209
אתו תכלת וארגמן וגו'" היינו שאצל בנ"י היו דברים אלה מוכנים מכבר בשביל מלאכת המשכן, כי דברים אלה שהוצרכו להכנה, הי' ע"ז ציווי מיוחד של יעקב אבינו שיהיו צרכיהם מוכנים בידם, כדי שיהיו בטוחים שהדברים ייעשו מתחלתם (דהיינו גם בעת פעולת ההכנה) "לשמי", לשם המשכן, ואז יוכלו להביאם למשכן.
משא"כ לפרש"י החיוב ד"לשמי" הוא דין במעשה הגברא44, דכיון שעשיית המשכן קשורה עם כפרת חטא העגל (שבו הי' ניכר שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל כנ"ל45), לכן הוצרכו שנדבתם לה' תהי' "לי — לשמי" (היפך נתינתם לעגל הזהב).
ולכן אא"פ לרש"י לפרש "אשר נמצא אתו", שדברים אלה היו מוכנים כבר למשמרת מאבותם45 (שאז אין כאן כוונה "לשמה" דהגברא המנדב), אלא קאי על המנדבים עצמם, שהם הכינו והפרישו מינים אלו "לשמה".
ז. והנה ע"פ כל הנ"ל יומתק החילוק שמצינו בין האנשים והנשים בנדבת המשכן — דאף שגם האנשים התנדבו למשכן בנדיבות הלב, מ"מ, הביאו רק מה שנדרש מהם, דהיינו עצם הדברים ד"תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", משא"כ הנשים, הרי לא זו בלבד שהתנדבו למלאכת המשכן עוד יותר מהאנשים, כמ"ש46 "ויבואו האנשים על הנשים"47, אלא עוד זאת, שלא הסתפקו בהבאת הדברים עצמם, אלא הביאו מטוה (שבשביל זה גם טוו בעצמן את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש, וכן "טוו את העזים")48.
וע"פ הנ"ל יש לומר טעם לדבר גם ע"ד ההלכה:
לאנשים לא היו יכולים להתיר שיביאו מטווה, כי לאחרי שחטאו בעגל אין נאמנות וודאית שיעשו מלאכתם לשמה49, והיו יכולים להאמין להחכמי הלב שהקב"ה "מילא אותם חכמת לב"50;
משא"כ הנשים, הרי לא השתתפו בחטא העגל51, ובמילא אין נתינת מקום כלל לספק בנוגע לעשי' ופעולה ד"לי לשמי" — כי ודאי שאצלם ישנה נדיבות לב ביותר52 לכל עניני קדושה53, ובפרט
הערות
- 44. וי"ל שזהו החידוש בפרש"י יתרו כ, כא "מזבח אדמה תעשה לי — שתהא תחילת עשייתו לשמי", שהוא דין בהחפצא דמזבח ולא (רק) במעשה הגברא. ועד"ז בפרש"י (תרומה כה, ח) ד"ועשו לי מקדש — ועשו לשמי בית קדושה". וראה לקו"ש חכ"א ע' 255 הערה 38. וש"נ. חכ"ו שם. ואכ"מ.
- 45. סעיף ד'.
- 45. ושאני עצי שטים הנ"ל הערה *39. ואכ"מ.
- 46. לה, כב.
- 47. ראה רמב"ן עה"פ. וראה ראב"ע בפי' הקצר כאן. רבינו בחיי. מדרש הגדול. ועוד.
- 48. לה, כהכו.
- 49. אף שהנדבה והכנתה היו לשמה.
- 50. פרשתנו לה, לה.
- 51. פרדר"א פמ"ה. תנחומא תשא יט. פינחס ז. ועוד.
- 52. ראה מקומות שבהערה 47. וראה רבותינו בעה"ת כאן (לה, כב): ויבואו האנשים על הנשים, כלומר לשלול מהן תכשיטיהן כדכתיב חח ונזם, ואעפ"כ הנשים שמחות וזהירות במלאכת שמים כדכתיב כל הנשים אשר נשא לבן אותנה לפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש לפי שבמעשה העגל לקחו תכשיטיהן בעל כרחן כדמשמע מדכתיב ויתפרקו וגו' ובמעשה המשכן שמחו בנתינה לפיכך נתן להם ר"ח ליו"ט ונ"ל דזהו ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ואגב אותו ר"ח משמרות כל ר"ח השנה.
- 53. ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 266 ואילך.
- . רבינו בחיי שם מביא תוכן זה מפרקי דר"א (בהמשך לקדימת הנשים במצות נדבת המשכן) "נתן הקב"ה לנשים שכרן בעולם הזה ובעולם הבא לפי שהי' זה בראש חודש, בעולם הזה שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר (תהלים קג, ה) המשביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעוריכי". ובפרקי דר"א לפנינו מבואר זה בשייכות לזה שלא רצו הנשים ליתן לעגל. וראה רד"ל לפדר"א שם אות כ.
