שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ו

113

בלתי מוגה

א. יום השבת שבו מברכים את החודש הוא לעולם בחודש שלפניו, והוא המחבר את החודש הקודם עם החודש הבא, ולכן נקרא "שבת מברכים החודש", שפירושו בפשטות הוא – שיום השבת שבחודש הקודם, מברך ונותן כח לחודש הבא, בכל הששה ענינים שנימנו בנוסח ד"מי שעשה נסים": לחיים .. לששון .. לישועה כו'".

וכן הוא בנוגע לחדשים סיון ותמוז – שבחודש סיון מברכים את חודש תמוז, והיינו, שחודש סיון נותן כח לחודש תמוז בנוגע לכל ששה ענינים הנ"ל.

עיקר ענינו של חודש תמוז – בנוגע לאלו שנמצאים בהתוועדות זו – הוא: חג הגאולה די"ב-י"ג תמוז, שבו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר לחירות ממאסרו בגלל עבודתו במס"נ עבור כלל ישראל (וענין זה נוגע גם לעבודתו של כאו"א בכל יום ויום, כפי שיתבאר לקמן ⁵²⁷ ), אשר, התחלת המאסר היתה בחודש סיון, ונמשך המאסר בתקפו גם בחודש תמוז, ובי"ב תמוז היתה הגאולה (כמסופר בארוכה ברשימת המאסר והגאולה ⁵²⁸ ). ובכן: הנתינת כח לחודש תמוז, שבו היתה הגאולה, היא – מחודש סיון.

ולהעיר, שגם ימי חודש סיון שבהם הי' המאסר, יש להם שייכות – להיותם הכנה – לגאולה שבחודש תמוז, שהרי מובן ופשוט שענין המאסר אינו ענין בפני עצמו [כיון שהקב"ה אינו מטריד ומייגע שום נברא – וכ"ש יהודי, וכ"ש נשיא בישראל – חינם ח"ו], אלא כל ענינו הוא בשביל הגאולה, ונמצא, שענין הגאולה שבחודש תמוז מתחיל כבר בחודש סיון; אבל, זהו ענינו של תמוז שבימי סיון, ואילו הנתינת כח לחודש תמוז היא מענינו של חודש סיון מצד עצמו .

ב. עיקר ענינו של חודש סיון – שהוא "ירחא תליתאי" שבו הי' מתן-תורה, כדברי הגמרא ⁵²⁹ : "אוריאן תליתאי .. ביום תליתאי בירחא תליתאי".

114

ומובן גודל העילוי ד"ירחא תליתאי" – שהוא בא לאחרי עניני העבודה של חודש ניסן וחודש אייר, כמבואר בלקו"ת ⁵³⁰ שחודש ניסן הו"ע העבודה דאתכפיא, כמ"ש ⁵³¹ "כי ברח העם", וחודש אייר – העבודה דאתהפכא, שזוהי העבודה של ספירת העומר, לברר ולהפוך את המדות כו' (כמשנ"ת במאמר דאחרון של פסח ⁵³² ). ובכללות הרי זה הענין ד"סור מרע" ⁵³³ – אתכפיא, ו"עשה טוב"7 – אתהפכא. ולאח"ז בא הענין ד"בקש שלום"7, שזהו ענין התורה, ש"ניתנה לעשות שלום בעולם" ⁵³⁴ – ב"ירחא תליתאי", חודש סיון.

וכן הוא בנוגע לג' הדברים שעליהם "העולם עומד", תורה עבודה וגמילות חסדים ⁵³⁵ – ש"עבודה" ענינה העלאה מלמטה למעלה, ו"גמילות חסדים" ענינה המשכה מלמעלה למטה, וענינם בנפש האדם הוא אתכפיא ואתהפכא, ובמעשה בפועל הו"ע סור מרע ועשה טוב; אך העיקר הוא – קו האמצעי, תורה, "בקש שלום", ורק בנוגע לתורה אמרו רז"ל ⁵³⁶ "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה .. שבו נברא העולם". וזהו ענינו של חודש סיון.

ג. אמנם, כדי שיוכלו לקבל את התורה, יש צורך בהקדמת נעשה לנשמע3, והיינו, שמוסר נפשו, מוסר רצונו, לעשות כל מה שיצוו עליו, עוד לפני שיודע מה יצוו עליו.

ובפרטיות יותר:

העובדה שיהודי מוסר את שכלו – אינה דבר פלא, כיון שהשכל עצמו מחייב זאת, שהרי גם השכל מבין ששכל הנברא אינו יכול להבין את שכל הבורא, להיותם באין ערוך זל"ז, וצריך לבטל את עצמו אל הבורא, שזהו ענין קבלת עול מלכות שמים, כך, שאין פלא שהקדימו נעשה לנשמע (כמשנת"ל במאמר דחג השבועות ⁵³⁷ ); עיקר החידוש הוא – שהוא מוסר להקב"ה גם את הרצון שלמעלה מהשכל, ואינו תחת בעלות השכל.

ובזה גופא – הנה בנוגע לרצון שלמטה מהשכל, אין זה דבר פלא, להיותו תחת בעלות השכל; אבל העבודה צריכה להיות באופן

115

ד"ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ⁵³⁸ , למסור את כל מציאותו, גם את הרצון שלמעלה מהשכל (שיש לו בעלות על השכל, שלכן אמרו ⁵³⁹ "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"), שגם אצלו תהי' אהבה לאלקות.

וכדי לפעול מסירת הרצון, אע"פ שאין שום דבר ששולט עליו – הרי זה ע"י נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, שהיא קשורה תמיד עם הקב"ה, ולהיותה למעלה גם מהרצון שלמעלה מהשכל, הרי היא פועלת למסור להקב"ה גם את הרצון שלמעלה מהשכל.

