שיחה ג

248שיחה ג

א. שבירת הלוחות – אישור או שבח

על שבירת הלוחות אומרים חז"ל¹, שזהו אחד הדברים אשר "עשה משה מדעתו והסכים² הקדוש־ברוך־הוא עמו" – משה שבר את הלוחות מפני שערך "קל וחומר" – "ומה³ פסח, שהוא אחד מתרי"ג מצוות, אמרה תורה⁴, כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה (כאן) וישראל מומרים – על־אחת־כמה־וכמה", ו"הסכים² הקדוש־ברוך־הוא על ידו, שנאמר⁵ אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כוחך ששברת".

על כך מבאר רש"י⁶: "אשר – אישור, שאישרו ושבחו על שבירתן".

יש להבין: הביטוי "אישור" מורה על הסכמת הקדוש־ברוך־הוא לשבירת הלוחות. אך הביטוי "שבחו"⁷

ג משמעותו, ששבירת הלוחות חביבה, ומגיע עליה שבח. מהו ה"שבח" בשבירת הלוחות?

אי אפשר לומר ששבחו של משה על שבירת הלוחות הוא עבור מסירותו לכבוד התורה, על שלא הסכים לתת אותה ל"מומרים" – כי, אדרבה: שבירת הלוחות היא להיפך מכבוד התורה! מפני כבוד התורה יש לשמור שלא תינתן ל"מומרים", אך יש לעשות זאת על ידי גניזת הלוחות בשלמותן תחת ההר, או בארון, כפי שנהגו לאחר מכן בשברי הלוחות, וכדומה⁸.

ב. בשבירת הלוחות – חביבות תמידית

טעם נוסף לשבירת הלוחות מופיע במדרש⁹ – "מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש": הלוחות הם כשטר כתובה בין הקדוש־ברוך־הוא לישראל, וכיון 248ש"קלקלה עם אחר" לכן "נטל את כתובה .. וקרעה".

לפי הסבר זה יוצא, שמשבירת הלוחות צמחה טובה לישראל – על ידי כך נמנע מהם עונש חמור שהיה מגיע להם אילו נידונו "כאשת איש". ולפי זה מובן שבחו של משה בשבירת הלוחות¹⁰, על אשר הביא בכך להצלת ישראל.

אך הסבר זה אינו מספק, כי

[בנוסף לכך שלמען הצלת ישראל זו, אין הכרחי, לכאורה, לשבור את הלוחות, ודי היה לגנוז אותם ולא לתתם לישראל (ל"כלה")¹¹ – הרי]

מפשטות הלשון "יישר כחך ששברת" מובן, שהאישור והשבח אינו על התוצאה הטובה שנבעה מכך בענין אחר – הצלת ישראל – אלא על שבירת הלוחות עצמה.

הדבר מודגש יותר בדברי כמה מה"ראשונים"¹², האומרים, שההכרח לפירוש "אשר שברת – יישר כוחך ששברת" נלמד "משום דכתיב (בפרשת עקב¹³) שברת ושמתם (בארון)", ומכך לומדים¹⁴ ש"שברי לוחות מונחין בארון" – "ושמע¹⁵ מינה שהיתה שבירתן חביבה¹⁶ לפניו, דאי לא, לא היה מצווה להניחן (ולקיימן) בהארון, שאין קטיגור במקום סניגור".

מכך מובן, ששבירת הלוחות היתה רצויה לא רק משום שהיא גרמה אז להצלתם של ישראל, (ובמיוחד כאשר ההצלה מזכירה את חטאם של ישראל, אשר בעקבותיו נזקקו להצלה, וזהו שוב "קטיגור"), אלא יש בשבירה עצמה מעלה וחביבות תמידית¹⁷.

ג. שבירת הלוחות הביאה ל"כפליים לתושיה"

בפשטות ניתן להסביר זאת על פי דברי המדרש¹⁸, שמשה רבינו הצטער על שבירת הלוחות – "אמר לו הקדוש־ברוך־הוא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת 249הדברות בלבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות .. כפליים¹⁹ לתושיה".

וזוהי המשמעות של "יישר כוחך ששברת" – השבח על שבירת הלוחות הוא על הלוחות עצמם, משום שעל ידי כך ניתנו הלוחות השניים, הנעלים מהלוחות הראשונים²⁰ – "כפליים לתושיה".

וכפי שמובן גם ממקור המאמר "יישר כוחך ששברת"²¹ – "אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו ייסודה, דכתיב אשר שברת .. יישר כוחך ששברת": המשמעות הפשוטה של "ביטולה של תורה זהו ייסודה" היא, ש"ביטולה של תורה" עצמו בונה את היסוד והקיום של תורה²², כי אם נאמר ש"יישר כוחך ששברת" הוא רק משום הצלת ישראל – אי אפשר לומר על כך, ש"זהו ייסודה" של תורה.

כלומר, מאמר זה מדגיש, שדוקא על ידי שבירת הלוחות נגרם "ייסודה" של תורה – משום שעל ידי כך ניתנו הלוחות השניים, אשר הם "כפליים לתושיה".

