שיחה א

254שיחה א

א. "ששת ימים..."

בתחלת הפרשה¹ נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם... ששת ימים תעשה מלאכה...". רש"י מצטט את המילים "ששת ימים", ומפרש: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.

בפשטות נראה שכוונת רש"י היא, שמכך שהתורה הקדימה² "אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן" מוכח שאזהרת שבת חמורה יותר³ מהציווי על מלאכת המשכן, ומשום כך אין מלאכת המשכן דוחה שבת.

לפי זה קשה, כשאלת המפרשים⁴: אנו מוצאים מספר פעמים שבהם מופיעים שני ציוויים זה בסמיכות לזה, ורש"י מפרש שה"מאוחר" דוחה את ה"מוקדם" – החל מאותו ענין שבו אנו עוסקים – שבת ומלאכת המשכן: בפרשת תשא, על הפסוק⁵ "ואתה דבר... אך את שבתותי תשמורו...", שבו מקדימה⁶ התורה את ציווי מלאכת המשכן לפני אזהרת שבת, ושם מפרש רש"י: אף־על־פי שתהיו רדופין... בזריזות המלאכה (של המשכן), שבת אל תידחה מפניה.

וכן לאחר מכן בפרשת קדושים⁷ נאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", ואומר רש"י בפירושו: סמך שמירת שבת למורא אב לומר אף־על־פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו.

וכאן⁸ מדגיש רש"י, שכיון ש"הקדים" זוהי הוכחה ששבת דוחה את מלאכת המשכן⁹?

254ב. המוקדם דוחה את המאוחר?

המפרשים משיבים על כך¹⁰:

בפרשת תשא מסביר רש"י שלומדים זאת מהמילה "אך" – "כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ומלאכת המשכן¹¹. וכן בפרשת קדושים ממשיך רש"י ואומר – ב"דבור" הבא "אני ה' אלקיכם – אתה ואביך חייבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי". כלומר, בשני המקרים אנו נזקקים למילים "אך" ו"אני ה' אלקיכם" כדי להבהיר שהשבת אינה נדחית מפני מלאכת המשכן ומפני מורא אב.

ומכך מובן, שאדרבה: בדרך כלל דוחה ה"מוקדם" את ה"מאוחר", ולפיכך, ללא המילים "אך" במלאכת המשכן שבפרשת תשא, ו"אני ה' אלקיכם" שב"מורא אב" – אכן היה צריך לומר, שכיון שהציוויים על מלאכת המשכן ועל מורא אב מופיעים לפני אזהרת שבת, הרי הם דוחים את השבת.

אך על פי דרך הפשט אין די בהסבר זה, כי על כך ניתן לשאול¹²: מדוע מקדימה התורה את הציווי על מלאכת המשכן, וכן על "מורא אב", לפני אזהרת שבת, ומשום כך צריך להוסיף את המיעוט "אך", ואת ההוספה "אני ה' אלקיכם"¹³ – והרי מלכתחלה אפשר היה לכתוב את אזהרת שבת לפני מלאכת המשכן ומורא אב, ומכך אפשר היה כבר 255לדעת שהשבת דוחה את מלאכת המשכן ואת מורא אב¹⁴?

מכך מובן, שמעצם ה"הקדמה" אין להסיק שהציווי הראשון דוחה את השני, אלא יש צורך בלימוד מפורש, ואילו כאן אומר רש"י "הקדים שבת... לומר שאינו דוחה את השבת"?

מפרשי רש"י¹⁵ מתרצים קושיה זו באריכות בתירוצים שונים, מתי ובאיזה אופן ניתן ללמוד מסדר ה"קדימה" שהציווי הראשון דוחה את השני.

אך, כאמור מספר פעמים, רש"י כתב את פירושו על התורה באופן שגם "בן חמש למקרא" יוכל להבין את כוונת רש"י מלשונו הקצרה, בלי להזדקק להסבר נוסף.

ובמיוחד שבעניננו יש דיון נרחב בין מפרשי רש"י הכולל תירוצים שונים, ולכאורה, אין לומר, שרש"י מתכוון בפשוטו של פירושו¹⁶ לכל ההסברים השונים הללו, והוא אינו מציין איזה מהם הוא מקבל¹⁷.

