שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ד

132

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת הוא – כמ"ש ⁵⁸⁴ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", היינו, שכל פרטי הענינים שהיו במשך ששת ימי המעשה שלפנ"ז הם במעמד ומצב ד"ויכולו".

ובפרטיות – יש בזה ב' פירושים-ענינים ⁵⁸⁵ : מלשון כליון, היינו, שכל עניני הבריאה הם בתנועה של עלי' מלמטה למעלה, בתשוקה וכלות הנפש לבורא העולם; (ועי"ז נעשה פי' וענין הב') מלשון תענוג, כמ"ש ⁵⁸⁶ "וקראת לשבת עונג" (וכמבואר באוה"ת ⁵⁸⁷ שזהו מ"ש ⁵⁸⁸ "חמדת ימים אותו קראת"), והיינו, שהתענוג העליון נמשך מלמעלה למטה עד לענינים גשמיים, וכמ"ש רבינו הזקן בריש הלכות שבת (עוד לפני שמבאר פרטי הענינים דיום השבת) שצריך "לענגו בענג אכילה ושתי' .. בבשר ויין" (ובתניא ⁵⁸⁹ : "בשרא שמינא .. יין מבושם .. לקיים מצות ענג שבת").

ועוד זאת, שענינו של יום השבת נמשך ופועל גם בששת ימי המעשה, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" ⁵⁹⁰ .

ב. ובהקדמה:

נוסף לכך שכללות ענין השבת הוא בכל זמן ובכל מקום (לא רק בארץ ישראל או בזמן שביהמ"ק קיים), הרי זה ענין ששייך לכל אחד מישראל (לא רק לב"ד) – כפי ששנינו ⁵⁹¹ "הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" (שנעשה יום השבת שלו , ללא נפק"מ אימתי הוא יום השבת אצל כל שאר בנ"י) ⁵⁹² .

וטעם הדבר – לפי שהתורה כולה ניתנה לכל אחד מישראל, כמודגש בעשרת הדברות (שהם כללות כל התורה כולה ⁵⁹³ ) שנאמרו בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך" ⁵⁹⁴ , להורות שניתנו לכל אחד מישראל ⁵⁹⁵ , וכך גם

133

בנוגע לענין השבת (ששייך לכללות ענין התורה, כמארז"ל ⁵⁹⁶ "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל"), שניתן לכל אחד מישראל.

ולהעיר גם ממארז"ל ⁵⁹⁷ "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", וכיון שענין השותפות ע"פ נגלה הוא באופן שלכל אחד מהשותפים יש בעלות על כל הדבר (ולא באופן שלכל א' יש חלק מסויים בלבד) ⁵⁹⁸ , נמצא, שהעולם כולו (לא רק חלקו בעולם) וכל סדר ההשתלשלות שייך אליו, וכמארז"ל ⁵⁹⁹ ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", ובו תלוי' שלימות העולם כולו, וגם שלימות התורה (שעל ידה נברא העולם, כמאמר ⁶⁰⁰ "אסתכל באורייתא וברא עלמא"), שהרי כללות ישראל הם בדוגמת ספר תורה, כידוע שישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ⁶⁰¹ , והרי שלימות הס"ת כולו תלוי' בשלימות של כל אחת מאותיות התורה ⁶⁰² .

ובהתאם לכך יש לבאר את תוכן ענין השבת כפי שהוא בנפש האדם, כדלקמן.

ג. ויובן מענין השבת כפשוטו – החילוק שבין יום השבת לששת ימי המעשה:

בששת ימי המעשה, ימי החול – נרגשת המציאות של השמים והארץ וכל צבאם, ועד כדי כך, שאפילו ביום הששי שבו אמר אדה"ר לכל הנבראים "בואו נשתחוה ונכרעה גו'" ⁶⁰³ , בהכריזו "ה' מלך גו'" ⁶⁰⁴ , והיינו, שפעל בכל הבריאה ענין הביטול למלכות שמים, הנה גם בו נאמר "נעשה אדם" ⁶⁰⁵ , נעשה לשון רבים, היינו, שיש נתינת מקום לטעות (כמארז"ל ⁶⁰⁶ "כתוב והרוצה לטעות יטעה") שיש ענין של ריבוי – רשות הרבים – היפך האחדות דיחידו של עולם, שזהו ענין של העלם והסתר כו'.

