52
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ישראל. ואם כך, כיצד ייתכן, שספירת ששה ימים תיצור מציאות של שבת?
מכך מוכח, שקביעות השבת תלויה בהיותה היום השביעי בספירתם של ישראל.
אמנם, אין צורך בספירת שבעה ימים בפועל על ידי ישראל, אלא די בכך שהספירה קיימת ממילא, שישראל יודעים שזהו היום השביעי.
אך כאשר לא התקיימה ספירה בכלל על ידי ישראל, אפילו לא באופן של "ממילא", כגון כאשר כל היהודים איבדו את חישוב הימים, או במקרה שבו הספירה אינה משמעותית לבני ישראל, שאז אף כאשר הם סופרים יום זה כ"יום השביעי", אין הספירה יוצרת מציאות, הרי אז אין קיימת המציאות של ה"יום השביעי",
ובנאמר "שבת מקדשא וקיימא" יש לשים לב לדיוק במילה "מקדשא" – מדובר על קדושת השבת, לגבי אמירת מקדש ישראל*.
לפי זה מובן מדוע לפי שיטת הרדב"ז, דינו של ה"משמר יום אחד" הוא מדאורייתא: כיון שקביעת השבת תלויה בספירה של ישראל, לכן כאשר אין אצל יחיד מסויים קביעות של שבת, נקבע אצלו ה"יום השביעי" לשבת, לפי ספירתו האישית.
ו. הספירה משפיעה על קביעת השבת
אף לפי שיטת רש"י, וכך נקבעת ההלכה27, שהדין של "משמר יום אחד" הוא רק מדברי סופרים "לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר הימים, ולא תשתכח תורת שבת ממנו", הכרחי לומר, שיהודי זה צריך לשמור את היום השביעי כשבת לא רק כסימן, אלא כיון שעל ידי ספירתו נקבע אצלו היום השביעי מדרבנן כיום שבו חלה לגביו קדושת השבת28.
ההוכחה לכך היא: אילו היה עליו לשמור יום אחד "חלוק משאר הימים" רק כדי להזכירו את תורת השבת, לא היתה חשיבות לשאלה איזה יום הוא "משמר". גם על ידי שמירתו יום אחר, ולאו דוקא את היום השביעי "מיום שנתן אל לבו שכחתו" – לא היתה נשכחת "תורת שבת ממנו". מדוע דין זה, שעליו למנות ששה ימים ולשמור דוקא את היום השביעי שבספירתו, הוא לעיכובא, וללא הספירה הוא אינו יכול לשמור על השבת?
יותר מכך: בגמרא24 מובאת מחלוקת כיצד צריך ה"מהלך במדבר" לספור את הימים כאשר נזכר ששכח את חשבון
הערות
- *. עיין ברש"י ביצה (שם), ברכות מט, א. ואמרז"ל כזה ראה וקדש ואומרים מקודש כו' דכתיב מקראי קודש כו' ולא הספיקו לומר מקודש ה"ז מעובר (ר"ה כד, א). וברמב"ם הל' קדה"ח פ"ב סוף ה"ח כופל ומדגיש "שאמרו מקודש". ולהעיר משמו"ר פט"ו, כד.
- 27. או"ח סי' שדמ.
- 28. ומ"ש שהוא "לזכרון בעלמא כו'" – היינו שמה שתיקנו שיהא מונה כו' הוא בכדי שלא תשתכח תורת שבת ממנו. אבל תוקף תקנה זו הוא שיהא "חל עליו שבת מד"ס", ע"י מנינו יהי' נקבע אצלו – מד"ס – יום הז' שלו לשבת. ובכ"ז הודגש "לזכרון בעלמא" – דלא כזכרון דמצות דאורייתא (זכר למעשה בראשית – שבת, זכר ליצי"מ כו').
- 24.
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ב׳ - הטקסט מספריא
אין כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראויין להעיד בכל דבר ודבר. אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין. אב ובנו שראו את הירח ילכו לבית דין להעיד. לא מפני שעדות החדש כשרה בקרובים אלא שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיצא בו משאר הפסלנות יצטרף השני עם אחר ויעידו. וכל הפסול לעדות מדברי סופרים אע"פ שהוא כשר מן התורה פסול לעדות החדש.
דין תורה שאין מדקדקין בעדות החדש. שאפילו קדשו את החדש על פי עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הרי זו מקודש. לפיכך היו בראשונה מקבלין עדות החדש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול. משקלקלו הבייתוסים והיו שוכרין אנשים להעיד שראו והם לא ראו התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החדש אלא מעדים שמכירין בית דין אותן שהם כשרים ושיהיו דורשין וחוקרים בעדות.
לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים שמזכין אותן לבית דין ומודיעין אותן שאלו כשרים הם ואחר כך מקבלין מהם.