והבחינה לכך שמוסר לגמרי את כל מציאותו, גם את הרצון שלמעלה מהשכל – הרי זה כאשר רואים אצלו ענין של מס"נ בפועל , כי, מס"נ אינה ע"פ שכל, ואדרבה, מס"נ היא היפך השכל, ולכן "לא נזכר בתורה טעם על מס"נ" ⁵⁴⁰ , כיון שע"פ שכל אין הסברה על ענין המס"נ, שהרי הדבר הכי יקר אצל האדם הוא המציאות והחיות שלו, ואי אפשר להראות לו שיש דבר יקר יותר מזה.

ובזה גופא – הנה מס"נ שהיא על מנת לקבל פרס, יכולים עוד להסביר ע"פ שכל, ואדרבה, מי שהוא בעל-שכל גדול יותר, הרי הוא מבין יותר שכדאי למסור את חייו בשביל דבר נעלה יותר, שזהו השכר, והיינו, לוותר על "חיי שעה" בשביל "חיי עולם", שזהו כמו שנותן "פרוטה" בשביל לקבל "מנה"; ואילו אמיתית ענין המס"נ הוא – שלא על מנת לקבל פרס.

וכהסיפור בנוגע לבעש"ט ⁵⁴¹ , שכאשר שמע כרוז מלמעלה שנוטלים ממנו את העולם הבא, שמח, ואמר, שמעכשיו יוכל לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס.

וכאשר יש אצלו מס"נ כזו שהיא למעלה מהשכל לגמרי – הרי זו הוכחה שאכן מסר את כל מציאותו להקב"ה ⁵⁴² .

וכך הי' גם בשעת מתן-תורה – שלאחרי הקדמת נעשה לנשמע (מסירת הרצון), הי' גם ענין המס"נ בפועל, כדאיתא בגמרא ⁵⁴³ שעל "כל דיבור ודיבור" פרחה נשמתן, והי' צורך להחזירה להם ע"י "טל (תחי')

116

שעתיד להחיות בו מתים", ועי"ז ראו שאכן מסרו את כל מציאותם כו' [שהרי לא עשו זאת בשביל איזה עילוי כו', דכיון שהי' זה קודם מ"ת, לא היו יכולים להגיע למעלה משרש הנבראים ⁵⁴⁴ ], ואז הי' יכול להיות הענין דמ"ת.

ד. וביאור הטעם שיש צורך בענין המס"נ בשביל מתן-תורה:

התורה מצד עצמה – היא "נעלמה מעיני כל חי" ⁵⁴⁵ , להיותה "שעשועי המלך" ⁵⁴⁶ . ולכן, כדי שתוכל לירד למטה ולהתלבש בדברים גשמיים, צריך להיות למעלה ענין של מס"נ כביכול, והיינו, שהקב"ה יניח הצדה את מציאותו (כמשנת"ל במאמר דחג השבועות ⁵⁴⁷ ), היינו, עצמותו שלמעלה מהתורה גם כפי שהיא "נעלמה גו'", וליתן התורה לבנ"י.

ובהקדים – שאף שנשמת איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש" ⁵⁴⁸ , הרי זה "חלק" בלבד ⁵⁴⁹ . ובפרט שנתינת התורה היא לנשמה כפי שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית, במעמד ומצב ש"יצר הרע יש ביניכם" ⁵⁵⁰ , שעי"ז יכול להיות "למצרים ירדתם"24.

וזהו כללות הענין דמ"ת – שאף שהתורה מצד עצמה היא למעלה מהעולם, מ"מ, ניתנה באופן שעיקרה הוא למטה דוקא, ועד שע"י התורה עושים דירה לו ית' בתחתונים ⁵⁵¹ , דכשם שבדירת האדם נמצא בכל עצמותו, כך נמצא הקב"ה בדירתו בתחתונים בכל עצמותו ⁵⁵² , כיון שע"י התורה לוקחים את עצמותו ית', כמובא בתניא ⁵⁵³ מדברי הזהר ⁵⁵⁴ על הפסוק ⁵⁵⁵ "ויקחו לי תרומה" – "אותי אתם לוקחים" ⁵⁵⁶ , ועי"ז נעשה "עיקר שכינה בתחתונים" ⁵⁵⁷ , במקום שהי' עיקרו בתחילה, כמבואר במאמר ההילולא ⁵⁵⁸ .

ומובן, שבשביל זה יש צורך בענין של מס"נ כביכול למעלה. והמס"נ דלמעלה – שעל ידה נעשה הענין דמ"ת – נפעלת ע"י המס"נ

117

של בנ"י: הקדמת נעשה לנשמע – מסירת הרצון, ופרחה נשמתן – מס"נ בפועל.

ה. עפ"ז מובן שמחודש סיון – "ירחא תליתאי", שבו ניתנה התורה, ע"י הקדמת ענין המס"נ – לוקחים את הכח על ענין המס"נ.

והרי התכלית של המס"נ היא – מעשה בפועל, כמודגש בכך שבנ"י לא נשארו במעמד ומצב ש"פרחה נשמתן" מצד המתיקות כו' שהיתה להם באלקות, אלא החזירה להם כו', ולא זו בלבד שהחזירה להם לאחרי הדיבור הראשון בכדי שיוכלו לשמוע הדיבור השני, אלא החזירה להם גם לאחרי הדיבור העשירי, אע"פ שלאח"ז יצאו לעולם, שבו יכולים להיות נסיונות כו', ועד למעשה העגל – כיון שהכוונה היא המעשה בפועל, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ובאופן כזה היתה גם עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁵⁵⁹ – שהיתה אצלו מס"נ בפועל, להעמיד בסכנה את עצמו ואת שלימות עבודתו בתומ"צ, בכדי לפעול על עוד יהודי ועוד יהודי, ועד לכלל ישראל, למלא את שליחותם לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

והרי זהו אמיתית ענין המס"נ – מסירת הרצון שלמעלה מהשכל – שהרי אמיתית הרצון של כל אחד מישראל הו"ע התומ"צ, כדברי הרמב"ם ⁵⁶⁰ , וכיון שכן, הרי כשיהודי מעמיד בסכנה את השלימות שלו בתומ"צ בשביל הזולת, הרי הוא מוסר בכך את אמיתית הרצון.

