועד כפי שמצינו ברבי עקיבא ש"על כל קוץ וקוץ" שבתושב"כ הי' דורש "תילין תילין של הלכות" ²¹⁴¹ , והיינו, שאפילו אופן הלימוד של ר"ע שאין מי שיכול לדרוש "תילין תילין של הלכות" כמותו, צריך להיות קשור עם תושב"כ; תושבע"פ מוכרחת לקבל מתושב"כ: "דאמר קרא" – פסוק מפורש, או רמז, כמו "קוץ", תגין או טעמים כו'.

ולכן: אע"פ שבכללות נקראת התורה בשם "אור", כמ"ש "תורה אור", הנה כשמדובר אודות החידוש שנעשית בתורה בימי אחשורוש, אי אפשר לומר "ליהודים היתה אור ", שהרי ענין ה"אור" שבתורה נעשה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו"; ואילו הענין ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש" (לאחרי גזירת המן) הי' בנוגע לתושבע"פ, ולכן נאמר בפסוק "ליהודים היתה אורה ", "אורה זו תורה", דקאי על תושבע"פ. – הראי' היא אמנם מזה ש"וכן הוא אומר .. תורה אור ", שזהו היסוד לכל הענינים ("מנא הני מילי דאמר קרא"), אבל ב"אור" גופא ישנו החלק שהוא בבחי' משפיע, והחלק שהוא בבחי' מקבל – "אורה", שזוהי תושבע"פ.

לג. ועפ"ז יתבאר גם המשך מאמר רז"ל הנ"ל, "אורה זו תורה .. שמחה זה יו"ט .. וששון זו מילה .. ויקר אלו תפילין" – דלכאורה אינו מובן ²¹⁴² :

הן אמת שתורה ויו"ט ומילה ותפילין נקראים בשמות אלו, כפי שמוכח מזה ש"כן הוא אומר כו'", אבל עדיין אינו מובן: מה מכריח את האמורא להוציא את הפסוק מפשטותו?!

מסופר במגילה ²¹⁴³ שהיתה גזירה "להשמיד להרוג ולאבד גו'", ולאחרי שבטלה הגזירה קבעו "ימי משתה ושמחה"23 – שמחת הגוף,

– כמבואר באחרונים ²¹⁴⁴ טעם החילוק בין פורים לחנוכה, שדוקא בפורים ישנו חיוב של "משתה ושמחה" בנוגע לגוף, משא"כ בחנוכה, כיון שבחנוכה היתה הגזירה על הנשמה, ואילו בפורים היתה הגזירה על הגוף, ולכן גם ה"משתה ושמחה" צ"ל קשור עם הגוף –

ובמילא מובן שגם "אורה ושמחה וששון ויקר" צריכים להיות כפשוטם. ואעפ"כ מבארת הגמרא באופן אחר: "אורה זו תורה .. שמחה זה יו"ט .. וששון זו מילה .. ויקר אלו תפילין"!

אך הענין בזה, שיש לדייק בפסוק מדוע נאמר "ליהודים היתה

325

אורה ", ולא " אור ", ע"ד מ"ש ביצי"מ "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" ²¹⁴⁵ .

ועוד דיוק: אם פירוש הכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" הוא בנוגע לפשוטם של דברים – הי' צריך להיות סדר הכתובים: "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים גו'"66, ולאח"ז "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"45.

וכיון שנאמר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" לפני ה"שמחה וששון" בגלל ש"דבר המלך ודתו מגיע", מוכיחה הגמרא שיש כאן שני ענינים: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – בשעה שהרגישו שיכולים ללמוד תורה ("אורה זו תורה"), לחגוג יו"ט ("שמחה זה יו"ט") ולקיים מצות מילה ("ששון זו מילה") ותפילין ("יקר אלו תפילין"); ו"ששון ושמחה" כפשוטם – "בכל מדינה .. ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע".

לד. ועוד ענין בזה:

דובר כמ"פ ²¹⁴⁶ בנוגע ל"שעטנז", שכיון ש"שוע טווי ונוז" ²¹⁴⁷ נאמרו בתיבה אחת, למדים מזה שצריכים להיות כולם ביחד.

וכן הוא בנוגע לפסוק "ליהודים היתה אורה וגו'" שיש בו ב' פירושים: "אורה" כפשוטה ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"25), ו"אורה זו תורה"; "שמחה" כפשוטה, ו"שמחה זה יו"ט" (כדאיתא בתרגום45 שהשמחה היתה מזה שנתנו "רשותא" לחגוג יו"ט בבוא חג הפסח וכיו"ב בשאר הימים טובים); "ששון" כפשוטו, ו"ששון זו מילה"; "יקר" כפשוטו (שגוים מכבדים יהודים), ו"יקר אלו תפילין" – שכיון שב' הפירושים הם באותה תיבה, הרי זה סימן שהם באים ביחד.

והענין בזה:

אימתי יש ליהודי חיים מוארים בגשמיות ("אורה" כפשוטה), והיינו, שכאשר הולך לעסוק במסחר, במשרה שלו, וכן באכילתו כו', הרי זו אכילה מאירה ופרנסה מאירה, ויש ביכלתו לפרוע את ה"משכנתא" כו', מבלי להתפעל מכל הקשיים, כיון שרואה אור בכל דבר – הרי זה רק ע"י "אורה זו תורה", שיש לו קביעות עתים בתורה ביום זה; אם

326

רצונו ביום מואר – צריך לקבוע עתים לתורה ביום זה, ואז פועלת הקביעות עתים ביום – על כל היום, והקביעות עתים בלילה – על כל הלילה.

וכן בנוגע ל"שמחה זה יו"ט": כשישנו הענין ד"ושמחת בחגך"7, שבג' הרגלים שמח יהודי בשמחת יו"ט – אזי ממשיך שמחה על כל השנה כולה, כמבואר בלקו"ת ²¹⁴⁸ ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך .. עד הרגל הבא אחריו" (מחג הפסח נמשכת שמחה עד חג השבועות, מחג השבועות עד חג הסוכות, ומחג הסוכות עד לחג הפסח שלאחריו).

וכן בנוגע ל"ששון זו מילה", שעז"נ ²¹⁴⁹ "שש אנכי על אמרתך", "שדוד שמח עלי' .. כשהי' בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות, כיון (שנסתכל) במילה שמח" ²¹⁵⁰ (כדאיתא במנחות ²¹⁵¹ ).

וכן בנוגע ל"יקר אלו תפילין" – שע"י הנחת תפילין נעשה הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"86.

לה. וכל זה שייך גם בנוגע לנשים:

כיון שהגזירה היתה הן על אנשים והן על נשים, הרי מובן שגם הענין ד"אורה ושמחה וששון ויקר" צ"ל הן אצל אנשים והן אצל נשים. ולכאורה, בשלמא בנוגע ל"אורה זו תורה" – חייבות גם הנשים ללמוד הלכות הצריכות להן, ולכן חייבות בברכת התורה (כמדובר כמ"פ ²¹⁵² ), אבל בנוגע ל"ששון" ו"יקר" – הרי נשים אינן שייכות למצות מילה ומצות תפילין?

והביאור בזה:

בנוגע למצות מילה – איתא בגמרא ²¹⁵³ ש"אשה (אינה פטורה ממילה, אלא) כמאן דמהילא דמיא", שלכן היא בכלל "המל ימול"85 (מי שהוא מהול ימול אחרים).

ובנוגע למצות תפילין – איתא בכתבי האריז"ל ²¹⁵⁴ ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו כו'", ועד שגם קודם הנישואין פטורה אשה ממצות עשה שהזמן גרמא ²¹⁵⁵ ,

327

בגלל שלאחר הנישואין יתקיימו עבורה מצות אלו (שהיתה מחוייבת בהם אילו לא היתה נקבה אלא זכר) ע"י בעלה. ומזה מובן, שכאשר הבעל מניח תפילין, הרי זה פועל הענין ד"וראו גו' ויראו ממך" גם עבור האשה.