ולכן יש לומר, שבלימוד דברי רש"י עצמם צריך הכל להיות מובן, כך שהשאלות שלעיל תוסרנה מאליהן.

ג. "הקדים להם" – משה לישראל

יש לומר, שההסבר לכך בפשטות הוא:

באומרו "הקדים להם אזהרת שבת... לומר שאינו דוחה את השבת" אין רש"י מתכוון, שמכך שהתורה הקדימה אזהרת שבת לפני הציווי על מלאכת המשכן נלמדת הלכה, שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת

– שהרי הלכה זו כבר נאמרה לפני כן, בפרשת תשא, ששם נאמר בציווי 256ה' למשה "אך את שבתותי תשמרו...", וכפי שרש"י מפרש שם, כדלעיל, "למעט שבת ממלאכת המשכן". ומובן מאליו, שכאשר התורה מספרת לאחר מכן, בפרשתנו, כיצד משה מסר לישראל ציוויים אלו על השבת ועל מלאכת המשכן, היה זה בדיוק כאמור לעיל בפרשת תשא, והוא אמר לישראל, שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת –

אך הדיוק הוא¹⁸ "הקדים להם אזהרת שבת..." – אין מדובר כאן על הקדמת ציווי ה' בתורה אלא על הסבר וההקדמה בדברי משה "להם":

קשה לרש"י, כיון שבדברי הקדוש־ברוך־הוא למשה נאמר הציווי על מלאכת המשכן לפני אזהרת השבת, מדוע שינה משה רבינו, ובמוסרו את הציוויים לישראל"¹⁹ הקדים להם אזהרת שבת..."?

על כך משיב רש"י – "לומר שאינו דוחה את השבת": כיון שמשה צריך היה למסור להם²⁰ שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, כפי שנצטווה בפרשת תשא, לכן הוא הקדים את "אזהרת שבת".

כלומר: בנוסף לכך שמשה רבינו הורה לישראל במפורש שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, הרי בתוספות לכך, כדי לחזק אצל ישראל את החומרה של אזהרת שבת, הוא אף הקדים²¹ את ציווי השבת לציווי מלאכת המשכן.

לפי זה סר הצורך בדיון שהובא לעיל על דברי רש"י – כיצד תואם פירוש רש"י זה לפירושו בפרשת תשא ובפרשת קדושים – כי בפרשתנו אין רש"י עוסק בלימוד מן הפסוק שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (ויש לומר שאכן, מסדר של "קדימה" ו"איחור" בפסוקים אי אפשר להסיק²² בדרך הפשט, שה"מוקדם" מכריע ודוחה את ה"מאוחר").

ד. "אך את שבתותי

תשמרו..."

אך עדיין אין מובן:

כיון שכאשר ציוה הקדוש־ברוך־הוא דברים אלו למשה, הוא לא הקדים את האזהרה על שבת לציווי על מלאכת המשכן (כיון שבפסוק מופיע המיעוט "אך את שבתותי תשמרו") – מדוע צריך היה משה רבינו להוסיף הדגשה על ידי הקדמת האזהרה על שבת, בשנותו לשם כך את סדר הציוויים מכפי שנאמרו על ידי הקדוש־ברוך־הוא?

257כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את פירוש רש"י על הפסוק שהוזכר לעיל שבפרשת תשא "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו...": רש"י מצטט ב"דבור המתחיל" הראשון את המילים "ואתה דבר אל בני ישראל", ומפרש: "ואתה אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה". בהמשך דבריו מפרש רש"י "אך את שבתותי תשמרו – אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין...".

מפשטות לשון רש"י נראה שיש כאן שתי אזהרות נפרדות על כך שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת²³ – אחת מהמילה (המיותרת²⁴) "ואתה", והשניה ממילת המיעוט "אך".

ואין מובן:

א) כשאלת המפרשים²⁵ – תרתי למה לי?

ב) כיצד לומדים מן המילה "ואתה..." ש"אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה".