ו. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד:

אצל כל אחד ישנם ענינים שבהם צריך לפעול על הזולת כו'. ובשביל זה צריך להעמיד את עצמו בסכנה, ואפילו לוותר על עניני תומ"צ שלו – באופן המותר ע"פ שו"ע, ולא להתפעל מהנסיונות כו'.

אין לו להסתגר בחדרו מבלי לחשוב אודות הזולת, אלא אדרבה, עליו להעמיד את עצמו בסכנה כדי שיהודי נוסף יוכל לעשות דירה לו ית'.

ודוקא עי"ז נעשית הוספה כו' – כפי שהי' לאחרי הגאולה די"ב תמוז, וכמו"כ לאחרי הגאולה די"ט כסלו, שניתוסף עוד יו"ט אצל בנ"י (כפי שאמרו הם בעצמם ⁵⁶¹ ), והתבטל הלחץ והפחד שהי' לפני המאסר והגאולה.

118

וכן הוא כאשר כאו"א פועל על הזולת כו', ועד לחלקו בעולם – כמ"ש הרמב"ם ⁵⁶² "צריך כל אדם שיראה עצמו כו' עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", ופועל דירה לו ית'.

* * *

ז. ע"פ האמור יובן דבר פלא בפרשת השבוע – בנוגע לענין שילוח המרגלים:

דובר כמ"פ ⁵⁶³ שלכאורה אינו מובן: איך יתכן שהמרגלים נכשלו בשליחותם, בה בשעה ששילוחם הי' ע"י משה רבינו?!

והגע עצמך:

אודות משה רבינו כתיב ⁵⁶⁴ "ומשה הי' רועה", שעוד קודם עבודתו, "הי' מתוקן לכך" ⁵⁶⁵ מטבע תולדתו, וכפי שהיתה הנהגתו בהיותו רועה את צאן יתרו, שלא הסתפק במרעה הצאן בכללות, אלא דאג שיהי' לכל שה המזון הראוי לו ⁵⁶⁶ , ואם הדברים אמורים בנוגע לצאן יתרו, וקודם מ"ת, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לבנ"י, ולאחרי מ"ת, כך, שבהיותו רועה ישראל, בודאי הכיר את מהותו ותכונת נפשו של כאו"א מישראל.

ובפרט לאחרי שלקח אותם על אחריותו ל"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב גו'" ⁵⁶⁷ , הן בגשמיות והן ברוחניות (שמורה על תוקף הקליפה כו' ⁵⁶⁸ ) – הרי בודאי ידע והכיר מהותו ותכונותיו של כל אחד כו'.

ועאכו"כ כשמדובר אודות "כל נשיא בהם" ⁵⁶⁹ , "ראשי בני ישראל" ⁵⁷⁰ , שכל אחד מהם הי' ממונה על עשרות אלפי יהודים – בודאי הכיר אותם משה היטב, וכיון שבחר בהם לשלוח אותם, בודאי היו ראויים לכך.

ובפרט כשמדובר אודות שליחות הקשורה עם הכניסה לארץ ישראל, אשר, אלמלא זכו היתה באופן שאין אחרי' גלות ⁵⁷¹ , כמ"ש בשירת הים ⁵⁷² "תביאמו ותטעמו גו'" (אלא שהמאורעות שלאח"ז גרמו שלא הי' כן) – הרי בודאי שבנוגע לענין נעלה כזה דקדק משה ביותר.

119

זאת ועוד: הקב"ה אמר למשה "שלח לך", "לדעתך" ⁵⁷³ , היינו, שכל ענין שליחות המרגלים היתה על אחריותו של משה, והרי אפילו איש פשוט ששומע מהקב"ה שענין מסויים הוא על אחריותו, הי' מזדעזע, והי' מדקדק ביותר שיהי' כדבעי, ועאכו"כ כשמדובר אודות משה, רועה ישראל, ובשייכות לענין שנוגע לכל בנ"י, הרי בודאי שאמירת הקב"ה "שלח לך", "לדעתך", גרמה לכך שיחזור ויתבונן היטב בתכונות נפשם של כל אחד מהשלוחים, שיהיו ראויים לשליחות זו.

ומה גם שמדתו של משה היא מדת האמת ⁵⁷⁴ , וענין האמת הוא שכל פרט ונקודה הוא אמת, בלי שום ספק וספק ספיקא, ואפילו לא אלף ספיקות.

ומכל זה מובן, שבודאי "צדיקים הן" ⁵⁷⁵ , ובלשון רש"י44: "אותה שעה כשרים היו".

וא"כ נשאלת השאלה: איך יתכן שבסופו של דבר הי' ענין של חטא?!

ח. והענין בזה:

מבואר בלקו"ת ⁵⁷⁶ (בשם הע"ח ⁵⁷⁷ ) שטענת המרגלים היתה שענין התומ"צ יהי' רק במחשבה או עכ"פ גם בדיבור, אבל לא במעשה, כי, מצד הירידה לענין המעשה יכול לבוא ענין הפכי כו'.

כשנכנסו לארץ ישראל, וראו ש"זבת חלב ודבש היא וזה פרי'" ⁵⁷⁸ , ארץ טובה שמצמיחה פירות משובחים כו', הנה בידעם שבשביל זה יש צורך ב"הזורע והחורש כו'" ⁵⁷⁹ , כל ל"ט מלאכות של עובדין דחול – חששו שהכניסה לארץ תגרום לכך שבנ"י יהיו שקועים לגמרי בענינים אלו, והרי ישנו פס"ד בתורה ⁵⁸⁰ : "אל תאמין בעצמך", ולכן טענו שאינם יכולים ליקח על עצמם אחריות כזו, להכניס עשרות אלפי יהודים לארץ ישראל, למצב של סכנה, ולצפות שלא זו בלבד שלא תהי' ירידה, אלא אדרבה – עוד תהי' עלי', ובלשון חז"ל ⁵⁸¹ : "שתהא יציאתך .. כביאתך".