לו. ועכ"פ בנוגע לעניננו – השייכות של פורים עם התורה:

ובהקדים – שכיון שענינו של פורים הוא "עד דלא ידע", הרי זה לכאורה היפך ענין התורה, שצריכה להיות באופן של ידיעה, ואם הלימוד הוא באופן שלא ידע מאי דקאמר, אין זה נחשב ללימוד התורה?!

אמנם, במה דברים אמורים – בנוגע לתורה שבע"פ, משא"כ בנוגע לתורה שבכתב ²¹⁵⁶ .

וגם בנוגע לתושבע"פ – כמדובר לעיל (סל"א) שפורים קשור בעיקר עם תושבע"פ – הרי זה רק אם יש ביכלתו ללמוד באופן של הבנה והשגה, אבל אם אינו יכול – מאיזה סיבה שאינה תלוי' בו, והרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ²¹⁵⁷ – אזי ישנה העצה שמביא השל"ה ²¹⁵⁸ לומר שמות החומשים ומסכתות הש"ס, ושמות התנאים והאמוראים כו'. – הוא אמנם לא אומר שאפשר לברך על זה ברכת התורה, אבל אעפ"כ הרי זה ענין שמקשר אותו עם התורה.

זאת ועוד:

בברכות השחר תיקנו לומר (לאחרי ברכת התורה) לא רק חלק מתושב"כ, אלא גם חלק מתושבע"פ, ותקנה זו היא עבור כל אחד ואחד, אפילו עם-הארץ. ולכאורה, מהי התועלת של אמירת "איזהו מקומן" בנוגע לעם-הארץ שלא ידע מאי קאמר?! – ומזה מוכח שגם הוא פועל ענין מסויים, ואין זה ענין של תפלה, אלא ענין של תורה, שלכן הרי זה בא בסמיכות לברכת התורה.

ולכן, בנוגע לעניננו, כאשר ישנו מי שטוען שעכשיו אין ראשו פנוי ללמוד תורה, וגם אם ישב ללמוד, לא יוכל להתרכז בלימוד, והרי בתושבע"פ לא פועלים מאומה כאשר "לא ידע מאי קאמר" – אומרים לו: אעפ"כ עליך להתיישב ללמוד, ואח"כ נראה מה יהי'!

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) אינני זוכר אם סיפרתי פעם ²¹⁵⁹ : סיפר לי א' ממכירי, שבבואו לביהכנ"ס בערב פסח לשמוע

328

"סיום", ראה יהודי שנשא על ידיו תינוק בן שנה או שנתיים, ושאל אותו: מה עושה כאן תינוק שצריך להיות אצל אמו? וענה האב, שתינוק זה הוא "בכור", וכיון שצריך ליתן לו חלב וכיו"ב (ממאכל התינוק בגיל זה), רצונו שישמע "סיום". וכאשר שאל אותו (בשפה הרוסית, כיון שלא דיבר אידיש): "ראַזוויע אָן פּ֯אַנימאַיעט" (וכי הוא מבין מה שיאמרו ב"סיום")?! ענה האב: "ראַזוויע יאַ פּ֯אַנימאַיאו֯"?! – וכי אני בעצמי מבין? ואעפ"כ אני בא לשמוע ה"סיום", ובמילא אני יכול להביא גם את בני התינוק!...

כך אמר איש פשוט, שהוא אמנם לא מבין, אבל איך יתכן שיאכל מבלי להיות נוכח ב"סיום"?! – נמצא כאן יהודי ששומע ומבין, ובמילא מביא את ה"בכור" שלו שישמע גם הוא!

ועד"ז בנוגע לפורים שקשור עם מ"ת:

בזמן מתן תורתנו – "כל דיבור ודיבור .. יצתה נשמתן של ישראל שנאמר ²¹⁶⁰ נפשי יצאה בדברו" ²¹⁶¹ , והיינו, ששמעו את הדיבור, "קול דברים אתם שומעים" ²¹⁶² , ובשעת שמיעת הדיבור פרחה נשמתן. והרי מובן שכאשר פרחה נשמתן לא הי' שייך ענין של ידיעה, הבנה והשגה.

וע"פ המבואר בחסידות ²¹⁶³ , הענין שעל ידו לוקחים את התורה הוא – לא הבנת התיבות של עשרת הדברות, אלא המס"נ ש"פרחה נשמתן" פעל את הענין ד"החלו לעשות", ההתחלה דמ"ת.

– לימוד התורה מוכרח אמנם להיות בהבנה והשגה, אבל כיצד לוקחים את התורה, הרי זה כשמונח אצלו בפשטות שנגש ללמוד תורתו של הקב"ה, ובין אם יבין או לא, הרי זה באופן ד"תען לשוני אמרתך" ²¹⁶⁴ , הוא חוזר על דבריו של הקב"ה בשעת מ"ת, ו"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" ²¹⁶⁵ .

ומזה מובן שאין סתירה בין "עד דלא ידע" ל"קיימו מה שקיבלו כבר", ואדרבה: יש צורך בענין ד"עד דלא ידע"; כשם שבזמן מתן תורתנו "פרחה נשמתן" ביחד עם שמיעת הדיבור, כמו"כ בפורים ישנו הענין ד"אורה זו תורה וכו'" ביחד עם הענין ד"עד דלא ידע".

וענין זה ממשיכים בכל השנה כולה, וממשיכים זאת גם בכל

329

העולם כולו, ועד ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" – שהרי כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (כמאמר הזהר ²¹⁶⁶ שמביא הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה) – "ויראו ממך", כמו בגאולת פורים ש"נפל פחד היהודים עליהם"66.

ומגאולת פורים באים – באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה"50 – לגאולה ד"ימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"51, ובעגלא דידן.

* * *

לז. דובר לעיל (סל"א-ו) בנוגע למ"ש בפורים "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" ("קיימו מה שקבלו כבר") במתן-תורה, שבפורים הי' הסיום והקבלה של מ"ת, כיון שקבלת התורה היא ע"י ענין המס"נ, והרי בימי הפורים בפעם הראשונה עמדו בנ"י במעמד ומצב של מס"נ במשך כל אותה השנה ²¹⁶⁷ .

אלא שהמס"נ שבפורים היא לא כמו ביוהכ"פ, כי אם גם בשעה שאוכל ושותה, ובשמחה רבה, ובאופן ד"עד דלא ידע" (שמחה כזו שתורת אמת אומרת שיהודי נמצא בשמחה באופן ש"לא ידע") – גם אז עומד הוא בתנועה של מס"נ.

ואדרבה: הסיבה לכך ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"9 היא בגלל שבימי הפורים עמדו בנ"י בתנועה של מס"נ – כי, ידוע הכלל בהלכה (וכן הוא בשכל הפשוט) ש"מסובב" צריך להיות מעין ה"סיבה", ו"שכר" צריך להיות מעין הענין שעליו ניתן השכר ²¹⁶⁸ , וע"ד "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"30; וכיון שע"י העבודה שהיתה לפני ימי הפורים ניתן בפורים הענין ד"עד דלא ידע", הרי זה סימן שגם בה הי' הענין ד"עד דלא ידע".

ופשטות הענין הוא – שהרי לא הי' שום מקום בשכל שיוכלו להנצל מהגזירה, כמדובר כמ"פ בארוכה ²¹⁶⁹ שהגזירה היתה "ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש" ²¹⁷⁰ שהי' "מושל בכיפה"70 (משא"כ אילו במדינה זו היתה הגזירה ביום זה ובמדינה אחרת ביום אחר, שאז היו יכולים לבחור היכן להמצא באותם ימים מסויימים); ואעפ"כ, הנה לא בלבד שבטלה הגזירה, אלא עוד זאת, שהי' זה באופן של אתהפכא –

330

"ונהפוך הוא" – מן הקצה אל הקצה: "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

ולא עוד אלא שענין זה פעל לא רק מכאן ולהבא (החל מיום ארבעה עשר בחודש, וכן בשאר ימי חודש אדר שלאח"ז), אלא גם על העבר – כמ"ש23 " החודש אשר נהפך להם גו'", היינו, שכל החודש, החל מר"ח, נהפך ע"י הנס שאירע בימי הפורים (כפי שמצינו גם בנוגע לכמה ענינים להלכה למעשה ²¹⁷¹ ).

