שיחת* יום א' פ' שלח, כ"ף סיון, ה'תשכ"ה

20

– להמסיימות ד"בית רבקה" ולהמדריכות דמחנה "אמונה" תחיינה –

א. כיון שכל הנמצאות כאן אוחזים בלימוד – תורה שבכתב, שזהו לימוד שהנשים למדו תמיד ⁸⁵ , ועאכו"כ בדורנו, וע"פ הוראות רבותינו נשיאינו ⁸⁶ לומדים עמהם גם ענינים מתורה שבעל פה, ובמיוחד חלקים מתורה שבעל פה שנוגעים למצוות שמחוייבות בהם ⁸⁷ , ולחינוך הבנים והבנות (כפסק דין רבינו הזקן ⁸⁸ ) – אתעכב על פרשת השבוע, ובהוספת עניני הפרשה כפי שמתבארים ע"י חכמינו ז"ל בתורה שבעל פה.

ב. ביום זה מתחילים ללמוד פרשת שלח, אשר, ע"פ שם והתחלת הסדרה – שבהם מתבטאת נקודתה הפנימית ⁸⁹ – עיקר תוכן הסדרה הוא – שמשה רבינו בחר יהודים ושלח אותם לילך לתור את ארץ ישראל; שלאחרי כן, בבואם חזרה, מסרו את ה"דיווח" ("באַריכט") משליחותם, אך מסרו זאת שלא כדבעי, ודבר זה גרם לכך שחלק מבנ"י התחרטו וסירבו ללכת לארץ ישראל, וכתוצאה מזה באו הגזירות – כמסופר בסדרה.

וכאן מתעוררת מיד הקושיא החזקה ⁹⁰ :

משה רבינו הכיר היטב את בנ"י ("דורך און דורך"), שהרי חי יחד עמהם שנים רבות במצרים; ואז הוציא אותם ממצרים, ובמשך כל אותו זמן, עד מעשה המרגלים, הי' יחד עמהם במדבר.

ובפרט שתיכף משנולד היו למשה רבינו כל התכונות הדרושות של רועה ישראל, מנהיג אמיתי של בנ"י – כפי שחז"ל למדים מלשון הכתוב ⁹¹ "ומשה הי' רועה" ⁹² – אשר, לכל לראש צריך רועה ישראל

21

להכיר היטב את תכונות הנפש, מהלך-המחשבה, של כל אלו שהם צאן מרעיתו; וכיון שכל התכונות האלו היו למשה רבינו תיכף משנולד, ניתן לתאר לאיזו שלימות ועומק הגיע בידיעותיו בתור רועה ישראל ומנהיגם, בזמן ששלח את המרגלים, בהיותו כבר בן שמונים ושתים שנה; שהרי כל שנותיו התייגע משה רבינו להגיע לשלימות נעלית יותר, ובפרט במשך השנים מאז שנודע לו שנבחר ע"י הקב"ה להנהיג את עם ישראל.

ולאחרי כל זה אינו מובן כלל: איך יתכן שבבחרו שלוחים לילך לתור את ארץ ישראל, ובידעו שבדיווח שלהם תלוי אם ירצו בנ"י לילך לארץ ישראל אם לאו, לא יכיר ח"ו משה רבינו שאלו שנבחרו אינם מתאימים לשליחות זו?

ג. שאלה זו מובהרת אמנם ע"י הביאור של רש"י על-אתר ⁹³ : "אותה שעה כשרים היו" – בשעה שמשה רבינו בחר את השלוחים, היו יהודים כשרים, והלכו מתוך החלטה למלא שליחותו של משה, בידעם שזהו רצון ה' לילך לארץ ישראל.

אך לפי ביאור זה מתעוררת קושיא גדולה יותר:

כיון ש"כשרים היו", מה גרם אצלם לכך, שמיד לאחרי ש"ויעלו ויתורו את הארץ" ⁹⁴ – כשנכנסו לארץ ישראל וראו את המתרחש שם – נבהלו והניאו את בנ"י מלילך לארץ ישראל?

