264

ישראל שמעו ציווי זה מפי משה רבינו, והביאו את נדבות המשכן, רק לאחר יום הכפורים²⁵.

– כיצד הביעו בני ישראל בבניית המשכן את חרטתם העמוקה על חטא העגל? – בכך, שבמקום הזהב שנתנו לפני כן בזריזות למען העגל²⁶, הם נתנו עתה זהב²⁷ בנדיבות לב עצומה עבור בניית המשכן, כדי שתשרה בתוכם השכינה – "ושכנתי בתוכם", בניגוד לחטא העגל.

ואכן, הם הוכיחו נדיבות לב וזריזות²⁸ עצומה במלאכת המשכן, כמסופר בתורה, וכמפורט במדרשי חז"ל²⁹, עד כדי כך³⁰ ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה", ו"המלאכה היתה דיים... והותר".

ובענין זה עצמו: החרטה הפנימית והאמיתית של בני ישראל ורצונם בשכינת הקדוש־ברוך־הוא בתוכם ברצון ובלב שלם אינם מתבטאים כל כך בתרומה של "בקע לגולגולת", אשר בה היו כל ישראל חייבים באופן שווה, שהרי, אף אם מקיימים את ציווי ה' הזה בזריזות, המצביעה על רצון הלב, עדיין אין זה מבטא באופן ניכר את הרצון האמיתי, כי תולים זריזות זו בחובה המוטלת על היהודי. דוקא בתרומה³¹ שאין לה שיעור מוגדר וחובה ברורה, אלא כל יהודי נותן לפי תחושתו ונדיבות לבו – דוקא בה באה לידי ביטוי החרטה השלמה, והרצון האמיתי להשראת השכינה, להיפך מחטא העגל.

וזהו ההסבר לכך שבציווי ה' למשה על תרומה זו מפורטת רק הלקיחה, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו", ואין מוזכרת הנתינה וההבאה מצד ישראל – "כל נדיב לבו יביאה...": ציווי ה' מתייחס בעיקר ללקיחה, המתבצעת על ידי הגזברים, אך אינו מתאים להיאמר לגבי הבאת התרומה, אשר מהותה היא נתינה על ידי ישראל לא מתוך ציווי וחובה, אלא מתוך תחושה פנימית ונדיבות הלב, אשר דוקא בכך מתבטא הענין של "כמים הפנים לפנים"³² – כשם ש"נתרצה הקדוש־ברוך־הוא לישראל בשמחה ובלב שלם", על חטא העגל³³, כך גם