ולהעיר, שזהו דבר פלא שלא מצינו דוגמתו:

חודש ניסן כולו נקרא "חודש הגאולה" ²¹⁷² . אבל אעפ"כ, לא מצינו ש"בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי .. לימצי נפשי' כו'", כפי שמצינו בנוגע לחודש אדר, ש"לימצי נפשי' באדר דבריא מזלי' " ²¹⁷³ . – יש סברא שכן הוא גם בחודש ניסן ²¹⁷⁴ , אבל זהו מצד היותו בהמשך לחודש אדר, ולא מצד ענינו של חג הפסח, שמחמשה עשר בחודש מתחיל הענין דיצי"מ.

ואילו בחודש אדר – נאמר על כולו " החודש אשר נהפך גו'", אע"פ שבמגילה עצמה מסופר שבשלשה עשר בו היתה המלחמה בעיצומה, היינו, שלא זו בלבד שעדיין לא הי' המעמד ומצב ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים"66, אלא אדרבה: הם עמדו מנגד, והוצרכו להלחם עמהם ²¹⁷⁵ , ואעפ"כ, לאחרי שאירע נס פורים בפעם הראשונה, הרי זה פעל בכל השנים שלאח"ז החל מר"ח אדר – " החודש אשר נהפך .. לשמחה".

ובאופן ש" מרבין בשמחה" ²¹⁷⁶ – כמדובר כמ"פ ²¹⁷⁷ שלאחרי שהורגלו בשמחה במשך ג' ימים (דהוי חזקה), הנה כאשר שמחה זו ממשיכה ביום הרביעי, אין זה נקרא " מרבין בשמחה", אלא בהכרח להוסיף יותר שמחה; ומזה מובן בנוגע ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה"201, שבמשך כל החודש צריך להרבות יותר בשמחה מיום ליום, כולל גם בנוגע לימים שלאחרי פורים.

331

ועפ"ז נמצא חידוש – שגם לאחרי ימי הפורים צריך להיות הענין ד"(משתה ו)שמחה", ואדרבה: עוד יותר מאשר בפורים, אלא שאין זה באופן ד"עד דלא ידע", שהרי "מיחייב איניש לבסומי (לא בחודש אדר, אלא) בפוריא" (בימי הפורים) דוקא, אבל הענין ד"מרבין בשמחה" הוא "משנכנס אדר", אפילו בתחילת אדר, לפני ימי הפורים, שבפעם הראשונה עדיין לא הי' אז ענין של שמחה, ועאכו"כ בימים שלאחרי פורים, שאפילו בפעם הראשונה עמדו כבר בנ"י בתנועה של שמחה.

לח. וע"פ האמור שבפורים הי' הסיום והקבלה של מ"ת, מובן, שענינו של פורים הוא – תורה.

וכפי שמצינו גם ברמזי פורים – ש"מחייב איניש לבסומי בפוריא", " ביין " (כפירוש רש"י, וכמובא גם לפסק הלכה ²¹⁷⁸ ), קאי על תורה שנקראת "יין" (כדאיתא בספרי מוסר וספרי חסידות, ומרומז בכמה פסוקים).

ובפרטיות יותר:

מצינו שהתורה נקראת בשם "לחם" ²¹⁷⁹ , "יין" ו"שמן" ²¹⁸⁰ .

ומבואר (בקבלה וחסידות ועד גם בספרי מוסר) החילוק ביניהם ²¹⁸¹ , ש נגלה דתורה נקראת בשם "לחם", שהוא עיקר מזונו של אדם;

ואילו "יין" – אף שמוסיף גם בבריאות האדם (כמבואר בכמה מאמרי רז"ל ²¹⁸² ), הרי עיקרו הוא ענין של תענוג ושמחה, ולכן הסדר הרגיל הוא שקידוש ("זכרהו זכירת שבח וקידוש" ²¹⁸³ ) צ"ל על היין דוקא (ורק כשאין ברירה מקדשים על הפת ²¹⁸⁴ ), ו"אין שמחה (לא ב"לחם") אלא ביין" ²¹⁸⁵ [ורק בביהמ"ק ישנו הענין ד"אין שמחה אלא בבשר"210 – שלמי שמחה, אבל משחרב ביהמ"ק נשאר ענין השמחה מן התורה רק ביין ²¹⁸⁶ ]; וענינו כפי שמשתקף בתורה הוא – נסתר שבתורה.

והענין בזה:

"יין" – נמצא תחילה טמון בענבים, וכדי לגלות את היין יש צורך

332

בהשתדלות ויגיעה לסחוט את הענבים – "דורך ענבים בגת" ²¹⁸⁷ [יכולים אמנם לקבל יין גם ע"י כתישה קלה, אבל רק מעט יין, ועיקר היין ישאר עדיין בענבים; וכדי שהענבים יתנו את כל היין שבתוכם, יש צורך בהשתדלות ויגיעה].

ודוגמתו בפנימיות התורה – שיש צורך בתוספת ביטול ושפלות האדם, כמארז"ל ²¹⁸⁸ "אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" (ואילו בנוגע לנגלה דתורה לא נאמר תנאי זה). – כל אחד מחוייב אמנם בלימוד "סתרי תורה", אבל כדי שיהי' באופן ד"מוסרין", שיוכל ליקח זאת כדבעי ובשלימות, צריך להיות "לבו דואג בקרבו", שהפירוש הפשוט בזה, ש"דואג" על כך שישנו עוד ענין בתורה שעדיין לא למדו, לא הבינו ולא "נמסר" לו!

אך יש להעיר, שבימינו אלו במיוחד, אין זמן להמתין, ולכן, בבוא הזמן – צריך להתחיל ללמוד פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, ולא לומר שתחילה צ"ל "אכשור דרי" ²¹⁸⁹ , ותחילה יש לערוך סיגופים ותעניות וכו' וכו', ורק לאח"ז יתחיל ללמוד פנימיות התורה.

– במשך הזמן צריך אמנם לבוא למעמד ומצב ש"מוסרין (לו) סתרי תורה" כיון ש"לבו דואג בקרבו", אבל, העצה להגיע לזה היא – עי"ז גופא שיתחיל ללמוד חסידות, ואז הנה "טעמו וראו כי טוב" ²¹⁹⁰ , שיראה את העריבות ("געשמאַקייט") שבדבר, ועי"ז תהי' ה"דאגה" עמוקה ואמיתית יותר, ואז יגיע במהירות יותר למעמד ומצב ש"מוסרין (לו) סתרי תורה".

ובכן: בנוגע לפורים ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא", "ביין" – צ"ל אמנם כל עניני שמחה, אבל צ"ל גם ענין היין, שהוא עיקר בדבר. ומזה מובן גם בנוגע ללימוד התורה – שצ"ל לימוד התורה בכלל, אבל מוכרח להיות גם לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, שהו"ע ה"יין" שבתורה ²¹⁹¹ .

לט. וכאן המקום גם להוסיף:

כיון שישנם כאלו שמתכוננים בנוגע ליום ההולדת וכו' ²¹⁹² ,

333

וחושבים באיזה אופן לבטא זאת, בענין הצדקה (שקשור גם עם פורים), ענין התורה וכו' – הנה כאן המקום להעיר (בעי"ן) ולהאיר (באל"ף), שלכל לראש יש לקשר זאת עם ענין של תורה .