ואין לומר שהיתה להם הפתעה ("איבעראַשונג") למצוא בארץ ישראל את ל"א המלכים וכו' – שהרי כל ענינים אלו ידעו זמן רב לפנ"ז. וראי' לדבר, שכבר בעת קריעת ים סוף, שאירעה משך זמן לפני שילוח המרגלים, הזכירו כבר בנ"י בשירת הים שכל האומות ⁹⁵ שישבו בארץ כנען, " כל יושבי כנען" ⁹⁶ (וגם "אלופי אדום, אילי מואב"12, האומות שדרכם הוצרכו לעבור בדרך לארץ ישראל), נמוגו מפחד ורעדה בשמעם אודות הנסים שאירעו לבנ"י. ברור איפוא שבנ"י – גם המרגלים – ידעו אודות מלכי כנען, וגם ידעו כיצד נראית ארץ כנען, ובפרט שכנען עמדה בקישור תמידי עם ארץ מצרים ⁹⁷ . וא"כ, מה הפתיע כ"כ את המרגלים בראותם את כנען מקרוב, עד שזה הפך אותם מ"כשרים

22

היו" שמצייתים לה' – כולל הציווי לילך לארץ ישראל – לקצה השני, להניא את כל בנ"י מלילך לארץ ישראל?

ד. ויובן הביאור בזה ממ"ש רבינו הזקן בלקוטי תורה פרשתנו ⁹⁸ :

בהיותם אנשים כשרים – דוקא מצד צדקותם ("פרומקייט") – סברו המרגלים שמוטב להישאר במדבר ולא לילך לארץ ישראל. טענתם היתה: כאשר נמצאים במדבר, לא צריכים להתעסק בעניני עולם הזה, חרישת שדות, ניהול מסחר ומגע עם עמים מחוץ לבנ"י; שהרי בהיותם במדבר סיפק להם הקב"ה מן המוכן לחם – מן – מן השמים, ומים מבארה של מרים (הדברים הנחוצים לאכילה ושתי'), וכמו"כ בגדים – "שמלתך" ⁹⁹ – ללבוש, ושם גם היו פרושים ומובדלים מהעולם, משאר האומות. הם היו יכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות ולשגשג בקדושה ורוחניות ללא הפרעות וללא קשיים.

וזו היתה טענת המרגלים: מהו הצורך לילך "אל ארץ נושבת" ¹⁰⁰ , לארץ שבה יצטרכו להתמסר לחרישה, זריעה, ניהול מסחרים ומגע עם אומות העולם (ובפרט בידעם שבנ"י בכמות, במספר, קטנים בהרבה מאומות אחרות), ויבואו לידי נסיונות גדולים וקשים. הרי כולם מבקשים "אל תביאנו לידי נסיון" ¹⁰¹ . מוטב איפוא להיות במדבר ולהמשיך שם בעבודת ה' – בלי להיכנס לנסיונות בלתי פוסקים, וגם כאלו שלא הורגלו בהם כלל.

ועפ"ז מבאר רבינו הזקן איך יתכן שמשה יבחר באנשים אלו להיותם צדיקים, ובכל זאת, בסופו של דבר – ואדרבא מצד צדקותם – אינם רוצים להיכנס למלחמה הכרוכה בסכנה, ותוצאותי' אינם ידועות, ורוצים למנוע זאת ע"י שישארו במדבר.

חטאם היחיד הי' – שלא היו חדורים ("דורכגענומען") בהכרה שכיון שהקב"ה מצוה לילך במסירת נפש לסכנה שעלולה לנגוע בצדקות ("אָנרירן פרומקייט") – צריך ללכת גם על זה, ולהיכנס לארץ נושבת.

ה. אלא שלפי ביאור זה עדיין אינו מובן:

כיון שבאותה שעה שמשה בחר בהם כשרים היו, והיו מוכנים למלא את השליחות; הם ידעו באותה שעה שהולכים לארץ שבה יצטרכו

23

לחרוש ולזרוע ולעסוק בעניני העולם, ובכל זאת היו מוכנים לכך – מה השתנה אצלם בכניסתם לארץ שאז התחרטו?