יותר טוב – טענו הם – שישארו במדבר, ששם לא מתעסקים

120

כלל עם עניני העולם: בשביל לחם – יש להם "מן", "לחם מן השמים" ⁵⁸² , שאין בו פסולת ⁵⁸³ , הן בגשמיות והן ברוחניות; מים – יש להם מבארה של מרים; בגדים נקיים – ע"י ענני הכבוד ⁵⁸⁴ , שהיו גם הורגים את הנחשים והעקרבים ⁵⁸⁵ , כך, שיכולים ללמוד תורה עם משה רבינו מתוך מנוחה.

וא"כ, למה להם לעשות פעולה של "קום ועשה", לילך לארץ ישראל ולעסוק בענינים גשמיים – בה בשעה שיכולים להשאר במדבר ולהמשיך ללמוד תורה מתוך מנוחה?!...

ארץ ישראל – הוסיפו המרגלים לטעון – היא "ארץ אוכלת יושבי'" ⁵⁸⁶ , כמדובר פעם ⁵⁸⁷ הפירוש בזה, דכשם שהמאכל נעשה דם ובשר כבשרו, כך נעשים "יושבי'" כמו ה"ארץ", והיינו, לא רק הרגל שלהם, אלא גם הראש והשכל שלהם נעשה כמו "ארץ", ועד שמתבטל ה"אדם" שבו ("ער ווערט אויס מענטש"), ואינו רואה כלל את ה"שמים".

וזהו גם הביאור במה שאמרו "כי חזק הוא ממנו" ⁵⁸⁸ , כפי שמביא רש"י (מדברי הגמרא ⁵⁸⁹ ) "כביכול כלפי מעלה אמרו" – דלכאורה אינו מובן: כיון שכשרים וצדיקים היו, איך היו יכולים לומר זאת?! – שכוונתם היתה לה"מעלה" שבכל אחד מישראל, שזוהי נפשו האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש", והיינו, שטענתם היתה, שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בדברים גשמיים, אזי תתגבר נפש הבהמית על נפש האלקית –"כי חזק הוא ממנו".

ובהיותם "ראשי בני ישראל" – טענו הם – עליהם לדאוג לכל בנ"י:

משה ואהרן – טענו המרגלים – בודאי היו יכולים להכנס לארץ ישראל ולעמוד בנסיון. וגם בנוגע לעצמם, מסתמא יוכלו גם הם לעמוד בנסיון, ואפילו אם לא – היו מוותרים על התומ"צ שלהם כדי להשלים את הרצון העליון; אבל כאן מדובר אודות כל בנ"י , ובנוגע אליהם – מי יודע אם יוכלו לעמוד בנסיון?!

ובלשון הגמרא ⁵⁹⁰ : "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן", והרי

121

ה"תורה על הרוב תדבר" ⁵⁹¹ , ואצל רוב בנ"י צריכה להיות העבודה באופן ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"64.

וכיון שכן – טענו המרגלים – אין אנו יכולים ליקח על עצמנו את האחריות על כל בנ"י, שלא זו בלבד שלא תהי' אצלם ירידה בגלל הכניסה לארץ, אלא אדרבה, שעי"ז תהי' אצלם עלי'!

ט. אמנם, אע"פ שטענה זו כשלעצמה היא טענה דקדושה, ע"פ תורה, שהרי אפילו בפיקוח נפש בגשמיות יש להתחשב בספק וספק ספיקא, ועאכו"כ כשמדובר אודות פיקוח נפש בגשמיות וברוחניות גם יחד, מ"מ, בערך למשה – שהי' למעלה מהם כו' – היתה זו סטי' של חוט השערה.

והענין בזה – שעצם העובדה שהעריכו ושיערו אם בנ"י יוכלו לעמוד בנסיון בכניסתם לארץ אם לאו, היתה כבר סטי' ממילוי שליחותם; הם היו צריכים רק להשיב למשה רבינו על השאלות ששאל אותם – "וראיתם את הארץ מה היא וגו'" ⁵⁹² , אבל לא לערב את שכלם , ולחשוב האם אכן יכולים ליכנס לארץ אם לאו; כאשר הקב"ה מצוה לעשות איזה דבר, אין לערב את השכל ולחשוב אם אכן יכולים לקיים זאת אם לאו ⁵⁹³ .

ועפ"ז יובן מה שפירש רש"י על הפסוק ⁵⁹⁴ "וילכו ויבואו", "להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה" – דלכאורה אינו מובן ⁵⁹⁵ : כיון ש"באותה שעה כשרים היו", איך אפשר לומר ש"הליכתן בעצה רעה"? – כי, הליכתן היתה מתוך החלטה שעליהם להעריך ולשער אם בנ"י יוכלו לעמוד בנסיון בכניסתם לארץ אם לאו.

ומזה נשתלשל אח"כ חטא המרגלים בפועל, ובגלל זה לא נכנסו לארץ, וכמסופר בהמשך הפרשה שלאחרי מעשה המרגלים אמר הקב"ה "אל תעלו גו'" ⁵⁹⁶ , וכאשר העפילו לעלות, אזי "וירד העמלקי והכנעני גו' ויכום ויכתום גו'" ⁵⁹⁷ .

וזהו גם הביאור בנוגע לכללות דור המדבר, שלאחרי כל ההפלאות שנאמרו אודותיו בגמרא במסכת ב"ב ⁵⁹⁸ , שהי' "דור דעה" ⁵⁹⁹ וכו', לא היו

122

יכולים ליכנס לארץ – שזהו לפי שעירבו את שכלם, והתחילו להעריך את עצמם ולהתיירא שמא לא יוכלו למלא את רצונו של הקב"ה.

אילו היו הולכים מתוך קבלת עול, מבלי לערב את השכל – היו יכולים לעמוד בכל הנסיונות שבארץ ישראל; אבל כיון שעירבו את השכל – שוב לא היו יכולים לעמוד בנסיונות, ולכן לא היו יכולים ליכנס לארץ.