ולא די בענין הצדקה עבור לימוד התורה, "תמכין לאורייתא", שזהו אמנם ענין נעלה, כמ"ש ²¹⁹³ "ותומכי' מאושר", ואיתא בזהר ²¹⁹⁴ "א"ת מאושר אלא מראשו", היינו, שעי"ז ממשיכים מראש ומקור כל הברכות ²¹⁹⁵ , אבל אעפ"כ, אין זה מגיע ללימוד התורה עצמו (אף שבכתוב ²¹⁹⁶ נאמר תחילה "זבולון בצאתך" ואח"כ "ישכר באוהליך").

במילים אחרות – ובפשטות:

ובהקדים – שבנוגע למתנה בכלל לא שייך לקבוע תנאים, אבל, מתנה קשורה עם רצון לגרום נחת-רוח...

ולכן: בכל ענין שיהי' – אצל מי שירצה – צדקה באופן כך או פעולות טובות באופן כך ומעשים טובים באופן כך, הנה נכון ורצוי וטוב וישר ונעים וכו' (ככל ט"ו התוארים שנאמרו ב"אמת ויציב") שיהי' אצל כל אחד גם ענין של הוספה בלימוד התורה, וכאמור, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

מ. וימי הפורים הם ימי סגולה במיוחד בנוגע לענינים אלו – כמדובר לעיל (סל"א-ז) אודות דברי הגמרא בסוגיא דמ"ת: "קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" ("אשר החלו לעשות"), היינו, שאז הי' גמר קבלת התורה, הן תושב"כ והן תושבע"פ, ו"ליהודים היתה אורה" – "זו תורה", ובאופן שהמשיכו זאת על כל השנה, דכשם שהמשיכו ה"אורה ושמחה וששון ויקר" (כפירוש הפשוט במגילה), כמו"כ המשיכו "אורה זו תורה וכו'" על כל השנה כולה.

וענין זה שייך במיוחד לחודש אדר – להיותו חודש שקשור עם יום הולדתו של משה רבינו (כמבואר בארוכה במסכת מגילה ²¹⁹⁷ ).

וקשור במיוחד גם עם חודש ניסן (שבא לאחרי חודש אדר) – להיותו חודש הגאולה, והרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"131, והיינו, שהסוד האמיתי של גאולה אמיתית קשור עם העסק בתורה.

334

ובהתאם לכך מדברים עתה, בחודש אדר, אודות ענין הקשור עם חודש ניסן, ובמיוחד עם הימים הקשורים עם חג הפסח – לאחרי העשירי בניסן, שבו הי' הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" ²¹⁹⁸ , שנקבע לזכרון בשבת הגדול (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע ²¹⁹⁹ ), ולאח"ז מתחילים ד' ימי ביקור, עד ליום ארבעה עשר שבו היתה הקרבת קרבן פסח, ולאח"ז גם ענין הגאולה.

ועד"ז עתה, שההכנה לענין הגאולה היא עי"ז שנעשים "בן חורין" במשך זמן הגלות ע"י העסק בתורה (כנ"ל), שעי"ז פועלים את הגאולה גם בנוגע לגוף כפשוטו, ובאופן שמכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות65 ולכף גאולה.

וכשם שהענין דיצי"מ הי' באופן ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" ²²⁰⁰ , שזהו"ע מתן תורה וקבלת התורה, עד"ז גם ב"מיסמך גאולה לגאולה"50, בגאולה ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"51 – שממנה באים לקבלת ולימוד תורתו של משיח, כמ"ש ²²⁰¹ "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", החל מה"יין" דפורים, שקשור גם עם "יין" שבתורה, ע"י לימוד התורה הן נגלה והן פנימיות, ובכל פרטי', ועד לתורתו של משיח, ובקרוב ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

מא. בנוגע לפורים נאמר "כל הפושט יד נותנין לו" ²²⁰² , וכפי שהובא גם בנוגע לפס"ד בהלכה ²²⁰³ .

ובפשטות – שבכל השנה בוחן גבאי-הצדקה אם הוא עני מהוגן או לא, משא"כ בפורים, בנוגע למגבית פורים וצדקת פורים – הדין הוא ש"כל הפושט יד נותנין לו" מבלי לבחון כו'.

ובענין זה מצינו הוספה בסידור האריז"ל: "אפילו לעכו"ם", והיינו, שלא רק כאשר יהודי פושט יד, אלא אפילו אינו יהודי שפושט יד – נותנין לו.

ולהעיר, שלכאורה מוכרח הדבר גם ע"פ נגלה – שהרי ע"פ נגלה נמצאים בפורים במעמד ומצב ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"9,

335

וכיון שאינו יכול להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הרי אינו יכול להבחין מי הוא ה"פושט יד", מרדכי או המן, וא"כ, איך אפשר לומר לו שצריך להיות במעמד ומצב ד"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וביחד עם זה, צריך להבחין בנוגע ל"כל הפושט יד נותנין לו", ליתן רק למרדכי ולא להמן?!...

אמנם, לכאורה יש סתירה לזה ממ"ש בהגהות מיימוניות על הרמב"ם סוף הלכות פורים (כמדובר פעם בארוכה ²²⁰⁴ ): "כתב תלמיד אחד לפני רש"י, ראיתי בני אדם שנהגו לחלק מתנות פורים לעבדים ולשפחות העובדים בבית ישראל, והי' הדבר קשה בעיני רבי, לפי שנאמר ומתנות לאביונים, וזה הנותן לעבדים ולשפחות גוזל את האביונים, ומדמה בעצמו כאילו מקיים ומתנות לאביונים הנאמרים באביוני ישראל".

ומסיק, ש"במקום שהרגילו, אין לבטל הדבר, מפני דרכי שלום, כדתנן ²²⁰⁵ מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל וכו' מפני דרכי שלום", וכן הובא בשו"ע ²²⁰⁶ : "ובמקום שנהגו ליתן אף לעכו"ם נותנים" ("מפני דרכי שלום" ²²⁰⁷ ) [והרי הענין ד"דרכי שלום" אינו איזה תיקון דרבנן (כטעות העולם), אלא זהו ענין עיקרי בתורה ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום" ²²⁰⁸ , ועד ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" (כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' חנוכה)], אבל "בעיר חדשה שלא הרגילו בכך אסור להרגילם", ו"לכתחלה אין לנהוג ליתן לעכו"ם" ²²⁰⁹ , אלא רק לעניי ישראל – "אחיך האביון" ²²¹⁰ .

ולכאורה הרי זה בסתירה למ"ש בסידור האריז"ל שגם לכתחילה נותנים "אפילו לעכו"ם"?

מב. ויש לומר הביאור בזה:

בשו"ע נאמר שרק "במקום שנהגו ליתן אף לעכו"ם נותנים", "מפני דרכי שלום"; ואילו בסידור האריז"ל נאמר "כל הפושט יד נותנין לו אפילו לעכו"ם", היינו, שכאשר עכו"ם "פושט יד" (בתור יחיד, ובאופן שלא יספר לאחרים כו'), אזי "נותנין לו" גם אם אין זה מקום שנהגו ליתן (אף שלכאורה אין חיוב לתת "מפני דרכי שלום").

ויש לומר, שכאשר עכו"ם פושט יד, שזה גופא מורה על שפלות

336

והכנעה, והיינו, שהוא מודה בכך שנמצא במעמד ומצב שצריך לפשוט יד ולקבל צדקה מבנ"י – הנה אם לא יתנו לו, הרי זה היפך השלום, ולכן צריך ליתן לו, שהרי ע"פ תורה צ"ל גם הקיום של בני נח, עי"ז שנותנים להם כדי חיותם וכו', ככל פרטי הדינים שנאמרו בנוגע לגר תושב ²²¹¹ .

