שיחה ב

262שיחה ב

א. תרומה – "קחו" או "יביאה"

על הפסוק שבו מופיע ציווי ה'¹, אשר מסר משה לישראל: "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'", שואלים המפרשים², שלכאורה יש בפסוק זה סתירה בין תחילתו לבין סיומו: מתחילת הפסוק "קחו מאתכם תרומה לה'" מובן, שיש לקחת מהם את התרומה, ואפילו בעל כרחם, ואילו מן המילים "כל נדיב לבו יביאה", שבסוף הפסוק, מובן, שכל יהודי יביא את התרומה מעצמו בנדיבות לבו.

ומוסבר³, שמדובר בפסוק זה אודות שני סוגים של נתינה⁴: בתחילת הפסוק – "קחו מאתכם תרומה לה'" – מדובר על התרומה של בקע לגולגולת, אשר היתה חובה על כל אחד ואחד, וצריך היה לגבות אותה מכל יהודי. ובהמשך הפסוק – "כל נדיב לבו יביאה" – מדובר על התרומה שהביא כל אחד בהתנדבות, בלי שידרשו זאת ויקחו אותה ממנו.

אך יש להבין: פסוקנו זה מתאר את

ב ציווי ה' כפי שנמסר על ידי משה לישראל. וכיצד ייתכן, שלפני כן, בציווי ה' עצמו, אשר ציוה ה' למשה, בתחילת פרשת תרומה⁵ נאמר רק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", ואין מוזכר כלל הענין של "כל נדיב לבו יביאה"?

אמנם, בפסוקים העוסקים שם בציווי, הרי "ג' תרומות אמורות"⁶, לא רק שתי התרומות הניתנות כחובה – "תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים"⁶ ו"תרומת מזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור"⁷ – אלא גם⁸ "תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד" עבור צרכי המשכן⁶, אך למרות זאת, אין נאמר במפורש בפסוק שתרומה זו מביא כל אחד בנדיבות לבו, כפי שנאמר בפסוקנו, אלא מופיע שם גם לגבי תרומה זו הביטוי "מאת כל איש אשר 262ידבנו לבו⁹ תקחו את תרומתי", שגם תרומה זו יש לקחת¹⁰.

ב. ציווי ה' בעניננו – מפורט

לכאורה יש לומר, שהדבר קשור להבדל נוסף בין הנאמר בציווי ה' למשה, בתחילת פרשת תרומה, לבין הנאמר בפרשתנו בציווי משה לבני ישראל:

בתחילת פרשת תרומה נאמר, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה "דבר אל בני ישראל", ואילו בפרשתנו נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", כאשר הקהלה זו והדיבור "אל כל עדת בני ישראל" לא היתה רק כדי למסור את האזהרה לגבי שבת, ו"לומר" שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת¹¹, אלא גם כדי לצוות על מלאכת המשכן ¹², כפי שמפורט בפסוקים (לא רק בתחילת הפרשה, אלא גם בציווי נוסף מיוחד אודות מלאכת המשכן) "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל"¹³.

ההבדל ביניהם הוא: במילים "דבר אל בני ישראל", שלא בדומה לנאמר גם בתחילת פרשת קדושים, כאשר ציווי ה' היה "דבר אל כל עדת בני ישראל"¹⁴, אין מודגש שזהו ציווי לכל בני ישראל, ומשמעותן הפשוטה היא¹⁵, שהציווי היה לגזברים שיגבו¹⁶ את כל שלש התרומות הללו מאת בני ישראל. לעומת זאת, כאשר מסר משה ציווי זה "אל כל עדת בני ישראל", ובדברו אל כל ישראל¹⁷, ולא רק אל הגזברים, גובי התרומות, הוא הבהיר כיצד צריך להיות אופן התרומה, גם¹⁸ ובעיקר כפי שהוא בקשר לבני ישראל, "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'".