אבל ביום השבת – הרי אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת ⁶⁰⁷ ,

134

לפי שנרגש בו ענין השבת שכולו קודש, ואמרו רז"ל ⁶⁰⁸ "ל"ו שעות שימשה אותה האורה" – היפך החושך, העלם והסתר, כך, שהעולם כולו הוא בבחי' "רשות היחיד", ליחידו של עולם ⁶⁰⁹ , כיון שנרגש בו ש"אין עוד מלבדו" ⁶¹⁰ .

וענין השבת ישנו גם בימות החול – שזהו הזמן שבו עוסקים בעניני קדושה, תורה ומצוותי'; ומבחי' שבת שבימות החול גופא, נמשך על כל היום כולו, גם בזמן שעוסקים בעובדין דחול כו'.

ומזה מובן גם ענין בחי' השבת בנפש האדם – שזהו עצם הנפש ⁶¹¹ שלמעלה מהתחלקות כחות פרטיים, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" ⁶¹² , והו"ע נקודת היהדות, שמתבטאת בענין האמונה שלמעלה מן הדעת וההשגה, שמצד זה הנה "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'", והיינו, שגם כאשר נכשלים ונופלים בשאר עניני תומ"צ ואינם עומדים בנסיון להתגבר על תאוותם, אף שזהו דבר קל יותר מיסורי מיתה ⁶¹³ , הנה "כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה .. (ש)נגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה, אזי היא ניעורה משנתה .. כמ"ש ⁶¹⁴ ויקץ כישן ה', לעמוד בנסיון באמונת ה' .. אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו" (כמבואר בתניא ⁶¹⁵ ).

וענין בחי' השבת כפי שהוא בכללות ישראל הרי זה ענינו של משה רבינו – שנקרא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס את האמונה כו' ⁶¹⁶ .

ולהעיר, שבחי' משה רבינו ישנה בכל אחד מישראל, וכמבואר בתניא ⁶¹⁷ בפירוש דברי הגמרא ⁶¹⁸ על הפסוק ⁶¹⁹ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", "אטו יראה מילתא זוטרתי היא (בתמי'), אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'" – "דלכאורה אינו מובן התירוץ דהא שואל מעמך כתיב, אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה, כי הוא משבעה רועים

135

הממשיכים חיות ואלהות לכללו' נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים, ומשרע"ה הוא כללות כולם וכו'".

ונקודת הענין – שענין השבת נמשך ופועל גם בימות החול, הן בנוגע לענין השבת כפשוטו, והן בנוגע לבחי' השבת שבנפש האדם, שעצם הנפש נמשך ופועל בכחות הגלויים, ועד"ז בכללות ישראל, שבחי' משה נמשכת ופועלת בכל בנ"י, כידוע בפירוש הכתוב ⁶²⁰ "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – שאז עומדים בנ"י במדריגה נעלית יותר.

ד. ועפ"ז יש לבאר כללות הענין דסיפור המרגלים שבפרשת השבוע – דלכאורה תמוה הדבר ⁶²¹ :

בהתחלת הפרשה נאמר: "שלח לך אנשים", ומפרש רש"י: "שלח לך – לדעתך", היינו, ששילוח המרגלים הי' לדעתו של משה רבינו, וכדברי משה רבינו: "ויטב בעיני הדבר" ⁶²² .

וכיון שזהו דבר שהוטב בעיניו והי' לדעתו של משה רבינו , עליו נאמר ⁶²³ "בכל ביתי נאמן הוא" – איך יתכן שבפועל ממש היתה מזה תוצאה הפכית, כמ"ש ⁶²⁴ "ויבכו העם גו'", וכמארז"ל ⁶²⁵ "תשעה באב הי', אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכי' של חנם, ואני קובע לכם בכי' לדורות" – חורבן בית ראשון ובית שני, שזהו ענין הכי חמור, כמו (וגרוע יותר מ)חטא עה"ד?!