ולהעיר, שאע"פ שענין זה נאמר רק בסידור האריז"ל, ולא הובא בשו"ע – הרי ידוע בכללי הפוסקים ²²¹² שרק כאשר ענין שמובא בקבלה הוא בסתירה לדברי הפוסקים אזי יש להתנהג בפועל כדברי הפוסקים (מלבד אלו שהנהגתם היא ע"פ קבלה, אלא שלאו כל מוחא סביל דא, כי אם יחידי סגולה בלבד), אבל בענין שנאמר בספרי קבלה שלא מצינו בו הכרעה או שלא נזכר כלל בנגלה, יש לנהוג ע"פ מ"ש בקבלה. וכפי שמצינו כמה פסקי דינים במג"א, ואפילו בבית יוסף, שהיסוד שלהם הוא בנסתר דתורה, כי, אף שאין זה חלק הנגלה, הרי כיון שאין על זה סתירה מנגלה, לוקחים מזה פס"ד בנוגע לחיי האדם בחלק ה"נגלה" שלו.

מג. וכאן ניתוסף עוד ענין:

אע"פ ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"11, פועל פורים שגם במעמד ומצב כזה באים גוים ומבקשים צדקה מבנ"י, בידעם שבנ"י הם במעמד ומצב של "עבדי אחשורוש". וענין זה מורה על גאוותן וגדלותן של ישראל שנפעלת אצלם ע"י ימי הפורים.

והענין בזה בפשטות – אף שאי אפשר להאריך בזה:

כל הענין של פורים מורה על כך שגם כאשר נמצאים בגלות, וגם למחרת נשארים בגלות, הרי זה מעמד ומצב ש"ישלטו היהודים המה בשונאיהם"12.

ישנו אמנם "שונא", ולא סתם "שונא", אלא "שונא" כמו המן הרשע, שהמלך אחשורוש – שנשאר על עמדו (שהרי עדיין לא הגיע זמן הגאולה, ולכן נמצאים במעמד ומצב של "עבדי אחשורוש") – נשאו "מעל כל השרים" ²²¹³ , ונתן לו את טבעתו, שבזה נותן לו את כל הממשלה (שהרי "ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" ²²¹⁴ ); אבל אעפ"כ, יוצאים י"ח בכך, ובנוגע לכל שאר הענינים – הנה זה שיושב ראשונה

337

במלכות, שנשאו המלך על כל השרים, מכריז על מרדכי: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" ²²¹⁵ , היינו, שאחשורוש, שאצלו נמצא מרדכי בגלות, חפץ ביקרו של מרדכי!

וממרדכי נמשך ענין זה לכל בנ"י בכל הדורות ובכל המקומות, שכל אחד מישראל נמצא במעמד ומצב שנותנים לו הוראה: "כל הפושט יד נותנין לו אפילו לעכו"ם"!

מד. ומכאן באים לענין שהזמן גרמא – בנוגע לגזירה הטפשית והאיומה של "מיהו יהודי":

ובהקדים בנוגע לענין ד"כל הפושט יד נותנין לו ואפילו לעכו"ם" – שאין זה בגלל שיהודי מתבטל לפני הגוי, ומרגיש את עצמו מאושר מזה שהגוי זיכה והגבי' אותו בבואו אליו לבקש ממנו טובה, אלא אדרבה: היהודי בטוח בעצמו, ומרגיש שהגוי "פושט יד" לבקש עזרה ממנו.

ואז אומרת תורת-אמת ותורת-חיים ש"נותנין לו", כי, אף שבפורים "ישלטו היהודים המה בשונאיהם", והיינו, שיודעים שבין גוים ישנם "שונאים" – הרי ישנם גם גוים שפושטים יד, היינו, שיודעים שהם ה"מקבלים" ובנ"י הם ה"משפיעים" (גם בזמן הגלות, כאשר כל הענינים נמשכים ע"י ה"שר" של אותה מדינה ואומה), ואז, "נותנין לו", היינו, שהגוי הוא המקבל והיהודי הוא הנותן.

ועד"ז – בדקות דדקות – בנוגע לענין הגירות:

כאשר גוי בא להתגייר – צריך לדעת מהו הטעם בדבר:

אם הגוי "פושט יד", היינו, שיודע שנמצא בשפל המצב ברוחניות, כיון שאין לו תורת-אמת ותורת-חיים, ואין לו את כל הענינים שנותנת התורה והיהדות – אזי "נותנין לו", היינו, שמגיירים אותו.

וכמ"ש66 "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם": הסיבה לכך ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים", כפירוש רש"י: "מתגיירים", היא – "כי "נפל פחד היהודים עליהם", כפי שמפרש הרמ"א בספרו מחיר יין: "שמתפחדים ממה שמפחדים היהודים כו'" – הפחד מהקב"ה, "תן פחדך" ²²¹⁶ . – במעמד ומצב כזה, כאשר בא גוי ופושט יד, אזי נותנין לו – מקבלים ומגיירים אותו.

338

אבל כאשר הגוי אינו מעלה זאת בדעתו כלל ("אים פאַלט דאָס גאָר ניט אַיין"), הוא לא יודע מאומה אודות יהדות, ואפילו אם לומדים עמו, הרי זה רק על שפת המזלג, ואעפ"כ מגיירים אותו (איש ואשתו, אב ובנו וכו' וכו' ²²¹⁷ ),

– או שלא מגיירים אותו כלל, אלא, שבידעו שבתור "עולה חדש" יכבדוהו ויתנו לו דירה בחנם, ויתנו לו חלק ב"ארץ זבת חלב ודבש" ²²¹⁸ , ויפטרו אותו ממסים במשך ששה חדשים הראשונים, הרי הוא מסכים אפילו שירשמו שהוא "יהודי" (כפי שיש כאלו שאומרים בפירוש, ויש כאלו שרק חושבים ומרמזים זאת) –

הנה לא זו בלבד שאין זה ענין של "מתייהדים" (מתגיירים), או "פושט יד", אלא אדרבה: עי"ז מכניס יהודי שונא לחדרו הפנימי, ואז, לאחרי משך זמן, לא ידעו היכן נמצא הוא והיכן נמצא האחר, כמדובר כמ"פ בארוכה, ואין כאן המקום לחזור על זה.

וכל זה – בגלל שחסר הענין ד"אורה זו תורה", כך, שהולכים בחושך , ולכן לא יפלא שכאשר רואים איזה ענין של פתיחה, יכולים לדמות שזה "חלון" או "דלת" שעל ידה יוכלו לצאת לרחבה, בה בשעה שזהו בור פחת שיכולים ליפול בו, רח"ל, מבלי לדעת מתי ואיך הגיעו למצב זה!...

ולכן, לכל לראש העצה היא: "וכן הוא אומר .. תורה אור", היינו, להאיר ע"י התורה, ובנוגע לעניננו – גיור כהלכה !

ואז ישנה ההבטחה ש"זכרם לא יסוף מזרעם"22, ויהיו "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל .. מדינה ומדינה ועיר ועיר"22, ועאכו"כ בארץ הקודש,

ולא להתיירא מהעובדה ש"עבדי אחשורוש אנן" – אפילו בארץ ישראל... ששם נמצאים כאלו שיש להם תכונות הנפש של גלות, ומתפעלים מהגוי עוד יותר מאשר בארה"ב: כאן (בארה"ב) לכל-הפחות מתפעל יהודי מגוי שנמצא בד' אמות שלו; ואילו הצרה שם, לרשום ולהכריז בפרהסיא על גוי שהוא יהודי, בגלל שאומר שלא איכפת לו הדבר – נובעת מאלו שחיים מתוך הרגש של גלות שהוא היפך התורה, שהרי התורה אומרת "שלא יעלו ישראל בחומה" ²²¹⁹ בנוגע להגוף, ואילו בנוגע לנשמה – ישנו הפתגם הידוע ²²²⁰ שהנשמה לא הלכה מעולם

339

בגלות, ובנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות אין לגוים שום בעלות, וכאשר יש גזירה על לימוד התורה, צריך להמשיך ללמוד תורה!