והמענה על זה הוא ¹⁰² ע"פ מאמר חז"ל ¹⁰³ אינו דומה שמיעה לראי'. עד אז שמעו אודות הנסיונות, והיתה להם החלטה תקיפה שלא לפחד מהם. אך כאשר נכנסו לארץ ישראל וראו ש"זה פרי'" ¹⁰⁴ וכו' – כיצד נראית כל הנהגת הארץ, "עז העם היושב בארץ" ¹⁰⁵ , ותהי' להם מלחמה קשה, רוחנית, שהיא עיקר המלחמה, לא להתפעל ולא להיות מושפע ח"ו מתועבות ארץ כנען (ובדרך ממילא גם מלחמה גשמית) – בראותם כל זאת במו עיניהם, הרתיע הדבר אותם מהחלטתם הקודמת שלא יתפעלו כיון שהקב"ה שולח בשליחות זו.

* * *

ו. ככל עניני התורה, אין זה סיפור שאירע לפני אלפי שנים, אלא זוהי תורה – הוראה לכל הדורות, גם עבורנו בחיינו:

כאשר נעשים בר מצוה או בת מצוה, מקבלים החלטה תקיפה לקיים רצון ה'. אך לאח"ז קורה לעיתים קרובות שכאשר באים לידי מעשה, ובא הנסיון בפועל – רואים (או שנדמה) שזה קשה יותר מהמשוער, ולא רוצים להכנס למלחמה.

מלמדת אותנו פרשת השבוע, שלא נופתע מכך שבזמן הבר מצוה או בת מצוה, או בזמן שנמצאים בבית-הספר או בישיבה, אזי ישנה החלטה שלא להתפעל מהעולם ולנהוג כדרוש מיהודי, ולאח"ז כשהדברים באים לידי פועל, מרגישים חלישות ורוצים "לברוח".

צריך לדעת שאסור ליהודי ליפול ברוחו, וכמסופר בסדרה – אם רק "בה' אל תמרדו" ¹⁰⁶ , אלא יחזיקו ויאחזו ברצון ה', אזי ברור הדבר ש"לחמנו הם"22, ובודאי ישלימו את כל המלחמות וינחלו נצחון גדול.

זהו כללות הלימוד מהסדרה לכאו"א מישראל, הן אנשים והן נשים.

* * *

ז. ובזה יש פרט נוסף שמסופר בחז"ל:

פעולת המרגלים שיתחרטו ולא ירצו לילך לארץ נושבת – היתה

24

רק על האנשים, כפי שרש"י מביא (בפרשת פנחס ¹⁰⁷ ) שנשי ובנות ישראל לא נרתעו מדיווח המרגלים, ומבלי הבט על עמדת האנשים – אמרו הנשים שאינן פוחדות, ואם הקב"ה רוצה שילכו למעמד ומצב של נסיון, צריך לעשות זאת מיד, למרות שלפי שעה יהי' בכך "ניתוק", שלא יוכלו לנצל את הזמן שיצטרכו להקדיש לחרישה וזריעה ומגע עם אינם יהודים – ללימוד תורה וקיום מצוות.

וגם בזה יש הוראה, וגם עבור זמננו:

לדאבוננו רואים שיש הרבה אנשים שכל זמן שנמצאים בישיבה, או בשעות שנמצאים בבית-הכנסת להתפלל או ללמוד את השיעור, אזי עומדים בהתלהבות ובחיות שלא להתפעל ממה שקורה ברחוב, ושגם בצאתם לרחוב ימלאו שם את שליחותו של הקב"ה. אך בצאתם לרחוב – נפעל אצלם שינוי, חלישות. אך להיותו יהודי דתי, רצונו לרוץ חזרה לבית-הכנסת ולישיבה, ואינו רוצה להתעסק בבנין העולם להיות דירה לו יתברך, שגם בעולם החיצוני תהי' ניכרת אלקות.

הנה, כמו בדורות ההם כך גם בדור זה – צריכות הנשים להראות את הדוגמא, שלמרות שהמרגלים שסיפרו אודות נסיונות כבדים ומלחמה כבדה דיברו אמת ¹⁰⁸ , שסיפרו את המצב כפי שהוא, לא הי' זה שייך כלל להחלטה לקיים את השליחות; זוהי שליחות מהקב"ה שאלקות תהי' ניכרת לא רק בבית-הכנסת ובבית-המדרש ובבית הפרטי, אלא תהי' ניכרת בכל המקומות שיש בהישג ידו של יהודי להביא לשם את דבר ה', ולמלא שליחותו של הקב"ה לעשות שם דירה לו יתברך בתחתונים.