[בכך מתורצת שאלה נוספת: מדוע לא ניתן האישור והשבח על שבירת הלוחות מיד לאחר שבירתם, כפי שהיה צריך להיות, לכאורה, אלא, הדבר נרמז רק בציווי על הלוחות השניים, ארבעים יום מאוחר יותר – "פסל לך... כראשונים... אשר שברת"²³ – כי המעלה והתועלת של שבירת הלוחות מתגלית רק בנתינת הלוחות השניים, שהיו "כפליים לתושיה"²⁴.

אך ענין זה עצמו טעון הסבר: מדוע לא נתן הקדוש־ברוך־הוא לישראל 250"הלכות מדרש ואגדות" מיד בלוחות הראשונים?

מן המדרש מובן, שדוקא לאחר שבירת הלוחות הראשונים התאפשר הענין של "כפליים לתושיה" והיו יכולים להינתן הלוחות השניים.

ואילו היה אפשרי ענין של "כפליים לתושיה" גם בלי שבירת הלוחות הראשונים – כיצד מתבטל צערו של משה?

ותמוה: מדוע כרוכה נתינת התורה באופן של "כפליים לתושיה" – הלכות מדרש ואגדות – דוקא בשבירת הלוחות²⁵?

ד. התבטלות – הכנה לתורה

יש לומר, שאחד ההסברים לכך הוא:

כבר דובר מספר פעמים על כך, שתנאי הכרחי, כדי שיהודי יוכל להיות כלי לתורתו של הקדוש־ברוך־הוא, הוא שיש לו שפלות והתבטלות. כנאמר בתפלת "אלקי נצור"²⁶: "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך" – כדי שתהיה פתיחת הלב לקליטת "תורתך", הכרחית הכנה לכך על ידי התבטלות, ולא סתם ביטול, אלא באופן של "כעפר לכל".

וכנאמר בגמרא²⁷ "אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו". אין די בכך שהוא חש שאין הוא תופס מקום ביחס לקדוש־ברוך־הוא, נותן התורה, אלא צריכה להיות תחושה של שפלות כלפי כל אדם – "שהכל דשין בו".

שהרי, התורה היא תורתו, חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, וכשם²⁸ שהקדוש־ברוך־הוא "אין סוף" ושכלו של הנברא אינו מסוגל להבין ולתפוס אותו, כך נעלית גם חכמתו יתברך מן הנברא ומהבנת שכלו²⁹.

ולמרות שהקדוש־ברוך־הוא צמצם את חכמתו יתברך בתורה אשר "ירדה" ו"התלבשה" בעניני התורה כפי שהם לפנינו, באופן שגם שכלו של הנברא למטה יוכל להבין את התורה²⁸ – בכל זאת, התורה היא עדיין חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא גם כאשר ירדה כאן למטה.

ולכן, כדי שהנברא יוכל באמת 251להשיג בשכלו את החכמה האלקית ו"יקבל" את התורה, אשר נעלית בעצם ממציאות הנבראים – הכרחי אצלו מצב של "ונפשי כעפר לכל תהיה" – התבטלות מוחלטת של מציאות הנברא.

ה. "כפליים לתושיה" דוקא לאחר שבירה

וזהו הקשר בין שבירת הלוחות לבין מתן הלוחות השניים, אשר ניתנו "הלכות מדרש ואגדות" – תורה שבעל־פה:

אחד הענינים שבו ניכר כיצד התורה היא גם כאן למטה חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, הוא ענין ה"בלי גבול" שאנו רואים בתורה – "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"³⁰. וה"אין סוף" שבתורה מתגלה בעיקר בתורה שבעל־פה³¹.

התורה שבכתב ניתנה במדידה ובהגבלה – לא חסר ולא יתיר. ואילו דוקא התורה שבעל־פה צריך להיות "לאפשה לה"³², צריך לחדש בתורה ואין בכך קץ ותכלית³¹.

ולכן ניתנו ה"הלכות מדרש ואגדות" דוקא לאחר שבירת הלוחות:

במתן תורה בחר הקדוש־ברוך־הוא באופן גלוי בעם ישראל – "ובנו בחרת מכל עם ולשון"³³ יחד עם "ורוממתנו מכל הלשונות"³⁴. ומובן, שאז, כאשר היו ישראל במצב של רוממות והתנשאות הם לא יכלו להגיע, לפי הטבע דקדושה, למצב של "כעפר לכל".

אמנם, התגלות השכינה במתן תורה גרמה להם תחושה של חרדה והתבטלות, אך לא "לכל", והרגשה זו באה עקב גילויים מלמעלה. ואילו ישראל מצד עצמם, בהיותם בשיא ההתעלות וההתנשאות, כמקבלי התורה, ה"חמדה גנוזה"³⁵ של הקדוש־ברוך־הוא, לא יכלו להגיע לידי "ונפשי כעפר לכל", "שהכל דשין בו".

וזוהי המשמעות של "יישר כוחך ששברת" – כי שבירת הלוחות באופן של "ואשברם לעיניכם"³⁶, הביאה את ישראל לידי שפלות ושבירת הלב, וכך הפכו לכלי ראוי³⁷ לקבל את "כפליים 252לתושיה" שבלוחות השניים, תורה שבעל פה בריבוי עד אין סוף.