– מהנהגה כזו צמחו "עולים חדשים" כשרים שמהם נבנית ארץ הקודש; ולעומת זאת, אלו שזכו (מאיזה טעם שיהי') להמצא באה"ק מקודם לכן, ועושים פירצות בחומה שבין ארץ הקודש לארץ העמים, כדי למשוך ולהכניס גוים היפך ההלכה, שלא כהלכה, ללא גירות, או ע"י גירות שלא כהלכה (שגם היא אינה נחשבת לגירות, ועוד יותר גרוע, כיון שמרמים את הגוי ואת היהודי וכו' וכו') – הרי הם פורצים וחותרים תחת קיום כל עם ישראל בכל מקום שהוא!

והסיבה האמיתית לכך היא – בגלל שתמורת זה ש"נפל פחד היהודים עליהם", נפל פחד הגוים על אותם יהודים אחדים שאינם יכולים להשתחרר מהגלות שבה נמצאת נשמתם, מתוך רגש נחיתות לגבי הגוי!

ולא כדעת אלו שרוצים להטעות שזהו ענין של דמוקרטיא – שהרי כבר נתגלה שהשמטת תיבת "כהלכה" נעשתה ע"י אדם אחד ויחידי, ויודעים מי הוא, כפי שנרשם ב"פרוטוקול" שגם התפרסם, ואח"כ נחלצו להגן עליו כו' – שכל זה אינו נוגע; יהי להם אשר להם!

אבל מה שנוגע ל-14 מליון יהודים – שצריכים לדעת שיש "עמי הארץ" ויש "יהודים"; כך הי' בכל הדורות, וכך ימשיך להיות; ויש "עמי הארץ" ש"מתייהדים", כפירוש רש"י: "מתגיירים" – גיור לפי כוונת רש"י!... והסימן לזה – ש"נפל פחד היהודים עליהם", כפירוש הרמ"א שהוזכר לעיל.

ואז – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "אורה זו תורה", כפי שקובעת ההלכה ע"פ תורה, תורת-חיים ותורת-אמת, ובדרך ממילא יהי' גם הענין ד"יקר", כיון ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "נפל פחד היהודים עליהם"; ועי"ז ממשיכים "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטם.

ועד שממשיכים הענין ד"מיסמך גאולה לגאולה"50 – מגאולת ימי הפורים לגאולת ימי הפסח, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"51, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.

* * *

מה. דובר לעיל (סל"ט) בקשר עם י"א ניסן, שכיון שרוצים לגרום נחת רוח, הנה נוסף על כל שאר הענינים, צריך להיות בנוגע לכל אחד גם ענין של תורה, הן בנגלה והן בפנימיות.

340

וכיון שהחל מחמשה עשר בשבט דאשתקד ²²²¹ מדברים ללא הרף ("מ'האַלט אין איין רעדן") בנוגע להוספה בתורה וכיבוש העולם ע"י תורה – הנה נוסף על האמור בקשר לי"א ניסן, הרי זה סדר נכון בנוגע לכל אלו שרוצים לנסוע בשליחות – באמצע הקיץ, בימי החופש (כפי שנקראים בלשון עם זר, בה בשעה שההיפך הוא הנכון, שבימים אלו צ"ל הוספה בתורה) ²²²² – שההכנה לזה היא לכל לראש ע"י התמדה ושקידה בלימוד התורה, הן נגלה והן חסידות, ובאופן שידעו מלכתחילה שכאשר יבואו וירצו שימסרו להם שליחות, יצטרכו להביא אישור מראש-הישיבה, משפיע, משגיח וכו', בנוגע למעמדם ומצבם בלימוד התורה, הן בנגלה והן בפנימיות התורה ²²²³ .

ועד"ז גם בנוגע לבקשת ברכה – שהכלי לברכה הו"ע התורה, שעז"נ ²²²⁴ "כוס ישועות אשא" – הנה כאשר יבקשו ברכה בקשר ליום הולדת, ובמיוחד כשמדובר אודות תלמידי ישיבות, כל הישיבות, ועאכו"כ ישיבות ששייכים לליובאַוויטש, יצטרכו לכל לראש להביא הודעה (בכתב או בע"פ) אודות הלימוד כדבעי, בהתמדה ושקידה וכו' וכו', הן נגלה והן נסתר (פנימיות התורה).

– בודאי לא שייך למנוע ברכה ח"ו מיהודי איזה שיהי', אבל, ברכה אין לה שיעור, וברכה קשורה עם נחת רוח, וכלשון הידוע ²²²⁵ : "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי .. בעבור תברכך נפשי", הנה העצה לזה היא ע"י נתינת דבר גשמי (כפשטות הכתוב, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"25), ועאכו"כ דבר רוחני.

ונוסף על הצורך שבדבר מצד המברך – הרי כן הוא גם מצד המתברך , כי: ע"פ רוב, בימינו אלו, המברך הוא רק "שליח", "ממוצע", שמכניס בזו ומוציא בזו, ויש צורך להבטיח שהכלי לקבלת הברכה (ובאופן שתומשך למטה מעשרה טפחים בכל הענינים הדרושים, ובכללות, ברוחניות ובגשמיות גם יחד) תהי' כלי רחבה – ע"י עניני התורה, ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"128, הן בבקיאות והן בהבנה והשגה, ועאכו"כ כשהמדובר הוא אודות יהודים שצריכים להיות באהלה של תורה בכלל, ובמיוחד – תלמידי ישיבה.

ולהעיר, שדברים אלו נאמרים במיוחד דוקא בהתוועדות שנשמעת

341

בכמה מקומות, כדי שהדברים יגיעו בבת-אחת בכל מקום שבו רוצים לשמוע אודות המדובר בהתוועדות זו.

ויה"ר שגם יקבלו את הדברים בסבר פנים יפות, ובעיקר – שיפעלו הדברים פעולתם (ולא יהיו דברים בטלים, שאינם משיגים את מטרתם), עי"ז שיומשכו במעשה בפועל: הוספה בהתמדה ושקידה בנגלה ובפנימיות התורה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה – הוספה בעבודת התפלה במיוחד, ובקיום כל המצוות בהידור, החל ממצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"57, ולאח"ז בשאר המצוות, וכן בנוגע ל"מבצע תפילין", "מבצע פורים" ²²²⁶ ו"מבצע מצה שמורה" ²²²⁷ וכו' וכו', וכל הענינים שידע איניש בנפשי' שיש ביכלתו לעשות, ויתירה מזה – מה שביכלתו לעשות מצד בחי' "לא ידע" שבנפשו ²²²⁸ .

מו. וכאן המקום להוסיף עוד הערה:

יש שמועה שישנם כאלו שרוצים להיות כאן בי"א ניסן, כדי שיוכלו להביע איחולי לבבם פנים אל פנים או פה אל פה.

ובכן: ע"פ הידוע שההנהגה בענין ד"ושמחת בחגך"7 צריכה להיות באופן של איש ואשתו, ע"ד מ"ש בפורים: "משפחה ומשפחה"22 – הרי זה צריך להיות באופן שהדבר לא יפריע ח"ו להיות ביו"ט, ובפרט בה"סדרים", איש ואשתו ביחד.

מז. ויה"ר שהשי"ת ימלא את כל הברכות שבנ"י מברכים איש את רעהו,

– ובפרט הברכות שמברכים "ברוב עם" ²²²⁹ , ובימי סגולה וימי הצלחה, ובפרטיות ובמיוחד בחודש אדר, שהוא חודש המוצלח – "החודש אשר נהפך", וכן חודש ניסן (הסמוך לו – "מיסמך גאולה לגאולה"), חודש הגאולה – גאולה מכל הענינים הבלתי-רצויים, ועאכו"כ מהענין הכי בלתי-רצוי – ענין הגלות, גלות כפשוטו –

"מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ²²³⁰ .