בית דין מחשבין בדרכים שהאיצטגנינין מחשבין בהם ויודעין הלבנה כשתראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין. וכשיבאו העדים להעיד בודקין אותם כיצד ראיתם אותה בצפון או בדרום. להיכן היו קרניה נוטות. כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם וכמה היתה רחבה. אם נמצאו דבריהם מכוונין למה שנודע בחשבון מקבלין אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונין אין מקבלין אותם.
אמרו העדים ראינוהו במים או בעבים או בעששית. או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או במים או בעששית אין זו ראייה ואין מקדשין על ראייה זאת. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כמו שתי קומות ואמר השני כמו שלש קומות היה גבוה מצטרפין. אמר האחד כמו שלש קומות והשני אמר כמו חמש אין מצטרפין. ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו או יהיה ביניהן קומה אחת.
אמרו ראינוהו בלא כוונה וכיון שהתבוננו בו ונתכוננו לראותו להעיד שוב לא ראינוהו אין זו עדות ואין מקדשין עליה. שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה וכלו והלכו להם. אמרו עדים ראינוהו ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח קודם שתעלה השמש וראינוהו ערבית במערב בליל שלשים הרי אלו נאמנים ומקדשין על ראייה זו שהרי ראוהו בזמנו. אבל הראייה שאמרו שראוהו בשחרית אין נזקקין לה שאין אנו אחראין לראיית שחרית ובידוע שהעבים הם שנתקשרו ונראה להם כלבנה. וכן אם ראוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה הרי אלו נאמנין שאין אנו אחראין אלא לראיית ליל שלשים בלבד.
כיצד מקבלין עדות החדש. כל מי שראוי להעיד שראה את הירח בא לבית דין. ובית דין מכניסים אותן כולן למקום אחד ועושין להן סעודות גדולות כדי שיהיו העם רגילין לבא. וזוג שבא ראשון בודקין אותן ראשון בבדיקות שאמרנו. מכניסין את הגדול ושואלין אותו נמצאו דבריו מכוונים לחשבון מכניסים את חברו. נמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותם ראשי דברים לא שצריכים להם אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש כדי שיהיו רגילין לבא.
ואחר כך אחר שתתקיים העדות ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואין מקדשין את החדש אלא בשלשה. ואין מחשבין אלא בשלשה. ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו. ואין מקדשין אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש. ואפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים. או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים. אין מקדשין אותו ויהיה החדש מעובר ולא יהיה ראש חדש אלא יום אחד ושלשים אע"פ שנראית בליל שלשים. שאין הראייה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעין.
ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים. אם עדיין לא יצא כוכב ליל שלשים. בית דין אומרים מקודש שעדיין יום הוא. ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים. למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה.
בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו. אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אתם וגו'
שמות רבה ט״ו:כ״ד - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶה לָכֶם, הָרוֹאֶה אֶת הַלְּבָנָה הֵיאַךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּזְּמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵשׁ מִן רַבָּנָן אָמְרִין בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם אֵין יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ אֵין אוֹתוֹ קִדּוּשׁ כְּלוּם. וְאַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, כו): וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וּלְפִי שֶׁהֵם מְקֻדָּשִׁים לַשָּׁמַיִם לְכָךְ מַה שֶּׁהֵם מְקַדְּשִׁים הוּא מְקֻדָּשׁ. רְצוֹנְךָ לֵידַע צֵא וּלְמֹד מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת, משֶׁה קִדֵּשׁ אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל כֵּלָיו מִי הָיָה מְקַדְּשָׁם, יָכוֹל הָיָה משֶׁה לָבוֹא וּלְקַדְּשָׁן, אֶלָּא מָה הָיוּ עוֹשִׂין הָיָה הַכֹּהֵן מְקַבֵּל בּוֹ דָּבָר שֶׁל קֹדֶשׁ וְהַכְּלִי מִתְקַדֶּשֶׁת, כְּשֵׁם שֶׁקִּדֵּשׁ משֶׁה בְּדַם הַמִּזְבֵּחַ אוֹ יַיִן נֶסֶךְ אוֹ מִנְחָה, מְעָרֶה בִּכְלִי חֹל וּכְלִי חֹל מִתְקַדֵּשׁ. וְאִם כְּלִי חֹל כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מִן הַקֹּדֶשׁ מִתְקַדֶּשֶׁת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים וּמְקַדְּשִׁים אֶת הַחֹדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי קָדוֹשׁ אֲנִי וּלְעַצְמִי אֲנִי מְקַדֵּשׁ, אֶלָּא הֲרֵינִי מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵן מְקַדְּשִׁין אוֹתִי, לְכָךְ כְּתִיב (ויקרא כ, כו): וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים, (ויקרא כא, ח): כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. וּמָתַי הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּמִצְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.