כן יש להבין מדוע מאריך רש"י בלשונו²⁶ בשני הפירושים, ומדוע ישנם השינויים בין שניהם:

א) הדיוק בלשון "אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן" – כאילו היה על כך מינוי מיוחד? והרי, כל התורה והמצוות נמסרו לישראל על ידי משה רבינו!

ב) "אל יקל בעיניך לדחות...", ומדוע אין רש"י אומר בקצרה "אל תדחה" וכדומה, כלשון רש"י עצמו מיד לאחר מכן, ב"דבור" השני.

ג) ב"דבור" השני מביא רש"י ענין חדש "אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה..." – מנין לומד זאת רש"י? ומדוע קשור ענין זה דוקא ל"דבור" השני?

ה. לגבי משה או לגבי ישראל

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ההבדל בין שני פירושי רש"י הוא: ב"דבור" הראשון, שבו מתעכב רש"י על המלים "ואתה דבר אל בני ישראל", מדובר על משה עצמו, וכפי שמדגיש רש"י בלשונו: אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם... אל יקל בעיניך. ואילו ב"דבור" השני – "אך את שבתותי תשמרו" – מדבר רש"י על בני ישראל, "אף־על־פי שתהיו (בלשון רבים) רדופין...".

258וזוהי הסיבה לצורך בשני אופני הלימוד: אינה דומה ההוראה למשה רבינו ששבת אינה נדחית מפני מלאכת המשכן, לבין העברת הוראה זו לישראל, כפי שמדגיש זאת רש"י באמצעות שינויי הניסוח בשני ה"דיבורים".

הסבר הדבר הוא: הציווי על מלאכת המשכן נאמר, לפי רש"י²⁷, לאחר הסליחה על חטא העגל. כי המשכן הוא, כדברי רש"י²⁸, "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם".

ולכן אומר רש"י ב"דבור" השני "אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה. שבת אל תדחה מפניה":

בפשטות אין חשש שבני ישראל יחשבו שמלאכת המשכן מכריע ודוחה את השבת, כי בודאי לא יפסקו זאת על דעת עצמם, אלא ישאלו את משה כיצד לנהוג ביום השבת, אלא החשש שמפניו יש להזהיר את בני ישראל הוא:

ביודעם שהשראת השכינה במשכן היא הוכחה לכפרת חטא העגל, הם יהיו, וצריכים להיות, "רדופין" – הם ימהרו בזריזות רבה ביותר להשלים²⁹ את מלאכת המשכן כדי שהכפרה תבוא מהר ככל האפשר, ועלול להיות, שהעיסוק בהקמת המשכן באופן של "רדיפה" ו"זריזות" יגרום להם להיכשל בביצוע מלאכת המשכן גם בשבת³⁰. ולכן מזהירים את ישראל: "אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין .. שבת אל תדחה מפניה".

אך זאת רק לגבי ישראל. ואילו למשה רבינו לא היה מלכתחלה שום קשר לחטא העגל, ואף לאחר החטא, כאשר בני ישראל היו בבחינת "מנודה לרב"³¹, היה אהלו של משה "אהל מועד", "מקום שכינה"³² –

ומובן, שלגביו אין קיים החשש של "רדופין וזריזין...", ובמיוחד כיון שמשה, כפי שמפרש רש"י³³ – "לא 259וכפי שכבר דובר בהרחבה³⁵, שזוהי כוונת רש"י על הפסוק המופיע בציווי על מלאכת המשכן בפרשתנו³⁶ "ויאמר משה... זה הדבר אשר צוה ה' לאמר", באומרו בפירושו "זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם" – שציווי זה למשה היה רק ("לאמר לכם") כדי להעבירו לישראל, אך משה עצמו לא היה מצווה על כך, כי היה לו "מקום שכינה" גם ללא המשכן.

אלא, את משה רבינו יש להורות ש"ואתה – אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה", כפי שיוסבר להלן.

ו. אזהרה למשה – "אל

יקל..."