אך עדיין אין הדברים ברורים: מובן 263בפשטות, שבמוסרו את ציווי ה' אל בני ישראל לא הוסיף משה לדיבור ה' דברים שלא נאמרו לו על ידי הקדוש־ברוך־הוא, שהרי בודאי לא אמר משה דברים על דעת עצמו, ומדוע אין מופיע פרט זה – "כל נדיב לבו יביאה" – בציווי ה' אל משה?

אמנם, במספר מקומות¹⁹ אנו מוצאים שמשה הורה לבני ישראל פרטים אשר התורה אינה מפרטת בציווי ה' אל משה, וההסבר לכך הוא: משה לא הוסיף דבר על דעת עצמו, ולכן ברור ומובן מאליו שאף אחד מפרטי הדברים המופיעים בציווי משה אל בני ישראל לא חסר בציווי ה' אל משה, אלא שבתורה אין מופיעים כל הפרטים במפורש גם בציווי ה' למשה.

ברם הסבר זה טעון אכן ביאור בכל מקום, ובנוסף לכך, הרי עניננו אינו דומה למקרים האחרים. כי אף אם נאמר, שהתורה אינה מזכירה בכלל את ציווי ה' אל משה, או שהיא מציינת זאת באופן כללי ובקצרה, משום שהתורה סומכת על פירוט הדברים בציווי של משה לבני ישראל, ועל ידי כך יובן שכל הפרטים נכללו גם בדיבור ה' אל משה –

הרי בעניננו קשה לבאר כך: כאן ציווי ה' מופיע בתורה במפורש בפרטים ובפרטי פרטים²⁰, הן לגבי מלאכת המשכן בכלל, והן לגבי הציווי על תרומת המשכן, ולמרות זאת אין מפורש כאן הפרט של "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'"!

ג. תרומה מתוך נדיבות לב – כפרה על חטא העגל

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: המשכן הוא כפרה על חטא העגל, כפי שמציין רש"י²¹ את הטעם לכינוי "משכן העדות" – "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם".

ענין זה הוא לפי שתי הדעות – הן לפי הדעה²², שגם ציווי ה' למשה²³ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נאמר לאחר חטא העגל, ביום הכפורים, והן לפי הדעה²⁴, שהקדוש־ברוך־הוא הורה "ועשו לי מקדש" לפני חטא העגל, אך 264ישראל שמעו ציווי זה מפי משה רבינו, והביאו את נדבות המשכן, רק לאחר יום הכפורים²⁵.

– כיצד הביעו בני ישראל בבניית המשכן את חרטתם העמוקה על חטא העגל? – בכך, שבמקום הזהב שנתנו לפני כן בזריזות למען העגל²⁶, הם נתנו עתה זהב²⁷ בנדיבות לב עצומה עבור בניית המשכן, כדי שתשרה בתוכם השכינה – "ושכנתי בתוכם", בניגוד לחטא העגל.

ואכן, הם הוכיחו נדיבות לב וזריזות²⁸ עצומה במלאכת המשכן, כמסופר בתורה, וכמפורט במדרשי חז"ל²⁹, עד כדי כך³⁰ ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה", ו"המלאכה היתה דיים... והותר".

ובענין זה עצמו: החרטה הפנימית והאמיתית של בני ישראל ורצונם בשכינת הקדוש־ברוך־הוא בתוכם ברצון ובלב שלם אינם מתבטאים כל כך בתרומה של "בקע לגולגולת", אשר בה היו כל ישראל חייבים באופן שווה, שהרי, אף אם מקיימים את ציווי ה' הזה בזריזות, המצביעה על רצון הלב, עדיין אין זה מבטא באופן ניכר את הרצון האמיתי, כי תולים זריזות זו בחובה המוטלת על היהודי. דוקא בתרומה³¹ שאין לה שיעור מוגדר וחובה ברורה, אלא כל יהודי נותן לפי תחושתו ונדיבות לבו – דוקא בה באה לידי ביטוי החרטה השלמה, והרצון האמיתי להשראת השכינה, להיפך מחטא העגל.