י. עפ"ז יש לתרץ קושיית המהר"ל מפראג ⁶⁰⁰ על פירוש רש"י (מדברי הגמרא63) בפסוק ⁶⁰¹ "עלה נעלה וירשנו אותה", "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו" – "למה דיברו בנמנעות" (והרי העלי' לשמים הוא דבר הנמנע גם ע"פ תורה, כמובן מהדין דהאומר "הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע" ⁶⁰² ), ומתרץ זאת ע"פ דרכו ⁶⁰³ .

ויש לבאר זה ע"פ חסידות:

מצד הקב"ה לא שייך שיהי' דבר הנמנע, להיותו "נמנע הנמנעות". וכידוע השיטות בדברי חוקרי ישראל אם שייך למעלה ענין של נמנעות, ותורת החסידות קובעת שאין נמנעות בחיק הבורא, אלא הוא נמנע הנמנעות ⁶⁰⁴ .

וזהו שאמר כלב – שכאשר סומכים על הקב"ה, והולכים מתוך קבלת עול, מבלי לערב את השכל, אזי גם כאשר אומרים לו לעשות דבר שהוא היפך השכל, ועד לעלות לרקיע, יכול להצליח!

יא. וההוראה מכל הנ"ל:

לכאורה יכול יהודי לטעון: כיון שמתנהג כל ימיו ע"פ שו"ע, כבר נעשו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ע"פ תורה, וגם שכלו הוא ע"פ תורה, וא"כ, יכול לערב את שכלו גם בנוגע לקיום רצון העליון, כיון שזהו שכל דקדושה.

קבלת עול – טוען הוא – היא רק " ראשית העבודה" ⁶⁰⁵ , היינו, כאשר נמצאים בהתחלת העבודה, אבל הוא, שעוסק בעבודה עשרות שנים, אוחז כבר הרבה לאחרי התחלת העבודה, ולכן יכול להרשות

123

לעצמו ("פאַרגינען זיך") לערב את שכלו – שכל דקדושה – בעניני תומ"צ, ואדרבה, עי"ז יתוסף אצלו תענוג בעניני התומ"צ.

ועל זה באה ההוראה מהמרגלים – שאף שהיו ראשי בני ישראל, והיתה להם טענה ע"פ תורה (כנ"ל), מ"מ, כיון שעירבו את שכלם, אפילו שכל דקדושה, באו לידי חטא, כי, כאשר שומעים ציווי ממשה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" ⁶⁰⁶ , צריכים להניח את כל החשבונות על הצד, ולקיים את הציווי של משה מתוך ביטול ושתיקה – "ויהס כלב"75, רק לשמוע ולציית.

אלא מאי, יש לו קושיא, קושיא מהגמרא (כנ"ל מדברי הגמרא בענין "על מנת שתעלי לרקיע", שזהו דבר הנמנע ע"פ תורה) – מסתמא ישנו מי שיכול לתרץ הקושיא. והעיקר – שצריך להיות במעמד ומצב שהקושיא אינה נוגעת כלל, בידעו שצריך לקיים את הציווי מתוך קבלת עול, וכמאמר רבא ⁶⁰⁷ : "אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן ⁶⁰⁸ תומת ישרים תנחם".

וכפי שמצינו אצל משה רבינו – שאע"פ שענינו הוא הבנה והשגה, שהרי התורה שענינה הבנה והשגה, כמ"ש ⁶⁰⁹ "כי היא חכמתכם ובינתכם", "נקראת על שמו" ⁶¹⁰ , מ"מ, איתא במדרש ⁶¹¹ : "פתי יאמין לכל דבר ⁶¹² , זה משה" – דלכאורה תמוה: כשמחפשים מישהו שנקרא "פתי", לא יכול המדרש למצוא מישהו אחר מלבד משה? – דכיון שענינו של משה הוא קבלת עול, לכן נקרא במדרש בשם "פתי".

יב. ובאופן כזה היתה גם הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר33 – שבידעו שזהו רצון העליון, הניח ומסר את כל מציאותו, בהעמידו את עצמו בסכנה כו'.

זאת ועוד ⁶¹³ : נוסף לכך שהעמיד בסכנה את עצמו, העמיד בסכנה גם יהודים נוספים, ועד שישנם כאלו ששלחו אותם לארץ גזירה (וכמה מהם נוכחים עתה בהתוועדות...).

ולכאורה: בשלמא על עצמו – יש לו בעלות, אבל בנוגע להזולת – איך יתכן להעמידו בסכנה?

אך גם ענין זה למדים ממעשה המרגלים – שהרי נתבאר לעיל

124

(ס"ח) שטענת המרגלים היתה שבנוגע לעצמם מוכנים הם לוותר, אבל אינם יכולים לקחת אחריות על כל בנ"י, ואעפ"כ, הי' זה ענין בלתי-רצוי, ועד שנשתלשל מזה חטא המרגלים, כי, כאשר יודעים שזהו רצון העליון, אין לעשות שום חשבונות, לא בנוגע לעצמו ולא בנוגע להזולת (וכשמתנהגים באופן כזה, אזי ישנם הכחות הדרושים, ומצליחים במילוי השליחות, כנ"ל).

יג. וכן הוא בנוגע לענין השליחות בעבודת כל אחד בעצמו, שצריך לשלוח את אבריו כדי לפעול בעולם:

יהודי יכול לטעון: בשלמא בנוגע לכח השכל שבראש (ששייך במיוחד ליושבי אוהל), אין לו להתיירא שמא יטה הצדה ("פאַרקריכן אָן אַ זייט") – כיון שלומד תורה; אבל בנוגע לשאר האברים, הידים והרגלים – כיצד יוכל לפעול עמהם בעניני העולם?

ולכן – טוען הוא – מוטב שלא להתעסק בעניני העולם, אלא להסתגר בחדרו, ולעסוק בתעניות וסיגופים...