בסוף פרשת תשא³⁷ מציין רש"י את "סדר המשנה" שבו לימד משה את ישראל תורה: "נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו .. נכנסו בניו שנה להם .. נכנסו זקנים שנה להם .. נכנסו כל העם שנה להם... נמצא ביד כל העם א' ביד הזקנים ב' ביד בני אהרן שלשה ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין"^*.

יש לומר שרש"י מוסיף בסיום דבריו את המילים "וכו' כדאיתא בעירובין"³⁸, כדי לרמוז להמשך דברי הגמרא, שלאחר שסיים משה ללמד ארבע פעמים, אז "שנה להן אהרן פרקו... שנו להן בניו פירקן... שנו להן זקנים פירקן".

ובכך מתרץ רש"י שאלה קשה בפשוטו של מקרא: כיצד ייתכן שאהרן צריך לשמוע ארבע פעמים, ולבניו די בשלש פעמים, לזקנים – שתיים, ול"כל העם" די בפעם אחת, הרי זהו היפך ההגיון! אך לפי המשך דברי הגמרא מובן הדבר, כי, כנאמר בגמרא, "נמצא ביד הכל ארבעה".

לפי זה יוצא, שאת שאר ציוויי התורה לא שמעו ישראל רק ממשה, אלא גם מאהרן ומבניו ומהזקנים. ואילו הציווי על מלאכת המשכן הוא באופן של "הפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן", שהעברת ציווי מלאכת המשכן לישראל לא היתה לפי "סדר 260המשנה", אלא³⁹ כמסופר בתחלת פרשתנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם"^* – משה דיבר אל כל ישראל באופן שווה, ללא הבדלים בין אהרן ובניו והזקנים לבין כל העם.

וזאת אומר רש"י על "ואתה דבר אל בני ישראל – ואתה אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך...": בראותו שהציווי על מלאכת המשכן הוא באופן מיוחד של "הפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן", בשונה מכל ציוויי התורה, עשוי משה לחשוב, שלגבי מלאכת המשכן יש "קולא" בשבת⁴⁰, ואז "יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה"⁴¹. ולכן מדגישים לו: "אל יקל בעיניך...", שלא תהא קולא בשבת.

לפי זה מתורצת בפשטות השאלה שהוזכרה לעיל, כיצד ייתכן ללמוד מ"ואתה דבר אל בני ישראל" את הענין של "אל יקל בעיניך": על ידי שמורים למשה שגם לגבי הציווי על שבת צריך להיות "ואתה דבר אל בני ישראל" – שמשה בעצמו יאמר זאת⁴² לכל ישראל ביחד, בדיוק כמו "הפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן", כפי שאכן נעשה בפועל, כמוספר בתחלת פרשתנו: "ויקהל משה... ויאמר אליהם... ששת ימים..." – מודגש למשה שהציווי על שבת אינו "קל" באופן כלשהו לעומת מלאכת המשכן⁴³.

ז. ההסבר לשינוי הסדר

לפי כל האמור לעיל מובנת גם הסיבה לשינוי בסדר הציוויים בין פרשת תשא לבין פרשתנו:

בפרשת תשא, שבה מדובר אודות ציווי ה' אל משה, מופיע תחלה הציווי על מלאכת המשכן, ולאחר מכן אזהרת 261שבת. כי העיקר כאן הוא הציווי על מלאכת המשכן, והאזהרה על שבת באה רק כדי להדגיש שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת⁴⁴, ולכן מופיעה מלאכת המשכן תחלה.

ואילו בפרשתנו, כאשר מדובר אודות ציווי משה לבני ישראל, הרי כבר הורה לו הקדוש־ברוך־הוא בפרשת תשא שיש לצוותם לא רק את הדין, שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, אלא גם להזהירם "אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין...", שיישמרו שלא להיכשל באזהרת שבת.

וכדי להבהיר זאת, צריך להקדים את האזהרה על השבת, והקדמה זו גורמת לכך שאיסור השבת נקבע אצלם תמיד "לפני" מלאכת המשכן, ואז הם תמיד יזכרו ויזהרו, שגם בעת הרדיפה והזריזות במלאכת המשכן לא יפגעו ב"שבת שבתון לה'"⁴⁵.