וזהו ההסבר לכך שבציווי ה' למשה על תרומה זו מפורטת רק הלקיחה, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו", ואין מוזכרת הנתינה וההבאה מצד ישראל – "כל נדיב לבו יביאה...": ציווי ה' מתייחס בעיקר ללקיחה, המתבצעת על ידי הגזברים, אך אינו מתאים להיאמר לגבי הבאת התרומה, אשר מהותה היא נתינה על ידי ישראל לא מתוך ציווי וחובה, אלא מתוך תחושה פנימית ונדיבות הלב, אשר דוקא בכך מתבטא הענין של "כמים הפנים לפנים"³² – כשם ש"נתרצה הקדוש־ברוך־הוא לישראל בשמחה ובלב שלם", על חטא העגל³³, כך גם 265אצל ישראל היה הרצון "בשמחה³⁴ ובלב שלם" כלפי הקדוש־ברוך־הוא.

ד. התרומה מתוך נדיבות הלב הביאה להשראת השכינה במשכן

הענין שהוזכר לעיל, נדיבות הלב של ישראל למלאכת המשכן, שלא לפי הציווי מלמעלה, אינה קשורה רק לכפרה על חטא העגל, אלא גם ובעיקר לעצם השראת השכינה במשכן – בתוך בני ישראל:

מבואר במספר מקומות³⁵, שלמרות שישראל ראו במתן תורה ענינים נעלים עד מאד – "וירד ה' על הר סיני"³⁶, "אתם ראיתם..."³⁷ – והם נתעלו מאד עד כדי כך שפסקה זוהמתן³⁸, בכל זאת הם נכשלו לאחר מכן בחטא העגל³⁹ ולכאורה, כיצד ייתכן הדבר? – כי הגילוי במתן תורה היה מלמעלה⁴⁰, כלומר, ההזדככות וההתרוממות של ישראל לא היתה אז מצד עצמם, אלא מלמעלה, מצד הקדוש־ברוך־הוא, כדברי המדרש⁴¹ "העליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל, שנאמר וירד...".

וכיון שהתעלות זו לא היתה כתוצאה מהכנתם ועבודתם העצמית של ישראל, לכן היתה קיימת לאחר גילוי זה של מתן תורה האפשרות של ירידה, עד כדי הכשלון בחטא העגל.

בדומה לקדושת הר סיני בפשטות, שבזמן מתן תורה, כאשר "ירד ה' .. על הר סיני"⁴², היתה בגשמיות של הר סיני קדושה נעלית כל כך, עד אשר "כל הנוגע בהר מות יומת"⁴³. אך מיד לאחר מכן, "במשוך היובל" – שזהו הסימן ל"סילוק שכינה" – הרי "המה יעלו בהר"⁴⁴, הר סיני הפך שוב למציאות של חולין לחלוטין⁴⁵.

ופעולתם של ישראל מצד עצמם, שעל ידי כך הם נעשים כלים ראויים לקבלת אור הקדושה בקביעות, התבטאה בנתינת התרומה ב"שמחה ולב שלם" – על ידי נתינת הזהב הכסף והנחושת שלהם למשכן, שלא מפני הציווי מלמעלה אלא מפני נדיבות לבם, שרתה בתוכם השכינה באופן קבוע, וחדרה אף לגשמיות הגוף והעולם, שהקדושה נקבעה לתמיד גם 266בגשמיות של המשכן וכליו לעולם ועד⁴⁵.

ה. דוקא "איש" או "נדיב לב" – כולל נשים

לפי זה ניתן להסביר הבדל נוסף בין שתי הפרשיות:

בפרשת תרומה, כאשר מדובר על התרומה הבאה בנדבה, נאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו...", ובפשטות כוונת ביטוי זה הוא לאנשים בלבד⁴⁶. ואילו בפרשתנו נאמר "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'", ומשמעות הביטוי "נדיב לב" באופן סתמי היא הן אנשים והן נשים.