ויובן ע"פ האמור לעיל בנוגע לבחי' השבת בכללות בנ"י שזהו ענינו של משה רבינו, שכאשר בנ"י כלולים במדריגת משה הרי הם במדריגה נעלית ביותר:

בנוגע לסיפור המרגלים נאמר ⁶²⁶ "ותקרבון אלי כולכם (ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וגו')", והיינו, שבנ"י עמדו במצב של קירוב והתאחדות עם משה רבינו (ע"ד מ"ש ⁶²⁷ "אתם נצבים היום כולכם", ש"מתעלים למעלה במקור חוצבם .. להיות לאחדים כאחד" ⁶²⁸ ).

ומובן, שכאשר משה רבינו מסתכל על בנ"י כפי שהם במצב של

136

קירוב אליו, הרי הוא רואה אותם כפי שהם במדריגה נעלית ביותר, ומצד מדריגה זו אין חשש לענין בלתי רצוי.

ואכן, אילו היו המרגלים נשארים במעמד ומצב של קירוב למשה רבינו, ובלשון חז"ל ⁶²⁹ : "אותה שעה כשרים היו" – אזי בודאי היו ממלאים את שליחותם כפי הכוונה כו'.

ה. אך עדיין צריך להבין:

כיון שמשה רבינו הי' רועה ישראל, "רעיא מהימנא", הרי בודאי הביט וראה את צאן מרעיתו (לא רק כפי שהם כלולים בו, שאז נמצאים במדריגה נעלית ביותר, אלא גם) כפי שהם במעמדם ומצבם האמיתי.

ובפרט ע"פ המבואר במדרשי חז"ל ⁶³⁰ בנוגע למעלת משה רבינו במרעה הצאן, שהי' מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, והנהגתו זו היתה ההוכחה שראוי הוא לרעות את בנ"י.

וא"כ, בהכרח לומר שגם התוצאה משילוח המרגלים נכללת בדעתו של משה, כדלקמן.

ו. ויובן בהקדם המבואר בענין מעלת ענין הגלות – שבא כתוצאה משילוח המרגלים – שעל זה אמרו רז"ל ⁶³¹ "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" [צדקה דייקא, שאין זה בתור שכר על עבודה, ואפילו לא מתנה שבאה לאחרי ש"עביד נייחא לנפשי'" ⁶³² , אלא צדקה דוקא שניתנת למאן דלית לי' מגרמי' כלום ⁶³³ , שזה מורה שזהו ענין שבאין ערוך לגמרי] – שבזמן הבית היתה עיקר עבודת בנ"י באופן של עבודת הצדיקים (מלמעלה למטה), ואילו בזמן הגלות ניתוסף העילוי דעבודת התשובה (מלמטה למעלה), שגדלה מעלתה על עבודת הצדיקים, כמארז"ל ⁶³⁴ במקום שבעלי תשובה עומדים כו'.

וזו היתה כוונת משה בשילוח המרגלים לפני הכניסה לארץ:

הכניסה לארץ היתה יכולה להיות בב' אופנים: (א) באופן נסי שלמעלה מהטבע לגמרי – גילוי מלמעלה, (ב) באופן ששייך וקשור גם עם דרך הטבע – עבודת המטה.

137

וזהו הטעם שמשה שלח מרגלים, "כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי' ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים וכו'" ⁶³⁵ – כיון שרצה שהכניסה לארץ תהי' באופן שיש בו העילוי דעבודת המטה דוקא (שזהו העילוי שבעבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים).

ז. ועפ"ז יש לבאר מ"ש "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך", ויתירה מזה, כדברי משה רבינו "ויטב בעיני הדבר", "בעיני ולא בעיני המקום" ⁶³⁶ :

לכאורה אינו מובן: כיון ש"אני איני מצוה לך", ויתירה מזה, שבעיני המקום לא הוטב הדבר , הרי זה ענין של גריעותא?

אך הענין הוא – שמצד ההמשכה והגילוי מלמעלה ("בעיני המקום") אכן אין צורך בשילוח המרגלים, כיון שהכניסה לארץ יכולה להיות באופן נסי שלמעלה מהטבע לגמרי;

אלא שמשה רבינו, שענינו להמשיך אלקות בעולם באופן שגם המטה מצד עצמו יהי' חדור בגילוי אלקות, הי' בדעתו לשלוח מרגלים, כדי שתהי' הכניסה לארץ קשורה גם עם דרכי הטבע – עבודת המטה, שצריכה להיות בכח עצמו דוקא, כמארז"ל35 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ⁶³⁷ , שלכן "אני איני מצוה לך".