והמענה לזה – שאע"פ שלכאורה יכול להיות בטוח יותר במעמדו ומצבו ע"י תעניות וסיגופים, הרי לא זו היא הכוונה העליונה, וכתורת הבעש"ט ⁶¹⁴ שהעבודה צריכה להיות באופן ד"עזוב תעזוב עמו" ⁶¹⁵ , עם הגוף, לבררו ולזככו כו', ואז יקויים אצלו הפירוש השני ב"עזוב תעזוב עמו", שזהו לא רק ציווי, אלא גם הבטחה (ככל הציוויים שבתורה, שהם גם מלשון הבטחה ⁶¹⁶ ), שמבטיחים לו שסוכ"ס אכן "עזוב תעזוב עמו".

יד. ובענין זה יש גם הוראה מהנהגת כלב במעשה המרגלים:

כתיב ⁶¹⁷ "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" – בחי' רוח מנשמה כזו שאצלה אין זה ענין של נסיון, שהיתה אצלו בבחי' עיבור (ע"ד המבואר בתניא ⁶¹⁸ בנוגע ל"בינוני", שיכול להיות ש"יזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו כו'") – שזוהי נתינת כח מיוחדת מלמעלה.

אך כדי שתהי' בו "רוח אחרת" – הוצרך תחילה להשתטח על קברי אבות ⁶¹⁹ , והיינו, שלא סמך על עצמו, אלא על זכות אבות, ולא באופן

125

שבא אל האבות ואמר "אני הוא פלוני כו'" ("איך בין דער און דער"...), אלא באופן של השתטחות, פישוט ידים ורגלים, שזהו ענין הביטול, שנתבטל ממציאותו ("אויס מציאות") לגמרי ⁶²⁰ .

ועי"ז פעל שלא יכשל בחטא המרגלים, ועד שנעשה בעה"ב על חברון ⁶²¹ – המקום שבו הלך להשתטח כו'.

וכן הוא בכל אחד מישראל – שדוקא ע"י שיש בו ענין הביטול, שמתבטל ממציאותו לגמרי, מקבל כח מלמעלה שיוכל למלא שליחותו ולפעול על הזולת, ועד שפועל עי"ז הענין דקא אתי מר, מלכא משיחא, במהרה בימינו.

* * *

טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהס כלב וגו'.

* * *

טז. הביאור בפירוש רש"י ⁶²² על הפסוק75 "ויהס כלב" ⁶²³ – דלכאורה, לכל לראש הוצרך כלב להפריך את טענות המרגלים? ולכן מפרש רש"י "השתיק את כולם" (גם אלו שרצו לשמוע גנותו של משה), שגם ישמעו ויקשיבו "מה שידבר במשה" – במעלותיו, בענינים שיש בהם להפריך טענות המרגלים:

(א) בנוגע לחוזק העם והערים – "הלא קרע לנו את הים", (ב) בנוגע ליראה מזה ש"נכוו בעמלק כבר", בגלל שנסתפקו "היש ה' בקרבנו אם אין" ⁶²⁴ , ועד"ז כאן, שבקשתם לשלוח מרגלים מוכיחה שאינם סומכים על הקב"ה – "הגיז לנו את השליו", גם כשהיו "מבקשים עלילה"

126

והתלוננו מי יאכילנו בשר, (ג) ובנוגע לאומות שיושבים בסמיכות לארץ ישראל, שבגללם "לא תוכלו לעבור" – "הוריד לנו את המן" גם בלכתם במדבר בתור הכנה לכניסה לא"י. ולאח"ז הוסיף ענין חדש: "ויאמר עלה נעלה גו'"75, "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו", אע"פ שאין זה בגדר מציאות העולם.

וההוראה בעבודה, בנוגע לשליחותו של כל אחד מישראל לפעול בסביבתו, מבלי להתפעל (א) מתוקף חומריות העולם, (ב) ממחשבתו שאינו ראוי לעבודה קדושה כזו, (ג) ממניעות צדדיות, וכל זה, אפילו כאשר נראה לו שקשיים אלו הם בבחי' "נמנעות" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁶²⁵ בלקו"ש ח"ח ע' 82 ואילך.

* * *

יז. [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שנמצאים כאן אורחים שנוסעים לפני י"ב תמוז, לכן ימשיך להתוועד עוד משך זמן, ובשבילם יהי' זה לכבוד י"ב תמוז.

אח"כ נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים].

נתבאר בהתוועדות הקודמת ⁶²⁶ פירוש רש"י על הפסוק ⁶²⁷ "או בדרך רחוקה", "נקוד עליו .. שהי' חוץ לאסקופת העזרה כו'", וממשיך לבאר כמה דינים בנוגע לפסח שני, ש"מצה וחמץ עמו בבית וכו'" – שכוונתו לתרץ מדוע לא נזכר כאן גם אודות מי שלא הקריב קרבן פסח בגלל שהי' חמצו קיים, שגם הוא צריך להקריב פסח שני, כי, "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו'", והיינו, שהסיבה שעכבה את הקרבת הפסח לא צריכה להתבטל כדי שיוכל להקריב פסח שני, וא"כ, אין זה באותו סוג וגדר הציווי בנוגע ל"טמא לנפש" (שזה הי' המענה לשאלת האנשים אשר היו טמאים), שבפסח שני צריך להיות טהור (וכן מי שהי' "בדרך רחוקה" – שבפסח שני צ"ל בקירוב מקום).

אך עדיין צריך להבין:

הרי יש עוד מציאות שבה אין אפשרות להקריב קרבן פסח ⁶²⁸ – כמ"ש ⁶²⁹ "כל ערל לא יאכל בו" (שזהו פסוק שנאמר בפרשת קרבן פסח גופא, ולא כמו הדין דמי שהי' חמצו קיים – "לא תשחט על חמץ דם

127

זבחי", שזהו פסוק שנאמר בפ' תשא ⁶³⁰ ), ולכאורה הי' הכתוב צריך לומר שגם ערל צריך להקריב פסח שני?

יח. ויובן בהקדם המבואר בפירוש רש"י שלפנ"ז – וכאן רואים שפירושי רש"י באים בהמשך זל"ז – על הפסוק ⁶³¹ "למה נגרע", "אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר כו' ("לטמאים", ויש גורסים: "לטהורים" – שבזה גופא יש אריכות הפלפול בפ"ע ⁶³² ) – דלכאורה אינו מובן מהו הצורך בכל אריכות הדברים הנ"ל, ומה הי' חסר בהבנת פשוטו של מקרא לולי פירוש רש"י?