ובמיוחד כאשר הציווי "כל נדיב לבו..." נאמר ל"כל עדת בני ישראל", אשר הקהיל משה, ובכך נכללו לא רק האנשים, אלא אף הנשים, כדברי הרמב"ן בפסוק זה⁴⁷,

וכמסופר בהמשך הפרשה, שבנדבת המשכן השתתפו למעשה לא רק האנשים, אלא אף הנשים⁴⁸, ואדרבה "ויבואו האנשים על הנשים"⁴⁹ – האנשים נטפלו לנשים⁵⁰.

ואין מובן: מדוע אין מוזכר לפני כן, בפרשת תרומה, שגם הנשים נכללו בתרומה זו, השלישית?

ו. איש ואשה – משפיע ומקבל

ההסבר לכך הוא:

ידוע, שהמושגים איש ואשה רומזים לשתי הדרגות של "משפיע" ו"מקבל". ולכן מושווים הקדוש־ברוך־הוא וכנסת ישראל לאיש ואשה⁵¹, חתן וכלה.

וזהו ההסבר גם לכך שהתורה שבכתב נקראת "מוסר אביך", והתורה שבעל־פה נקראת "תורת אמך"⁵²: ההבדל בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל־פה הוא, שהתורה שבכתב ניתנה לגמרי מלמעלה, זהו גילוי התורה מצד ה"משפיע". לעומת זאת, גילוי⁵³ התורה 267שבעל־פה הוא על ידי ישראל, העמלים ומחדשים בתורה, כך שבמשך הדורות מתגלית התורה שבעל־פה יותר ויותר. ולכן מייחסים את התורה שבעל־פה ל"אמך" – אשה, "מקבל"⁵⁴, כי⁵⁵ גילוי התורה שבעל־פה הוא מצד המקבל, אשה.

מכך משתלשלים הענינים עד לאיש ואשה כפשוטם – שבעם ישראל יש לנשים מעלה יתירה לעומת האנשים⁵⁶ בכך, שאצלן גלויה יותר העבודה שמצד המקבל.

כפי שאכן רואים, שנשים אינן זקוקות כל כך לזירוז לעניני יהדות כאנשים, כי אצלן מאירה, מצד טבען, האמונה בה'^*, ויש להן יראת ה', יותר מאשר אצל האנשים, עד כדי כך שיש לכך השפעה על מעשיהן בפועל⁵⁷.

וכפי שמוצאים במצוה הראשונה שבתורה⁵⁸ – פרו ורבו:

במצוה "פרו ורבו" נצטווה רק האיש, ואילו האשה אינו מצווה על פריה ורביה⁵⁹.

הטעם לכך איננו מפני שאין זה מתפקיד האשה עלי אדמות [כפי שהתורה פטרה אותה ממצות עשה שהזמן גרמן⁶⁰, ואחד ההסברים לכך הוא⁶¹, מפני שהיא משועבדת לבעלה להכין צרכיו, ותפקידה הוא לנהל את עניני הבית] – שהרי אדרבה ואדרבה: דוקא בה תלויה אפשרותו של האיש לקיים ציווי זה⁶². ויותר מכך, עיקר ענין ההולדה הוא דוקא על ידי האשה, והיא נקראת עקרת הבית,

אלא הטעם הוא, שדוקא היא הנותנת: לגבי האיש דרוש ציווי על 268פריה ורביה, כי ללא ציווי התורה אי אפשר היה לסמוך עליו שהוא יעסוק בכך מטבעו⁶³, ואילו האשה אינה זקוקה לציווי על כך, כי בתחושתה ששליחותה היא להיות עקרת הבית ולהקים דורות של יהודים, ולהבטיח את המשכו ואת קיומו של עם ישראל, היא עושה זאת מצד עצמה.

וזהו אחד ההסברים⁶⁴ לכך שכהכנה למתן תורה ציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה⁶⁵ "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה", שלא כאנשים אשר "ותגיד⁶⁵ לבני ישראל .. דברים הקשין כגידין" – כי אצל נשים מספיקה גם אמירה בלשון רכה כדי להכינן לקבלת התורה.