ו. לוחות ושברי לוחות

בכך יובן מדוע "לוחות ושברי לוחות מונחין בארון" – כי "לוחות ושברי לוחות" קשורים לשני ענינים הדרושים לקבל התורה:

משמעותם של הלוחות היא היות התורה חקוקה על האבן³⁸, שבחקיקה אין האותיות מציאות נוספת לדבר שבו הן חקוקות, אלא האותיות הן חלק בלתי נפרד מהאבן שבה הן חקוקות,

[לעומת ספר תורה, שבו כתובות האותיות בדיו על קלף – שזהו דבר הנוסף על הקלף, ואשר משום כך ייתכן שאותיות אלו יימחקו, ויתפרדו מן הקלף],

וזהו רמז ל"יחוד נפלא"³⁹ הנגרם על ידי לימוד התורה, ששכל האדם מלובש ומוקף בחכמתו יתברך, ויחד עם זאת הוא קולט לתוכו את חכמתו יתברך באופן שהם נעשים "מיוחדים ממש מכל צד ופנה"³⁹.

ו"שברי לוחות" הם רמז לענין הביטול, השבירה הדרושה כדי לקבל תורתו, "ונפשי כעפר לכל תהיה (ועל ידי זה דוקא) פתח לבי בתורתך".

ז. שני ניגודים הדרושים בלימוד התורה

שני הענינים הדרושים ללימוד התורה נוגדים במהותם:

בלימוד התורה דרושה המציאות, ההשפעה והחידוש, של שכל האדם. שזהו ההבדל, באופן כללי, בין קיום המצוות לבין לימוד התורה: בקיום המצוות העיקר הוא – אשר קדשנו במצוותיו וציונו, ציות של היהודי לקדוש־ברוך־הוא ועשיית רצונו יתברך מתוך קבלת עול מלכותו, וקבלת עול מצוות. ואילו בלימוד התורה אי אפשר לצאת ידי חובה בקבלת עול בלבד, אלא הכרחית, בתורה שבעל־פה, ההבנה וההשגה⁴⁰.

בלימוד התורה אין די בכך שיהודי מאמין באמונה שלמה שכל הכתוב בתורה הוא אמת. לימוד התורה הוא כך, שעניני התורה יהיו מונחים בשכלו. כשיהודי לומד קושיה בתורה, צריך ענין זה להיות קשה אצלו, מצד שכלו שלו, ותשובתה של התורה לקושיה זו צריכה להסיר את הקושי באופן שבשכלו שלו יובן הענין.

ודוקא על ידי לימוד תורה באופן זה מגיעים ל"יחוד נפלא", ששכלו של האדם קולט לתוכו, ונעשה מוקף, בשכל התורה.

אך מצד שני, כדי שלימוד התורה 253יהיה באופן שהבנתו של האדם תכוין לאמיתותה של תורה – כלומר, שבשכל האדם (הנברא) יתקבלו הדברים כפי שהם מצד חכמתו יתברך, שהיא נעלית, ללא ערך, מהשכל האנושי של הנברא – הכרחית הרגשת ההתבטלות – "כעפר לכל", "שברי לוחות" – שעל ידי כך מתרומם השכל האנושי של האדם מעל למגבלותיו, והוא יכול להבין את הדברים בהתאם לחכמתו יתברך.

ח. ניגודים – "מונחין בארון"

כיצד ייתכנו שני ענינים נוגדים אלו בבת אחת? התשובה לכך היא – "לוחות ושברי לוחות מונחין בארון":

על הארון אומרים חז"ל⁴¹ "מקום ארון אינו מן המדה", וזהו חיבור של שני ניגודים בבת אחת: מצד אחד מדובר כאן על "מקום ארון" – מקום שיש לו מדה אמיתית, מדה המחוייבת לפי התורה, כנאמר⁴² "אמתים וחצי⁴³ ארכו...". ויחד עם זאת מקום זה עצמו "אינו מן המדה" – מדה ואינו מן המדה בבת אחת!

כי בארון, שבתוך קודש הקדשים, היתה התגלות עצמותו יתברך, שהוא "נמנע הנמנעות" ונושא הפכים – כפי שמסביר זאת הרשב"א⁴⁴, ולכן אפשרי באמצעותו חיבור של שני הפכים בבת אחת.

וכך גם לגבי הדרגה של "ארון" שבנפש האדם, כידוע הנאמר בספרים⁴⁵, שכל הפרטים שבמשכן (במקדש) וכליו נמצאים במהותם בנפש האדם – שהיא הפנימיות דפנימיות הלב, יחידה שבנפש⁴⁶:

מצד העבודה של יחידה שבנפש – "יחידה ליחדך", שבה מאירה בחינת יחיד דלמעלה⁴⁷, עצמותו יתברך – אפשר שיהיו אצל היהודי שני ניגודים בעבודת ה' בבת אחת⁴⁸, "לוחות ושברי לוחות מונחין בארון".