ח. ויש להוסיף בדיוק לשון חז"ל "שלח לך לדעתך" – ענין הדעת דוקא, ולא ענין הרצון (לרצונך), כהמשך הלשון "אם תרצה שלח":

ידוע שמשה רבינו הוא בחי' דעת, דעת עליון, והוא ה"ממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל לידע את ה' כו'"34, ועד שממשיך בחי' הדעת גם בנשמות שמבחי' זרע בהמה ⁶³⁸ , שזהו מ"ש ⁶³⁹ "ונתתי עשב בשדך לבהמתך גו'".

וזהו "שלח לך, לדעתך", שמצד בחי' הדעת דמשה רבינו יש בכחו לפעול הכניסה לארץ ע"י עבודת המטה (שילוח המרגלים), באופן שיוכלו לעמוד בנסיון כו'.

ולאחרי שנאמר לו שיש בכחו לשלוח המרגלים מצד בחי' הדעת ("שלח לך, לדעתך") – נאמר לו בנוגע לפועל : "אם תרצה שלח".

138

ט. ואכן שלח משה את המרגלים, ש"באותה שעה כשרים היו", וכאמור לעיל, אילו היו נשארים במעמד ומצב של התקשרות והתאחדות עם משה ("ותקרבון אלי כולכם"), היו ממלאים את שליחותם כפי הכוונה – שתהי' הכניסה לארץ מצד עבודת המטה, כמעלת העבודה דבעלי תשובה.

אמנם, גם כאשר בפועל ממש נפרדו המרגלים ממשה רבינו ונפלו ממדריגתם,

– ע"ד המבואר בקונטרס עץ החיים ⁶⁴⁰ בנוגע ליחודא תתאה (שמצד דעת תחתון) ויחודא עילאה (שמצד דעת עליון), שכאשר העבודה דיחו"ת אינה קשורה עם העבודה דיחו"ע, אזי נופל ממדריגתו כו' –

הי' הדבר בהתאם לדעתו של משה בכללות ענין שילוח המרגלים ⁶⁴¹ בשביל עבודת המטה – שהרי עי"ז ניתוסף העילוי דעבודת התשובה (שזוהי מעלת העבודה בזמן הגלות, שבא כתוצאה מחטא המרגלים, כנ"ל),

אלא, שאצל המרגלים הי' ענין התשובה כפשוטו, על חטאים כו', ואילו כוונת משה היתה רק להעילוי דעבודת המטה שבעבודת התשובה.

י. וההוראה מזה בעבודת האדם:

כאשר יהודי נמצא במדריגת יום השבת (אם יום השבת כפשוטו, או בחי' השבת כפי שהיא בימות החול, שזהו הזמן שעוסק בתומ"צ כו'), וחושב, כיון שעתה הוא מאריך בתפלה וכו', הרי הוא בטוח במעמדו ומצבו כו' – אומרים לו שצריך לחשוב גם אודות המעמד ומצב דימות החול, ולא רק כפי שכלולים ביום השבת, אלא גם כפי שהם בפני עצמם, ולהזהיר ולהבטיח שגם אז תהי' הנהגתו כפי הכוונה.

ועד"ז בנוגע לפעולת ההשפעה על הזולת – שצריך להביט עליו (לא כפי שכלול בו, שאז הוא במדריגה נעלית יותר, אלא) כפי שנמצא במקומו, ועד כפי שיורד "בנגב" ⁶⁴² , מקום יבש שמנוגב מהלחלוחית של תומ"צ ⁶⁴³ , הנה גם שם תהי' הנהגתו כדבעי.

והעצה לזה היא – כמש"נ ⁶⁴⁴ אודות כלב "ויבוא עד חברון",

139

"נשתטח על קברי אבות", והיינו, שאינו סומך על עצמו, ואפילו לא על העובדה שהוא שלוחו של משה רבינו, ו"שלוחו של אדם כמותו" ⁶⁴⁵ , כי אם מצד זכות אבות.

ועי"ז זוכה למלא את שליחותו בעולם – שזוהי תכלית בריאתו, כמארז"ל ⁶⁴⁶ "אני נבראתי לשמש את קוני" – לעשות לו ית' דירה בתחתונים ⁶⁴⁷ .