ז. מעלת הנשים – דוקא בתרומה שמצד הנותן עצמו

וזהו ההסבר גם בעניננו: מעלת נדבת הנשים על נדבת האנשים היא בקשר לתרומה השלישית, שאינה בעלת שיעור וחיוב מוגדר⁶⁶, אלא זוהי תרומה הבאה בנדיבות לבו של הנותן מצד עצמו – ובכך הנשים הן בדרגה נעלית יותר מהאנשים.

ולכן: בפרשת תרומה, שבה מדובר בעיקר על התרומה כפי שהיא בציווי הקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל, אין מקום להדגיש שגם הנשים נכללות בכך.

דוקא בפרשתנו, כאשר מדובר על ביצוע התרומה בפועל על ידי ישראל, ועל נדיבות הלב שלהם, כדלעיל, צריך להדגיש את היתרון והמעלה של הנשים לעומת האנשים.

ומעלת הנשים לא התבטאה רק בכמות הנדבה, אלא גם בסוג הנדבה ובאיכותה:

א) לא זו בלבד שהנשים תרמו את מיטב תכשיטיהן, אלא הן "השקיעו" בתרומת המשכן את כל חיותן ואת כל כוחות נפשן, כך ש"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה..."⁶⁷, ו"כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים" – "אומנות יתירה שמעל גבי העזים טווין אותן"⁶⁸. כלומר: הן התמסרו והשקיעו את חכמתן ואת כשרונותיהן בנדבת המשכן⁶⁹.

269ב) כמסופר בסוף הפרשה⁷⁰, הרי בנוסף לנחושת התנופה⁷¹, נדבו הנשים את ה"מראות הצובאות" עבור הכיור וכנו, כפי שמציין רש"י⁷², שה"מראות הצובאות" היו המראות שנשי ישראל השתמשו בהן במצרים כדי להקים "צבאות רבות במצרים"⁷³ – ודוקא על תרומה זו אמר הקדוש־ברוך־הוא "אלו חביבין עלי מן הכל", כי דוקא בכך מתבטאת מעלת נדיבות הלב הבאה מצד המקבל: מצד תחושתן העצמית בצורך להקים צבאות ה', השתדלו הנשים בסיוע המראות הצובאות, עד אשר בצעו זאת בפועל.

ח. במתן תורה נכללות הנשים ב"ששים רבוא"

לפי הסבר זה על ההבדל שבין אנשים לנשים, ניתן להבין גם פירוש תמוה ב"זהר" שבפרשתנו:

על "ויקהל משה" נאמר בספר הזהר⁷⁴: "רבי אבא פתח הקהל⁷⁵ את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כללא דכלהו ישראל (=כוללת הקהלה זו את כל ישראל) אוף הכא (=אף כאן) כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון (=ומי הם) שתין רבוא (=ששים רבבות ישראל)".

ולכאורה, אין מובן: הוא מציין שה"הקהל" כאן, בציווי על התרומות, היה בדומה למצות הקהל – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", שהוקהלו כאן "כללא דכלהו ישראל" בדיוק כפי ששם, ומיד הוא ממשיך ואומר "ומאן אינון שתין רבוא", והרי מספר זה כולל רק את הגברים מבן עשרים שנה ומעלה⁷⁶, ובודאי שאינו כולל את הנשים והטף⁷⁷!

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: המספר של ששים רבוא מופיע ביציאת מצרים⁷⁸ "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף", וכן מוזכר מספר זה בקשר למתן תורה בכמה מאמרי חז"ל⁷⁹. ברור, שהתורה לא ניתנה רק לששים רבוא גברים (מבן עשרים), אלא לכל הגברים, ולכל הנשים והטף, 270ואדרבה: לפני מתן תורה נאמר תחילה⁶⁵ "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים", ורק לאחר מכן "ותגיד לבני ישראל (הזכרים)". וכן – דוקא על ידי הערבות של "בנינו"⁸⁰ נתן הקדוש־ברוך־הוא את התורה לישראל. ואף־על־פי־כן מדגישים דוקא את המספר ששים רבוא, שבו אין נכללים הנשים והטף.

