259

וכפי שכבר דובר בהרחבה³⁵, שזוהי כוונת רש"י על הפסוק המופיע בציווי על מלאכת המשכן בפרשתנו³⁶ "ויאמר משה... זה הדבר אשר צוה ה' לאמר", באומרו בפירושו "זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם" – שציווי זה למשה היה רק ("לאמר לכם") כדי להעבירו לישראל, אך משה עצמו לא היה מצווה על כך, כי היה לו "מקום שכינה" גם ללא המשכן.

אלא, את משה רבינו יש להורות ש"ואתה – אף־על־פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה", כפי שיוסבר להלן.

ו. אזהרה למשה – "אל

יקל..."

בסוף פרשת תשא³⁷ מציין רש"י את "סדר המשנה" שבו לימד משה את ישראל תורה: "נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו .. נכנסו בניו שנה להם .. נכנסו זקנים שנה להם .. נכנסו כל העם שנה להם... נמצא ביד כל העם א' ביד הזקנים ב' ביד בני אהרן שלשה ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין"^*.

יש לומר שרש"י מוסיף בסיום דבריו את המילים "וכו' כדאיתא בעירובין"³⁸, כדי לרמוז להמשך דברי הגמרא, שלאחר שסיים משה ללמד ארבע פעמים, אז "שנה להן אהרן פרקו... שנו להן בניו פירקן... שנו להן זקנים פירקן".

ובכך מתרץ רש"י שאלה קשה בפשוטו של מקרא: כיצד ייתכן שאהרן צריך לשמוע ארבע פעמים, ולבניו די בשלש פעמים, לזקנים – שתיים, ול"כל העם" די בפעם אחת, הרי זהו היפך ההגיון! אך לפי המשך דברי הגמרא מובן הדבר, כי, כנאמר בגמרא, "נמצא ביד הכל ארבעה".

לפי זה יוצא, שאת שאר ציוויי התורה לא שמעו ישראל רק ממשה, אלא גם מאהרן ומבניו ומהזקנים. ואילו הציווי על מלאכת המשכן הוא באופן של "הפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן", שהעברת ציווי מלאכת המשכן לישראל לא היתה לפי "סדר