* * *

יא. ע"פ האמור לעיל יש לבאר מ"ש בירושלמי ⁶⁴⁸ בנוגע להמשך המאורעות לאחרי שילוח המרגלים:

"וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן וגו' ⁶⁴⁹ , אתון אשכחינן עסיקין בהלכות חלה וערלה, אמרו להן, לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה (שהם מצוות התלויות בארץ ⁶⁵⁰ . ומה שנקט הלכות חלה וערלה דוקא – פירשו המפרשים ⁶⁵¹ "לפי שכל המצוות התלויות בארץ לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה, משא"כ חלה דכתיב ⁶⁵² בבואכם, ומשונה ביאה זו וכו' ⁶⁵³ , וכן ערלה נתחייבו אף קודם שכבשו" ⁶⁵⁴ ), מיד ותשא41 כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא".

וצריך להבין:

מש"נ בתחילת הענין שהמרגלים באו ומצאו אותם עוסקין בהלכות חלה וערלה, מובן בפשטות, שכן, מטבע הדברים, ככל שתגדל התקווה לדבר מסויים [כבנדו"ד, שגדלה תקוותם להכנס לארץ, שלכן עסקו בהלכות של מצוות התלויות בארץ, ובפרט מצות חלה וערלה, שקיומם תיכף ומיד בכניסה לארץ, עוד לפני ירושה וישיבה], גדול יותר הצער משלילת וביטול הדבר ("לארץ אין אתם נכנסין");

אבל מה נוגע הדגשת העסק בהלכות חלה וערלה בסיום הענין – בדברי המרגלים שגרמו להבכי' ("אמרו להן כו' מיד .. ויבכו") – שלאחרי שאמרו "לארץ אין אתם נכנסין", הוסיפו ואמרו "ואתם עסוקין

140

בהלכות חלה וערלה" – שמשמעות הדברים היא שסיבת הבכי' היא (לא עצם העובדה ש"לארץ אין אתם נכנסין", אלא) העובדה שבה בשעה ש"לארץ אין אתם נכנסין" הנה "אתם עסוקין בהלכות חלה וערלה"?!

גם צריך להבין הדיוק ד"הלכות חלה וערלה" דוקא (לא בתחילת הענין, בסיפור המאורע עצמו שמצאו אותם עסוקין בהלכות חלה וערלה, שבזה מודגשת התקוה לקיום מצוות אלו מיד בכניסה לארץ, כנ"ל, אלא) בדברי המרגלים – דלכאורה אדרבה: כדי להדגיש את הניגוד שבדבר, היו צריכים לומר: לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין במצוות התלויות בארץ, מבלי להתייחס לכך שבפועל היו עוסקין בהלכות חלה וערלה?

יב. ויש לומר הביאור בזה:

ידוע שכללות ענין הכניסה לארץ הוא לצורך עבודת הבירורים, שיש בה בכללות ב' אופנים: (א) הבירור דקליפת נוגה, ע"י ההתעסקות בעניני הרשות לשם שמים כו', (ב) הבירור דג' קליפות הטמאות – ע"י דחיית הדברים האסורים, או באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות" ⁶⁵⁵ ע"י תשובה מאהבה כו' ⁶⁵⁶ .

וב' אופני בירור הנ"ל שבכניסה לארץ כפי שהם בתורה (כידוע שהתחלת כל הענינים היא מהתורה) הם "הלכות חלה וערלה": ערלה – שהיא מג' קליפות הטמאות ⁶⁵⁷ , שהבירור שלה הוא בדרך דחי' כו'; וחלה – "ראשית עריסותיכם חלה תרימו גו'" ⁶⁵⁸ , שתוכנה וענינה הוא שהתחלת כל דבר צריך ליתן להקב"ה ⁶⁵⁹ , כמודגש בברכת הנהנין שקודם ההנאה מדברי הרשות יש להודות ולברך להקב"ה, ועד לברכה הכללית שעל ידה יוצאים י"ח על כל דבר: "שהכל נהי' בדברו" ⁶⁶⁰ , שזהו כללות בירור דברי הרשות שמקליפת נוגה.