ו"כל המברך מתברך" ²²³¹ , בברכתו של הקב"ה שתוספתה מרובה על העיקר ²²³² , וגם ברכתו של הקב"ה עצמה תומשך "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

342

ויקויימו כל הברכות בפועל ממש, ובעגלא דידן, באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" ²²³³ , וכלשון הכתוב ²²³⁴ : "אלקים חושה לי .. הוי' אל תאחר".

ונשמע בשורות טובות בטוב הנראה והנגלה, החל מ"טוב .. תורה" ²²³⁵ – בנוגע להוספת התמדה ושקידה בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, והוספה בהידור בקיום המצוות, והוספה בברכת הקב"ה "ליהודים" ב"אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", וב"אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטם.

ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שתהי' לא רק באופן ד"אל תאחר", אלא באופן ד"חושה",

ואז – "כמופת הייתי לרבים" ²²³⁶ , שבנ"י יהיו "אור" לכל העמים כולם, באופן הנראה לעיני בשר, כיון ש"אתה" – עצמות אור א"ס ועצמות א"ס בעצמו – "מחסי עוז"261, ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לכמה מהאורחים: לא' מירושלים – עבור ביהכנ"ס הצמח-צדק (למסור להגבאי שיחלק לכולם), ועבור ירושלים כולה, לא' מכפר חב"ד, ולא' מנחלת הר חב"ד, ולא' עבור יהודי גרוזיא מנחלת הר חב"ד ומכל אה"ק. ואח"כ אמר:]

מח. הסדר הוא – שבפורים עורכים "מגבית" עבור "קופת רבינו" ²²³⁷ . וכמדומה שיש גם מנהג לנגן בפורים "האָפּ קאָזאַק". ובכן: ינגנו תחילה את הניגון, ואח"כ יערכו את ה"מגבית".

* * *

מט. כאשר המגילה מספרת אודות ענין הנס, כיצד וע"י מי היתה השתלשלות הדברים, שהיו מעורבים בזה כמה אנשים, ובראשם מרדכי היהודי ואסתר המלכה – נאמר במגילה21: "את מאמר מרדכי אסתר עושה", היינו, שהעשי' בפועל היתה ע"י אסתר, אבל מרדכי הוא זה שהורה לה מה וכיצד לעשות כו'.

ואעפ"כ, נקראת המגילה על שם אסתר דוקא ²²³⁸ – לא מגילת

343

מרדכי, לא מגילת מרדכי ואסתר, ואפילו לא מגילת אסתר ומרדכי, אלא "מגילת אסתר " בלבד, שזהו שמה של המגילה כפי שהובא בתורה עצמה, שמזה מובן ששם זה מורה על אמיתית ענינה, שהרי אין זה שם הסכמי, אלא שמה האמיתי של המגילה.

וטעם הדבר בפשטות – כיון שכתיבת המגילה נפעלה ע"י אסתר, כמסופר בדברי חז"ל ²²³⁹ שאסתר ביקשה "כתבוני לדורות", ולכן נקראת המגילה על שמה.

אבל:

מצינו בגמרא במסכת ב"ב ²²⁴⁰ כמה ספרים מכ"ד ספרי קודש שלא נקראו על שם מי שכתבם, והיינו, שאע"פ שפלוני כתב בעצמו ספר זה, מ"מ, מאיזה סיבה שתהי' לא נקרא הספר על שמו, ועאכו"כ בנדו"ד, שאסתר לא כתבה בעצמה את המגילה, אלא רק ביקשה ויעצה שתכתב המגילה.

ועוד ועיקר: הפירוש הפשוט בשם "מגילת אסתר" הוא – לא מגילה שנכתבה ע"פ בקשת אסתר, אלא מגילה שבה מסופר אודות אסתר , והיינו, שמבלי הבט על כך ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה", הרי העשי' היתה על ידה,

ומה גם שענין הנס כלפי גוים הי' באופן שראו רק את פעולותי' של אסתר, ולא ידעו אודות מאמר מרדכי (ורק לאחרי המעשה סיפרה אסתר לאחשורוש אודות מרדכי: "מה הוא לה" ²²⁴¹ ),

ובפשטות – שהיא זו שפעלה על אחשורוש לבטל גזירת המן, ועד ל"ונהפוך הוא", כמסופר במגילה שאחשורוש אמר לה: "מה שאלתך גו' ומה בקשתך עוד ותעש" ²²⁴² .

נ. אך הא גופא (שמעשה הנס הי' ע"י אסתר דוקא) דורש ביאור – מאי טעמא?

וא' הביאורים בזה:

בנוגע למרדכי – הנה העובדה שהי' במעמד ומצב כפי שראוי למרדכי הצדיק, אינה פלא כ"כ, כי: מרדכי הי' ראש הסנהדרין, וגם לאחרי כן (שפירשו ממנו מקצת הסנהדרין) הי' עדיין "רצוי לרוב אחיו" ²²⁴³

344

עכ"פ68. ושייכותו לאחשורוש היתה שייכות רחוקה – "יושב בשער המלך"69, א' משרי המלך (עליו נאמר ²²⁴⁴ "לעשות כרצון איש ואיש", "מרדכי וכו'"42), ואילו הוא בעצמו הי' "איש יהודי .. אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה וגו'" ²²⁴⁵ .

אבל בנוגע לאסתר – הרי חינוכה ע"י מרדכי הי' בבחי' "פירי פירות". ולאח"ז היתה בבית המלכות בתור מלכה של המלך אחשורוש. ונקראת בשם "אסתר" – כדברי הגמרא במסכת חולין ²²⁴⁶ : "אסתר מן התורה מניין שנאמר ²²⁴⁷ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא",

– במסכת מגילה ²²⁴⁸ אומרת הגמרא: "למה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר" (בלשון פרסי, שפירושו) "ירח, יפה כלבנה" ²²⁴⁹ ; אבל במסכת חולין אומרת הגמרא שהשם אסתר "מן התורה" מורה על מעמד ומצב של "הסתר אסתיר" ²²⁵⁰ –

והיינו, שע"פ תורה הי' אז מעמד ומצב שהקב"ה אומר "אנכי הסתר אסתיר פני", וכפי שמדייק הבעש"ט ²²⁵¹ כפל הלשון "הסתר אסתיר", שגם ההסתר עצמו הוא מוסתר; "הסתר" פירושו שיודעים שזהו הסתר, ואילו כאן נאמר "הסתר אסתיר", היינו, שההסתר עצמו הוא בהסתר, שלא יודעים כלל שזהו הסתר,

ומבלי הבט על כך – עומדים במס"נ במשך כל השנה כולה192, ולא רק מס"נ בכח, אלא מס"נ בפועל , ולא מס"נ מצד לחץ ודוחק, אלא במעמד ומצב ש"הגעת למלכות" ²²⁵² – מלכות כפשוטה, ואעפ"כ, "גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך (מלך כפשוטו למטה, וגם מלכו של עולם) אשר לא כדת וכאשר אבדתי (מבית אבא) אבדתי" (ממך) ²²⁵³ , וכפירוש חז"ל ²²⁵⁴ : "אבדתי" בעוה"ז ו"אבדתי" בעוה"ב (בנוגע לענינים רוחניים – "ממך"), והיינו, שהיתה מוכנה להקריב את הכל, ובלבד למלא את רצון הקב"ה!

וכידוע הסיפור ²²⁵⁵ אודות הבעש"ט, שלאחרי שהרבה להפציר כו',

345

שמע "בת קול" שבגלל זה נוטלים ממנו את חלקו לעוה"ב, ואמר – בשמחה – שעכשיו יוכל לעבוד את הקב"ה לאמיתתו, ללא פניות!