ולפי האמור לעיל מובן הדבר: במתן תורה היתה השראת השכינה מלמעלה, וכאשר הגילוי בא מלמעלה, אז אין מורגשת מעלת המקבל, אלא מעלת המשפיע, והמקבל "נמשך" אחר המשפיע, ולכן לא הורגשה כל כך מעלת הנשים (כ"מקבל"), ולפיכך אין הן נמנות בפני עצמן, אלא נכללות במנין הכללי של ששים רבוא⁸¹ גברים – ומשפחותיהם⁸²: הנשים והטף טפלים לראש המשפחה.

בקשר לכך מסביר ה"זהר", שב"ויקהל" המופיע כהכנה לנדבת המשכן, נכללו "כללא דכלהו ישראל", אך לא כבמתן תורה, שאז הנשים והטף נכללו במנין האנשים, אלא כחלק חשוב בפני עצמם:

כשם שמצות הקהל אינה רק עבור אנשים, כאשר הנשים והטף "נגררים" ונכללים בהם, אלא כל סוג בא ומשתתף ב"הקהל" בפני עצמו, כמודגש בדברי חז"ל⁸³ "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף .. ליתן שכר למביאיהן".

וכך גם בתרומת המשכן: כיון שאז הודגשה מעלת העבודה ונדיבות הלב שמצד המקבל, לפיכך הובדלו הנשים והטף במעלתם בפני עצמם, למרות שהם נכללים גם אז ב"אינון שתין רבוא"⁸⁴. וכך היה גם בפשטות הדברים, שהנשים תרמו לנדבת המשכן בפני עצמן⁸⁵, ואף הטף תרמו לנדבת המשכן, כנאמר באבות דרבי נתן⁸⁶.

ט. השפעה גם על הנשים והטף

מענין זה, כמכל הענינים שבתורה, נלמדת הוראה בעבודה הרוחנית של כל אחד ואחד:

לכל יהודי יש תפקיד ושליחות 271להקים משכן לה' יתברך בסביבתו, על ידי קירוב היהודים הנמצאים שם לה' ולעבודתו. ועלול היהודי להרהר: העיקר הוא להשפיע על הגבר, ראש המשפחה, להתקרב לתורה ולמצוות, כפי שבמתן תורה העיקר היה המנין של ששים רבוא הגברים, והנשים והטף יימשכו ו"ייגררו" מאליהם.

אך להתעסק בהשפעה על האשה עקרת הבית, שתתקרב ותשמור תורה ומצוות מצד עצמה, ואף "לרדת" ולהתעסק בקירוב הטף – כל זאת, לדעתו, אינו לפי כבודו, ועוד – חבל על הזמן, כי עדיף לשוחח וללמוד תורה עם איש נוסף, ראש משפחה.

על כך נלמדת הוראה ברורה מפרשתנו "ויקהל" ומנדבת המשכן: על כל אחד מוטלת החובה והזכות להביא לידי כך שהשכינה תשרה בקביעות בבית זה, שהמשפחה כולה והבית כולו יהיו משכן לה' יתברך, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.

ואת זאת ניתן להשיג רק כאשר אין מסתפקים בהשפעה על הגבר, אלא יש צורך להשפיע באופן המתאים והמותר על־פי התורה גם על האשה, עקרת הבית, ואף לעסוק ולעמול בהשפעה על הטף, שילדים יהודים רבים ככל האפשר יתחנכו בחינוך הכשר ואף בחינוך על טהרת הקודש.

ועל ידי ההשפעה על כל ישראל, כפי שמפורטים בהקהל, "האנשים והנשים והטף", הרי בנוסף להשפעה על האנשים, הנשים והטף עצמם, יוסיף כל אחד מהם יותר בהשפעתו החיובית על האחרים – האנשים על האנשים⁸⁷, והטף על האבות, כנאמר⁸⁸ "והשיב לב אבות על בנים – על ידי בנים",

ומביאים לידי "קהל גדול ישובו הנה"⁸⁹, בביאת משיח צדקנו, אשר "יבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל"⁹⁰, במהרה בימינו ממש.