יג. והנה, בלימוד התורה (ובנדו"ד – בשייכות להכניסה לארץ לצורך עבודת הבירורים – לימוד הלכות חלה וערלה) גופא יש כמה אופנים:

ישנו לימוד התורה כפי שהוא במחשבה, וישנו לימוד התורה כפי שיורד ונמשך בדיבור – "למוציאיהם בפה" ⁶⁶¹ , שקשור גם עם ענין של

141

מעשה, שהרי "עקימת שפתיו הוי מעשה" ⁶⁶² , ועד ללימוד התורה כפי שהוא באופן ד"במחשכים הושיבני" ⁶⁶³ , דקאי על תלמוד בבלי ⁶⁶⁴ שיש בו ההעלם וההסתר שמצד ריבוי הקושיות והשקו"ט בריבוי סברות באופן של רצוא ושוב, עד כדי כך שהלימוד הוא בבחי' "עבודת פרך" – כמו בגלות מצרים שהי' השעבוד "בעבודה קשה בחומר ובלבנים גו'" ⁶⁶⁵ , "בעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא" ⁶⁶⁶ , שבשביל זה צריך ריבוי יגיעה, ועד לאופן שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס מענטש"), "ממית עצמו עלי'" ⁶⁶⁷ .

וע"ד משנת"ל (ס"ו ואילך) בנוגע לכללות הענין דשילוח המרגלים לצורך הכניסה לארץ, שישנו האופן כפי שהוא מצד משה, שרצה שהכניסה לארץ תהי' קשורה עם עבודת המטה שגדלה מעלתה כו', וישנו האופן כפי שהי' אצל המרגלים בפועל, עד שכתוצאה מזה נעשה ענין הגלות, שאז ישנו העילוי דעבודת התשובה כפשוטה (לא רק מעלת עבודת המטה כפי שהי' מצד משה).

ובהתאם לכך ישנם גם ב' אופנים אלו בלימוד התורה השייך להכניסה לארץ לצורך עבודת הבירורים, שזהו לימוד הלכות חלה וערלה – כפי שנעשה בפועל באופן שהתורה ירדה למעמד ומצב ד"מחשכים הושיבני", בריבוי הקושיות כו'; או כפי שהי' יכול להיות ללא ירידה כו', כמו בתלמוד ירושלמי, שהקושיות והשקו"ט שבו הם מתי מספר לגבי תלמוד בבלי ⁶⁶⁸ .

יד. ועפ"ז יש לבאר דברי הירושלמי "אמרו להן, לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה, מיד .. ויבכו" – שבכייתם היתה על זה שהעסק בהלכות חלה וערלה יהי' באופן של גלות ("לארץ אין אתם נכנסין"):

עצם העובדה ש"לארץ אין אתם נכנסין" – אף שבודאי הי' איכפת להם, מ"מ, לא הי' נוגע להם כ"כ עד כדי בכי', שכן, להיותם "דור דעה" ⁶⁶⁹ , שעיקר עסקם הי' בלימוד התורה, וענינים גשמיים לא היו תופסים מקום אצלם, היו יכולים להמשיך ולעבוד עבודתם הרוחנית בהיותם במדבר, מבלי להכנס לארץ ולעסוק בענינים גשמיים.

142

ובפרט ע"פ המבואר בס' עשרה מאמרות ⁶⁷⁰ בפירוש מארז"ל ⁶⁷¹ "דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב", שאין להם צורך בעוה"ב, להיותם למעלה מזה כו'. ומזה מובן – במכ"ש – בנוגע להכניסה לארץ.

אבל כאשר המרגלים שבו ובאו אל משה ואהרן ואל כל עדת בנ"י – בהיות בנ"י במעמד ומצב נעלה, בהתאחדות והתקשרות עם משה (כנ"ל ס"ד) ביחד עם "ארון ברית ה'" ⁶⁷² – ואמרו להם "לארץ אין אתם נכנסין ו(במעמד ומצב זה)אתם עסוקין בהלכות חלה וערלה", היינו, שתהי' ירידה בעסק התורה שלהם, שלא יוכלו לעסוק בתורה כפי שהיא במעלתה מצד עצמה, אלא כפי שיורדת למטה במעמד ומצב של גלות, העלם והסתר, "במחשכים הושיבני", עד להתלבשות בטענות של שקר וכו' – הרי זה נגע להם ביותר , ולכן "מיד .. ויבכו".