ובכן: הנהגה כזו פועלת שאפילו כאשר כל ספרי הנביאים והכתובים בטלים, הנה מגילת אסתר אינה בטלה ²²⁵⁶ , כי: ענינם של נביאים וכתובים קשור עם גילויים בנפש, ובמילא גם עם גילויים למעלה שקשורים עם הגילויים שבנפש; ואילו ענין המס"נ ("כאשר אבדתי אבדתי") במעמד ומצב ד"הסתר אסתיר פני" – הרי זה ענין ש"לוקח" לא גילויים אלא עצמות , ובעצמות לא שייך שינויים, ולכן מגילת אסתר אינה בטלה!

ועד שבאים לענין ד"הסתר אסתיר פני ביום ההוא" לפי פירוש החסידות – שלעתיד לבוא ("ביום ההוא"), שגם אז יהי' החילוק שבין "לילה" ל"יום", ש"יום" הוא גילוי נעלה יותר, ואעפ"כ יהי' נחשב גילוי זה ("ביום") לענין של "הסתר אסתיר" ("ההוא") לגבי הגילויים שלמעלה מזה.

נא. ובנוגע לפועל:

מבלי הבט על הרגשתו של יהודי לאחרי שעושה חשבון – ונדמה לו שזהו חשבון צדק – ובא לידי מסקנא ו"סך הכל" שיש אצלו מעמד ומצב של "הסתר", ויתירה מזה: "הסתר אסתיר", שההסתר עצמו הוא בהסתר אצלו – עליו לדעת, שאין זה פוטר אותו מלהיות בשעת מעשה בדרגא היותר נעלית של מס"נ בפועל, באופן ש"כאשר אבדתי אבדתי", ובלבד שיתמלא רצונו של הקב"ה!

ועד שעי"ז נעשה גמר וסיום הענין דמתן-תורה (כנ"ל סל"א) – "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", בעת המס"נ ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן".

ועאכו"כ שאין זה אלא מעמד ומצב של שינה, " יָשְׁנוּ מן המצוות" (כנ"ל ס"ח), "אני ישינה" ²²⁵⁷ , בגלותא" ²²⁵⁸ , אבל "לבי ער"282 – הרי בודאי שיכול לדרוש מעצמו ולקיים בפועל את כל הענינים!

ובאופן כפי שנעשה בימי הפורים – שגם ענינים שביוהכ"פ אי אפשר לפעול מתוך אכילה ושתי' וכל עניני עוה"ז, יכולים לפעול אותם

346

בפורים מתוך אכילה ושתי', ובלשון הרמב"ם ²²⁵⁹ : "שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה .. ושותה יין" בשופי גדול, עד "לבסומי".

נב. ויש להוסיף ולהעיר:

הלשון "לבסומי" מורה על ענין ששייך לראש השנה – שמצינו בנוגע לתקיעת שופר בר"ה ש"יאדימו פני התוקע" ²²⁶⁰ .

וכאן רואים עוד דבר פלא:

כשם שמצינו בסוגיא דמ"ת158 ע"ד השייכות של פורים למ"ת , שבמ"ת "החלו לעשות", ובימי הפורים "קיבל היהודים את אשר החלו לעשות" במ"ת – מצינו גם בשער הכוונות ²²⁶¹ ובפרי עץ חיים ²²⁶² אודות השייכות של פורים לר"ה , שיש ביניהם צד השוה, ועד שמשתווים בענין עיקרי – בנוגע לדורמיטא דז"א,

– שזהו ענין השינה, שעז"נ14 "נדדה שנת המלך", שהלשון "נדדה" שייך לומר על ענין שהי' במקומו ואח"כ נדד וגלה משם, ובנדו"ד, שאין זה באופן שמלכחילה לא הי' ענין של שינה, אלא הפירוש הפשוט הוא שהמלך הי' ישן, ולאח"ז נדדה השינה ממנו (ע"ד מ"ש ²²⁶³ "נע ונד תהי' בארץ", לאחרי שהי' תחילה בגן-עדן) –

לצורך בנין המלכות בשלימות (לאחרי שבעים שנות גלות בבל) באופן של החזרת פנים בפנים, כפי שנתבארו בארוכה כל ענינים אלו בנוגע לכוונות של ר"ה, ועד"ז גם בנוגע לכוונות של פורים (וקשור גם עם קריאת המגילה ע"ש אסתר דוקא).

נג. וכללות הענין בזה:

בזמן של יו"ט ומועד וכו', הנה כל עניני השנה כולה עוברים דרך ענינו של יו"ט ומועד זה (כמדובר כמ"פ ²²⁶⁴ ).

וכן הוא בנוגע לימי הפורים, שהם פעם אחת בשנה – שאז יכול יהודי לפעול שינוי במעמדו ומצבו במשך כל השנה, שבכל מעשיו ופעולותיו יהי' ניכר שחגג את ימי הפורים בשנה זו באופן נעלה יותר, כך, שהשינוי שנעשה אצלו בימי הפורים ניכר גם באופן שבו עורך שבת פרשת פרה, שבת פרשת החודש, זמן הפסח, זמן מתן תורתנו, חג האסיף, וכל הענינים של כל השנה כולה, עד לימי הפורים הבאים עלינו לטובה.

347

ובמיוחד בנוגע לר"ה ששייך לפורים כנ"ל – שבימי הפורים יכולים לפעול שר"ה הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה יהי' באופן נעלה יותר.

ובכל פורים ופורים נותנים ענין זה לכל אחד מישראל – להיותו "יהודי", ועד לאופן ד"וקבל היהודים", כמדובר לעיל במאמר155 הדיוק ד"וקבל" (כמו "משה קיבל תורה מסיני"159), שלא זו בלבד שנותנים לו ("ומסרה"), אלא הוא גם מקבל זאת, שנעשה ענין שלו, וכידוע החילוק בין "שליח להולכה", שצריך רק למסור למישהו אחר, ל"שליח לקבלה " ²²⁶⁵ , שעל ידו מסתיימת הפעולה שנפעלת ע"י השטר.

נד. ויה"ר שמפורים זה יתחיל סדר אחר – אופן חדש ב"לא ידע", ובמילא יומשך גם אופן חדש ב"ידע" ²²⁶⁶ , ויומשך ב"אורה ושמחה וששון ויקר" הן כדרשת חז"ל והן כפשוטם,

וכל זה – אצל האנשים והנשים, ואפילו טף, ואצל כולם יחד – "ביום אחד"195, ככל הפירושים שבזה, ובכללות – ע"ד הפירוש במ"ש ²²⁶⁷ "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו" ²²⁶⁸ , יחידו של עולם, כפי שנמשך בעיצומו של החושך כפול ומכופל דזמן הגלות.

ובענין זה יש חלק עיקרי לנשי ובנות ישראל – כמודגש בכך שהמגילה נקראת על שמה של אסתר דוקא – שהנהגתן היא באופן של "אשה כשרה עושה רצון בעלה" ²²⁶⁹ , כשם ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה", ועי"ז נעשית "אשת חיל עטרת בעלה" ²²⁷⁰ .

וזוהי ההכנה לימות המשיח, שאז יהי' הענין ד"קול חתן וקול כלה" (לא כמו עכשיו שהכלה היא רק טפל וכו') ²²⁷¹ , ועד שה"כלה" היא העיקר – "אשת חיל עטרת בעלה".

וההכנה וההקדמה והכלי לזה, במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות ²²⁷² , ובמיוחד בעקבתא דמשיחא – עי"ז שנשי ובנות ישראל מראות דוגמא חי' בהידור בקיום המצוות, וזריזות והידור בלימוד התורה

348

בנוגע לבניהם אחיהם ובעליהם, וגם בנוגע לעצמן – בלימוד ההלכות הצריכות להן (כפי שרבינו הזקן מפרט בארוכה בהלכות תלמוד תורה ²²⁷³ ), ועוסקים בכל הענינים הדרושים להקים "משפחה ומשפחה" "דור ודור" בכל מדינה ומדינה בכל העולם כולו,

ועד שפועלים ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ²²⁷⁴ , וארץ ישראל עצמה תתעלה עוד יותר, עי"ז ש"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל"299, והולכים לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______