והביאור בזה ⁶³³ :

בנוגע ל"אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" – נאמר בכתוב ⁶³⁴ הלשון " ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא". ולכאורה אינו מובן: מדוע "לא יכלו" – הרי מצד המציאות , הי' ביכלתם לבוא ולהקריב, אלא שכאשר באו למשכן להקריב, לא הניחום, בגלל שהיו טמאים, וא"כ, הול"ל "ולא הניחום לעשות הפסח"?

ועל זה מפרש רש"י, ש"אמר להם משה אין קדשים קרבים בטומאה", היינו, שכבר אמר להם זאת, שזהו מש"נ לפנ"ז ⁶³⁵ "וישלחו מן המחנה גו' כל טמא לנפש", וכיון שהוצרכו להיות מחוץ למחנה, לכן "לא יכלו לעשות הפסח".

אלא טענתם היתה ש"יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים כו'" – שמישהו אחר (שליח) יקריב הפסח עבורם (גם אם ענין זה לא יהי' בגדר של שליחות ממש, כפי שמצינו בהלכה ש"שלוחו של אדם כמותו" ⁶³⁶ – שהרי אין זה ע"פ פשוטו של מקרא*).

*) והא דגם רש"י בפשוטו של מקרא מפרש על הפסוק ⁶³⁷ "ושחטו אותו", "ששלוחו של אדם כמותו", מ"מ, בפשטות אין כל סתירה ואפילו שייכות לשחיטה – לפרט זה שבהקרבה – וכוודאות לשון פרש"י "וכי כולן שוחטין": (א) תלוי באומנות יד וכו', ואפילו את"ל (בדוחק גדול) שזהו הציווי "ושחטו אותו כל" שכולם ילמדו האומנות וישחטו – הרי אי אפשר הוא, כי (ב) כמה מנויים על פסח אחד .

128

ונמצא, שטענת האנשים טמאים לא היתה בנוגע לאכילת הפסח, אלא רק בנוגע להקרבת הפסח (ע"י שליח), ועל זה הי' המענה "איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה .. ועשה פסח לה' בחודש השני גו'"101.

עפ"ז מובן שענין זה לא שייך ל"ערל" – כי ב"ערל" נאמר רק ש"לא יאכל בו", אבל מותר לו להקריב, ובמילא אינו צריך לעשות פסח שני.

יט. ועדיין צריך להבין:

מהו המשך הדברים בפירוש רש"י, שלאחרי שמבאר את הטענה "למה נגרע", "אמרו לו יזרק הדם עלינו כו'", ממשיך רש"י, "אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, (ומסיים) אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה" ⁶³⁸ – דלכאורה, ענין זה הי' צריך להיות בדיבור המתחיל בפני עצמו, על הפסוק "עמדו ואשמעה"?

וגם צריך להבין המשך הדברים בפירוש רש"י ד"ה "או בדרך רחוקה", "נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהי' חוץ לאסקופת העזרה", וממשיך "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו'", וכאמור לעיל, שכוונת רש"י לתרץ מדוע לא נזכר כאן גם אודות מי שלא הקריב קרבן פסח בגלל שהי' חמצו קיים – דלכאורה, כיון ששאלה זו אינה שייכת להפירוש ש"דרך רחוקה" כולל גם "חוץ לאסקופת העזרה", שהרי אותה שאלה נשאלת גם אם נפרש "רחוקה ודאי", א"כ, המענה על שאלה זו – "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו'" – הי' צריך רש"י לבאר בדיבור המתחיל בפני עצמו, ולא באותו ד"ה, בהמשך להביאור ש"דרך רחוקה", "לא רחוקה ודאי אלא שהי' חוץ לאסקופת העזרה"?

כ. ויש לומר הביאור בכל זה:

בנוגע ל"אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", מדגיש הכתוב108 ש"לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא " – ביום שבו מקריבים קרבן פסח – ערב פסח, כיון שרצו להקריב קרבן פסח בו ביום.

– טענתם לא היתה שהם רוצים "עולם הבא"... דא"כ לא היו מוכרחים לבוא ולטעון "ביום ההוא" דוקא; הם היו יכולים לילך ולערוך את ה"סדר"... ולבוא אח"כ לדרוש עוה"ב... –

129

ובהכרח לומר שבערב פסח גופא הי' מאורע זה בסוף היום, סמוך לחשכה – כי: רש"י מפרש108 "כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום". ומובן, שישיבת אהרן בבית המדרש בערב פסח היתה לאחרי שכל בנ"י הקריבו כבר את פסחיהם, דכיון שהיו אז כהנים מועטים, בודאי לא הי' אהרן עוזב את המשכן באמצע הקרבת הפסח.

ומזה מובן, שכאשר משה אמר להם "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", אם הם יכולים להקריב את הפסח ביום זה – הוצרך להיות המענה של הקב"ה תיכף ומיד , שהרי לא נשאר הרבה זמן עד הלילה.

ולכן, לאחרי שרש"י מפרש הטענה "למה נגרע", ש"אמרו לו יזרק הדם עלינו כו'", היינו, שטענתם היתה בנוגע להקרבת הפסח – ובמילא הוזקקו למענה תיכף ומיד – מוסיף רש"י "אמר להם עמדו ואשמעה .. שכך מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה":

מעלתו של משה, "שכך מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה", לגבי סתם "תלמיד המובטח לשמוע מפי רבו", היא – שתלמיד ששואל את רבו, חייב אמנם רבו להשיב לו על שאלתו (דכשם שיש איסור להשיב בשעה שלא יודעים המענה, כמו"כ יש חיוב להשיב בשעה שיודעים המענה ⁶³⁹ ), כך, ש"מובטח לשמוע מפי רבו", אבל השמיעה מפי רבו יכולה להיות גם לאחר זמן ; ואילו משה – "מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר* עם השכינה", ובמילא יהי' גם המענה כל זמן שרוצה, ובנדו"ד – תיכף ומיד .