רש"י על שמות כ׳:כ״א - הטקסט מספריא
מזבח אדמה. מְחֻבָּר בַּאֲדָמָה, שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים אוֹ עַל גַּבֵּי בָּסִיס; דָּ"אַ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אֶת חֲלַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲדָמָה בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן (שם):
תעשה לי. שֶׁתְּהֵא תְּחִלַּת עֲשִׂיָּתוֹ לִשְׁמִי:
וזבחת עליו. אֶצְלוֹ, כְּמוֹ וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב'), אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עָלָיו מַמָּשׁ? תַּ"לֹ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים י"ב), וְאֵין שְׁחִיטָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ:
את עלתיך ואת שלמיך. אֲשֶׁר מִצֹּאנְךָ וּמִבְּקָרֶךָ: (את צאנך ואת בקרך. פֵּרוּשׁ לְאֶת עוֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ:)
בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אֲשֶׁר אֶתֵּן לְךָ רְשׁוּת לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלִּי, שָׁם אבוא אליך וברכתיך – אַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עָלֶיךָ; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא נִתַּן רְשׁוּת לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַשְּׁכִינָה בָאָה שָׁם, וְזֶהוּ בֵית הַבְּחִירָה, שָׁם נָתַן רְשׁוּת לַכֹּהֲנִים לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם לְבָרֵךְ אֶת הָעָם (סוטה ל"ח):
מזבח אדמה AN ALTAR OF EARTH [SHALT THOU MAKE] — i. e. an altar attached to the earth, meaning, that they should not build an altar upon columnes or upon a base but it must rest upon the actual ground. Another explanation is, that one should fill the hollow interior of the copper altar (Exodus 27:8) with earth at the time when they encamp, and then erect it for the purpose of sacrifice (Mekhilta).
תעשה לי THOU SHALT MAKE FOR ME — this implies that from its very beginning it shall be made for My Name (i. e. for the service of Me).
וזבחת עליו AND THOU SHALT SACRIFICE (slaughter) עליו — i. e. near it, in the same sense as, (Numbers 2:20) “and by him (ועליו) the tribe of Manasseh”. Or perhaps this is not the meaning, but it means “[thou shalt slaughter] upon it”, in its literal sense? This cannot be so, because it states, (Deuteronomy 12:27) “[And thou shalt offer thy burnt offerings] as regards the flesh and the blood upon the altar of the Lord thy God”, but the slaughtering shall not be on the top of the altar (Mekhilta).
את עלתיך ואת שלמיך THY BURNT OFFERINGS AND THY FEAST OFFERINGS which are from (belong to) thy flocks and thy herds. [את צאנך ואת בקרך are thus a further explanation of the words את עלתיך ואת שלמיך].
בכל המקום אשר אזכיר את שמי IN ALL PLACES WHERE I MENTION MY NAME — This means: where I will give you permission to mention My Proper Name, there אבא אליך וברכתיך I WILL COME TO THEE AND I WILL BLESS THEE — I will make My Shechina rest upon thee. From this you may learn that He did not give any permission to mention (pronounce) His Proper Name except in the place where the Shechina would come — and this is the Chosen House (another term for the Temple at Jerusalem). He gave permission to the priests to pronounce His Proper Name there whilst lifting up their hands to bless the people (cf. Mekhilta; Sotah 38a; and Rashi on Numbers 6:27).
רש"י על שמות כ״ה:ח׳ - הטקסט מספריא
ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה:
ועשו לי מקדש AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY — Let them make to the glory of My Name (cf. Rashi on v. 2) a place of holiness.
מדרש תנחומא, כי תשא י״ט - הטקסט מספריא
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב, א). בָּא שֵׁשׁ שָׁעוֹת. נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ', שֶׁמֹּשֶׁה שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד כְּבָר.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם אַרְבָּעִים הָיָה בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר, לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁעָמַד שָׂטָן וְהֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ מִן הָהָר, מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם. עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ, נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָן בִּדְבָרִים, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. וְהַכֹּל גָּלוּי לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם מַה הֵם מְבַקְּשִׁים.
אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם. אָמַר אַהֲרֹן לָהֶם דָּבָר קָשֶׁה, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ, שֶׁהֵם רָאוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם וּבַיָּם וּבְסִינַי. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים. עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים, תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג, א), אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּחַרְטֻמֵּיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמִּיכָה הָיָה שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן, מַה שֶּׁהִצִּיל מֹשֶׁה מִן הַלְּבֵנִים. נָטַל הַלּוּחַ שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה, עֲלֵה שׁוֹר, כְּשֶׁהֶעֱלָה אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים, וְיָצָא הָעֵגֶל גּוֹעֶה כְּשֶׁהוּא מְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם (תהלים קו, כא).
מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן? אָמַר יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו (תהלים קו, יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרָע חֲטָאתֶם. לֶעָתִיד, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל לו, כו).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.