טו. אמנם, לאידך גיסא, יש מעלה יתירה דוקא בתלמוד בבלי, "במחשכים הושיבני":

מבואר בהמשך תרס"ו ⁶⁷³ במעלת תלמוד בבלי (שלכן הלכה כבבלי ⁶⁷⁴ ) – משום שדוקא ע"י ההעלם וההסתר שמצד ריבוי הקושיות כו', באים לבירור ההלכה לאמיתתה, ועד לבחי' אמת לאמיתו, שזהו דוקא ע"י היגיעה בתורה, ובלשון הזהר ⁶⁷⁵ : "אינון דדחקין למלה דחכמתא כו'", וע"ד שמצינו ברשב"י שדוקא ע"י צער המערה נתעלה בהשגת התורה בעילוי שבאין ערוך ⁶⁷⁶ .

ועפ"ז יש לבאר ענין הבכי' כתוצאה מזה ש"לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה" למעליותא – ע"ד שמצינו ברבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות כששמע סודות התורה ⁶⁷⁷ , ועד"ז בנדו"ד, שהבכי' היא מצד גודל המעלה שבלימוד התורה באופן של יגיעה דוקא מצד ההעלם וההסתר כו'.

[ולהעיר, שרבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות משמיעת סודות התורה, הי' בן גרים ⁶⁷⁸ , שבזה מודגש העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא, וכמו זדונות נעשו לו כזכיות. ועד"ז בנדו"ד שהבכי' למעליותא, מצד המעלה

143

בלימוד התורה מתוך העלם והסתר כו', קשורה עם הבכי' כפשוטה שהו"ע התשובה].

וזהו גם הרמז בענין הבכי' לדורות כתוצאה מבכי' זו (כנ"ל ס"ד) – שמעלת לימוד התורה באופן הנ"ל נמשכה גם לדורות.

טז. וההוראה מזה:

בודאי רוצים שלימוד התורה יהי' באופן של גילוי, ללא העלמות והסתרים, מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, וללא טרדות כו'; אבל לאידך גיסא, הנה גם כאשר יש העלמות והסתרים כו', אין להסתפק בבכי' ⁶⁷⁹ , אלא יש להתייגע ולהתגבר על ההעלמות וההסתרים, וכאמור, שדוקא עי"ז מגיעים לעילוי גדול יותר.

ועוד זאת, שעי"ז מבטלים את ההעלם וההסתר, ועד לביטול כללות ההעלם וההסתר דזמן הגלות – החל מגילוי רזין דתורה בתורת החסידות ⁶⁸⁰ ע"י הבעש"ט ונשיאי החסידות, ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

יז. מאמר ד"ה למען תזכרו וגו'.

* * *

יח. בנוגע לחודש תמוז שמתברך ביום הש"ק זה – הרי הנקודה הכללית של חודש תמוז בנוגע לדורנו זה היא בשייכות לנשיא הדור, אשר, "בתר רישא גופא אזיל" ⁶⁸¹ , שבחודש זה יש אצלו עלי' כפולה: הן מצד יום הולדתו בי"ב תמוז, והן מצד ימי הגאולה שלו – י"ב-י"ג תמוז.

ויש לקשר זה עם פרשת השבוע – הן הפרשה שקראו בשחרית, והן הפרשה שקורין במנחה, בזמן רעוא דרעוין:

סיום פרשת שלח היא – פרשת ציצית. וענין זה שייך גם לפרשת

144

קרח – כמסופר במדרשי חז"ל ⁶⁸² אודות טענת קרח שטלית שכולה תכלת צריכה להיות פטורה מציצית.

וכללות הענין בזה – כמשנת"ל במאמר ⁶⁸³ – שהטלית והציצית (שהם כמו שערות הראש) הם ב' הבחי' דסובב וממלא, מקיף ופנימי, שצריכים להיות שניהם ביחד, ולא כפי שטען קרח שמספיק ענין המקיף, אלא צ"ל גם ההמשכה בפנימיות, ועד למעשה כו'.