* * *

ח. כיון שהתכנסו כאן אלו שסיימו את הלימוד בכתה מסויימת, ואלו שצריכים להתמסר בשבועות הבאים להדרכת ילדי ישראל – עלולה לעלות המחשבה:

עד עתה היו במצב של הגנה, עי"ז שלא היו מוכרחים להיות "ברחוב"; וגם לא היו צריכים להתעסק עם הזולת, והיו יכולים לנצל את מלוא הזמן, מלוא המרץ ("ענערגי") וכל האפשרויות לשגשג בעצמו בעניני תורה, קדושה ורוחניות. ואילו עתה עומדים במצב שצריך לצאת לסביבה אחרת וצריך להתמסר לזולת – אמנם ילד יהודי, אבל ילד כזה

25

שזקוק עדיין להדרכה בדרגא כזו שהוא בעצמו עבר כבר לפני שנים. וא"כ, יכולה להתעורר השאלה: לשם מה צריכים להכנס לנסיון זה? להתנתק מהשגשוג שלו בטוב וקדושה, ולהתמסר לענין של כיבוש, לכבוש עוד נשמה יהודית, ועוד סביבה יהודית ולעשות שם "ארץ ישראל" – מהו הצורך בכל הענין והנסיון?

וזאת מספרת התורה ונותנת הוראה וסיוע וחיזוק, ובמיוחד – לנשים, ובמכ"ש וק"ו:

ומה אז, כאשר כל האנשים התנגדו, אעפ"כ עמדו הנשים בנסיון, ואמרו "תנה לנו אחוזה" ¹⁰⁹ ; אנו רוצות ודורשות לקבל אפשרות למלא את השליחות של הקב"ה, למרות הנסיון שבדבר – עאכו"כ (במדה גדולה הרבה יותר) עתה, כשהתורה מספרת את כל הסיפורים וההוראות האמורות לעיל, ותורת החסידות ביארה את כולם בהתלהבות, באופן ברור ביותר ובאופן חי ("אין אַ לעבעדיקן אופן"), יש לנשי ישראל, בתוך כלל ישראל, את השליחות הגדולה האמורה לעיל, שליחות שביכלתם לקיימה במילואה, ובפרט הנאספות כאן וכיוצא בהן – השליחות של עשיית "אחוזה" מילדי ישראל שיהיו תחת הדרכתם, ומהסביבה בה יהיו בימי החופש, חופש בין לימוד ללימוד, או בין כתה לכתה – אחוזה בארץ הקודש, אחוזה קדושה נצחית.

ושליחות זו, לא רק שלא תוריד אותם ח"ו מדרגתם, אלא הם יגביהו את אלו שיהיו תחת הדרכתם וגם את עצמם לדרגא נעלית יותר – עי"ז שבכחו של הקב"ה יעמדו בכל הנסיונות, כי "ה' אתנו"22 – הקב"ה נמצא עם כאו"א מהם.

ואז תקויים בהם גם ברכת "ארץ גו' זבת חלב ודבש" ¹¹⁰ – שיעשו מארץ פשוטה ארץ שמזיבה, ללא טרחה, "חלב ודבש" ¹¹¹ , חלב – כל המועיל לגידול האדם, ודבש – כל הנותן לאדם תענוג ונועם ("געשמאַק") אמיתי בחיים,

והרי כוונת התורה לגידול אמיתי – לא רק גידול הגוף, אלא באופן שיחד עמו גדלה הנשמה, ואדרבא, גידול הגוף בא כתוצאה מגידול הנשמה, שנעשית אצלו חי' ("לעבעדיקער") רחבה ומעמיקה יותר,

וכל זה באופן שמרגישים בזה תענוג אמיתי –

26

למלא את השליחות שיש לכאו"א מכן, בתוככי כלל ישראל, מתוך תענוג אמיתי ובשמחה ובטוב לבב.

* * *

ט. יתן השי"ת לכאו"א מכן – ועל ידכן למודרכים ומודרכות שלכן, כולל בני הבית – בתוככי כלל ישראל, קיץ בריא ברוחניות ובגשמיות גם יחד, ותנצלו את הקיץ לאיסוף פירות טובות, "מאי פירי – מצוות" ¹¹² , עניני תורה ומצוות ויהדות בכלל, שיהי' קיץ עשיר בכל הפרטים – ובשמחה ובטוב לבב.

______ ● ______