*) ועוד זאת: תלמיד מובטח לשמוע מפי רבו – רק לאחרי שדיבר ושאל התלמיד את הרב; ואילו משה – "כל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה", וכדיוק רש"י ששינה הלשון, שהתחיל " לשמוע מפי רבו" (ואינו מזכיר דיבור), וסיים "הי' מדבר עם השכינה" (ואינו מזכיר שמיעה), אף שלכאורה הול"ל " לשמוע מפי השכינה".

כא. וזהו גם הכרחו של רש"י שהפירוש "בדרך רחוקה" הוא – "שהי' מחוץ לאסקופת העזרה":

כיון שהציווי "איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה גו'" בא בתור מענה על שאלת האנשים אשר היו טמאים שביקשו להקריב את הפסח תיכף ומיד (כנ"ל), בהכרח לומר, שגם המציאות ד"איש כי יהי' .. בדרך רחוקה" היא באותו אופן – שיש אפשרות להקריב את הפסח

130

תיכף ומיד (כמו אצל האנשים הטמאים, שלולי הטומאה היו יכולים להקריב את הפסח תיכף ומיד), ולכן, אי אפשר לומר שמדובר אודות דרך רחוקה ממש, שאז אין אפשרות להגיע תיכף ומיד לעזרה ולהקריב את הפסח (ומה גם שצריכים תחילה לטבול במקוה, לחגור אבנט ולומר "לשם יחוד"...), כי אם "שהי' מחוץ לאסקופת העזרה".

ועפ"ז מובן גם סדר הענינים בכתוב: "טמא לנפש או בדרך רחוקה" (נוסף לכך שלכל לראש צ"ל המענה על שאלת האנשים הטמאים) – שבתחילה מדבר הכתוב אודות "טמא לנפש", שהחסרון שלו הוא בשתים: (א) במציאות – שאינו בעזרה, להיותו מחוץ למחנה, (ב) ביכולת – שאפילו אילו הי' בעזרה, לא הי' יכול להקריב, בגלל טומאתו; ואח"כ מוסיף הכתוב "או בדרך רחוקה", שהחסרון שלו הוא רק במציאות, שנמצא "מחוץ לאסקופת העזרה", אבל אילו הי' בתוך העזרה, הי' יכול להקריב הפסח.

אך עפ"ז מתחזקת יותר השאלה: למה לא נזכר כאן גם אודות מי שחמצו קיים, שאצלו אין חסרון לא במציאות ולא ביכולת, שהרי נמצא בעזרה, ומצדו יש לו את היכולת להקריב את הפסח, והמניעה אינה אלא מסיבה צדדית (שיש לו חמץ בביתו), ובלשון הגמרא ⁶⁴⁰ : "ארי' הוא דרביע עלי'"? – ולכן מוכרח רש"י לתרץ מיד, באותו ד"ה, ש"פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כו'", ולכן אין זה באותו סוג וגדר של "טמא לנפש" או מי שהי' "בדרך רחוקה" (כנ"ל סי"ז).

כב. המשך השיחה – ביאור תוכן הענינים המעכבים עשיית הפסח בעבודת ה': טומאה, מצד הנשמה ⁶⁴¹ , היא היפך ענין ההעלאה שבפסח (צלי אש), ודרך רחוקה (חוץ לעזרה), מצד הגוף115, הוא היפך ענין ההמשכה שבפסח (אכילת הפסח) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש100.

* * *

כג. כאמור לעיל (סי"ז) שנמצאים כאן אורחים שנוסעים לפני י"ב תמוז, ולכן, דובר בשיחה הראשונה אודות י"ב תמוז, על מנת שינצלו

131

זאת בי"ב תמוז, ונוסף לזה, הנה גם תוכן השיחה בענין המרגלים שייך לאורחים:

אצל האורחים – ישנו ענין של טלטול הדרך, ובבואם לכאן נמצאים הם בגלות – לא אוכלים מספיק ולא ישנים מספיק ("מ'דערעסט ניט און מ'דערשלאָפט ניט"), וזקוקים לחסדי הזולת – שיתן להם "לחם הקלוקל" ⁶⁴² , בהיותם מוכרחים לאכול מה שנותנים להם, בין אם רצונם בכך ובין אם לאו, ואין זה כמו בשעה שנמצאים בביתם, שיש לכל אחד את כל עניניו, כולל גם ענין הכבוד... ואילו כאן – דוחפים אותו ללא התחשבות במציאותו ("מיט זיין גאַנצע מציאות"...).

ובכל זאת, יש בזה גם מעלה – שע"י ביטוש הגוף (חולשא דגופא) נעשה תוקפא דנשמתא ⁶⁴³ , כך, שביכלתו ללמוד תורה חצי שעה מאוחר יותר, ולהתפלל חצי שעה מאוחר יותר, ללא הפרעות – בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י בהיותם במדבר!...

אבל אעפ"כ, הכוונה העליונה אינה להשאר במדבר, אלא להכנס לארץ דוקא, אע"פ שטוען שזוהי "ארץ אוכלת יושבי'", כך, שיושבי' נעשים בבחי' "ארץ" ("זיי ווערן אַ שטיק ארץ"), אעפ"כ, הכוונה היא שתהי' הכניסה לארץ דוקא.

כד. ויה"ר שכל הענינים שכל אחד לקח בבואו לכאן, יומשכו גם בימים שלאח"ז,

– ע"ד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁶⁴⁴ בביאור הטעם שאין אומרים "חסל סידור פסח", לפי שענינו של חג הפסח נמשך תמיד –

בבואו חזרה לעירו, למלא שם שליחותו – לעשות שם "ארץ ישראל" ⁶⁴⁵ , ע"ש "שרצתה לעשות רצון קונה" ⁶⁴⁶ ,

ועד לקיום היעוד ⁶⁴⁷ "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

______ ● ______