ובעמדנו ביום הש"ק שבו מברכים ר"ח תמוז, שכולל כל ימי חודש תמוז, ובמיוחד י"ב-י"ג תמוז – הנה יה"ר שיומשכו כל הענינים בפנימיות, כולל ובמיוחד בנוגע לעבודה דהפצת היהדות, תורה ומצוותי', כולל הידור מצוה, שזוהי הפנימיות שבמצוה ⁶⁸⁴ .

* * *

יט. בפרשת שלח שקראו ביום הש"ק זה, ובפרשת קרח שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה, יש עוד נקודה משותפת – שבשתיהם מדובר אודות מעלת נשי ישראל:

פרשת שלח – שבה מדובר אודות מצות חלה, "ראשית עריסותיכם חלה תרימו"75, והרי מצות חלה היא אחת מג' המצוות שניתנו לנשי ישראל.

ופרשת קרח – כמסופר במדרשי חז"ל ⁶⁸⁵ (על הפסוק ⁶⁸⁶ "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידי' תהרסנה") אודות אשתו של און בן פלת שהצילה אותו כו' – "חכמות נשים בנתה ביתה", וההיפך מזה – בנוגע לאשתו של קרח.

כ. ויש להוסיף בזה – בנוגע למצות חלה שבפרשתנו:

מסופר במדרשי חז"ל ⁶⁸⁷ , שכאשר בנ"י שמעו שלא יכנסו לארץ בגלל חטא המרגלים, נפלה רוחם כו', ולכן בישר להם הקב"ה שיכנסו לארץ ⁶⁸⁸ ויקריבו קרבנות ונסכים. ובהמשך לזה נאמרה גם מצות חלה – שהיא מהמצוות התלויות בארץ.

והרי גם בענין חטא המרגלים מודגשת מעלתן של נשי ישראל –

145

שהרי הנשים לא השתתפו בחטא המרגלים, ואדרבה, היו מחבבות את הארץ, כמסופר במדרשי חז"ל ⁶⁸⁹ .

ולכן, הנה מצות חלה, שהציווי אודותה בא בתור בשורה שיכנסו לארץ – ניתנה לנשי ישראל דוקא.

כא. ענינה של ארץ ישראל הוא – לעשות מדברים גשמיים כלי לאלקות. ולכן תוכן הענין דכניסה לארץ במובן הרוחני ישנו גם בחוץ לארץ, וכהפתגם שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו ⁶⁹⁰ : "מאַך דאָ ארץ ישראל" (עשה כאן – בחוץ לארץ – ארץ ישראל), והיינו, שבכל מקום שנמצא, צריך לעשות מעניניו הגשמיים כלי לקדושה.

וזהו גם תוכן מצות חלה: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו", שצריך ליתן לה' התחלת כל דבר – כי, כאשר נותנים לה' התחלת הדבר, אזי גם כל שאר חלקי הדבר נעשים כלי לאלקות.

וזהו תוכן השייכות של הכניסה לארץ ישראל ומצות חלה לנשי ישראל – כי, הפעולה בדברים הגשמיים להיות כלי לאלקות (שזהו תוכן הכניסה לארץ ומצות חלה) תלוי, במדה חשובה, בנשי ישראל, דכיון שהאשה היא "עקרת הבית", יש לה את האפשרות לעשות מהבית דירה לו ית'.

כב. זהו גם התפקיד של נשי ובנות חב"ד – שכל אחת צריכה לפעול על עצמה ולהשפיע גם על שאר נשי ישראל בכל העולם, להתנהג באופן ד"חכמות נשים בנתה ביתה", לבנות את הבית הפרטי, וגם את הבית הכללי, ועד שהעולם כולו יהי' דירה לו ית'.

וכיון שמחר יתקיים בעזה"י הכינוס השנתי של נשי ובנות חב"ד ⁶⁹¹ – יתן השי"ת שיהי' הכינוס בהצלחה, וממנו יומשך על כל השנה, שיהי' הענין ד"חכמות נשים בנתה ביתה", ויעשו מכל העולם כולו דירה לו ית'.

ועד שיהי' הענין ד"אשת חיל עטרת בעלה" ⁶⁹² , ו"נקבה תסובב גבר" ⁶⁹³ – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בעגלא דידן ובקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

______ ● ______