255
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לאופן השני הנ"ל – שפרטי הכלים יש להם חשיבות בפני עצמם40 גם לפני שהם נעשים חלק מהמשכן – הכוונה לשמה (בשעת עשיית הכלי) צריכה להיות לשם הקדושה הפרטית41 של כלי זה: מנורה, שולחן...42.
ולפי האופן השלישי הנ"ל, הרי מאחר שבעשיית הכלים והכנסתם למשכן חלים לא רק השם הכללי והקדושה הכללית של המשכן, אלא גם קדושה בפני עצמה – צריכה להיות תחילת עשייתם לשמם של שני הענינים: "לשמה" – לשם (מצות) קדושת המשכן, ו"לשמה" פרטי, לשם הכלי הפרטי43.
ועל פי זה יש לומר, שבזה שהרמב"ם מוסיף לאחרי מה שכתב "כולם מחלקי המשכן והכל יקרא מקדש" – "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק", הוא מלמדנו, כי למרות ש"זה הכלל (מצות ועשו לי מקדש) כולל מינים רבים", שהציווי ועשו לי מקדש תוכנו לכתחילה שיעשו משכן הכולל כלים – הרי לאחרי גמר עשייתו, חל על כל אחד מהכלים ציווי44 ובמילא – קדושה בפני עצמה (כאופן הג'), וממילא הכוונה לשמה שבעשיית הכלים צריכה להיות באופן זה, וכנ"ל.
ז. בתחילת עשיית המשכן "ויקהל", בסיומו – "פקודי"
וזהו הרמז בשם "ויקהל" שם של הפרשה בה מדובר אודות עשיית כל חלקי המשכן: "ויקהל" מהוה רמז על אופן עשיית הכלים, שהפעולה של מלאכת המשכן וכל כליו הייתה באופן של "ויקהל". זאת אומרת: למרות שנאמר בנפרד "ויעש"45 על כל כלי בפני עצמו ועל כל חלק של המשכן, הרי הכוונה בעשיית כל כלי וכלי לא הייתה (רק) בתור עשיה ופעולה
הערות
- 40. לכאורה י"ל דכ"ה דעת הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ מ"ע לג דפליג על הרמב"ם וס"ל שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתי מצות כו' עי"ש. אבל י"ל שס"ל כן רק בנוגע לביהמ"ק, משא"כ בנוגע למשכן ראה צפע"נ דלעיל הערה 32.
- 41. להעיר מהדיעות בדין לשמה במצה (שו"ע אדה"ז סי' תנג סי"ד. וש"נ).
- 42. ראה לעיל הערה 38.
- 43. ואולי י"ל גם נפק"מ בין הסברות הנ"ל בזמן הקמתו, דאין בונין את המקדש בלילה שנאמר (בהעלותך ט, טו) וביום הקים את המשכן ביום מקימים ולא בלילה (שבועות טו, ב. רמב"ם שם הי"ב), אם גם הכלים בדין זה: לאופן הב' אינם בדין זה, כיון שעשית הכלים עצמן אינה בגדר הקמת המשכן (וכ"ה בערוך לנר סוכה מא, א בתוד"ה אי נמי. הר המורי' הל' ביהב"ח פ"א סק"ב. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג. ובכ"מ), משא"כ לאופן הא' והג' דהוי חלק מעשיית והקמת המשכן (וראה פנים יפות ר"פ ויצא דכתב ע"ז דאין בנין ביהמ"ק בלילה, "וכ"ש עשית המזבח"). ולהנ"ל הערה 39 י"ל דלאופן הא' אין בעשיית כלים עצמם גדר דהקמת המשכן, כ"א בהכנסתן במשכן.
- 44. אף שאינה מ"ע בפ"ע.
- 45. ראה לשון הרמב"ם בסה"מ שרש יב. צפע"נ פ' ויקהל (הנ"ל הערה 32).
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ג - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו ועשו בגדי קדש לאהרן, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וזאת היא מצות בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים רוצה לומר למחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא (סנהדרין פ"ג) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה כלומר לבישת הבגדים. ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בזבחים ביומא ובסוכה. (ואתה תצוה, כלי בית המקדש פרק י'):
משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.
בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש.
ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר הקרבנות וכבש שעולים בו למזבח ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.
המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ ועושין בתוך העזרה גבולין עד כאן לישראל עד כאן לכהנים ובונים בה בתים לשאר צרכי המקדש כל בית מהם נקרא לשכה.
כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואחר כך מכניסין אותן לבנין שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.
ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה אלא של אבנים או לבנים.
ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות ואם נעקרה אבן אף על פי שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ.
ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה.
אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין ואין בנין ב"ה דוחה יום טוב.
המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים (גזית) וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהיה מחובר באדמה שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות וזה שנאמר ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה.
כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח יי' ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין ומוציאין ממנו האבנים או מן הים הגדול ובונין מהן וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו.
אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים כל אבן שנגע בה הברזל אע"פ שלא נפגמה פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה.
אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל אחר שנבנית במזבח או בכבש אותה האבן פסולה והשאר כשירו' ומלבנין את המזבח פעמים בשנה בפסח ובחג וכשמלבנין אותן מלבנין במפה אבל לא בכפיס של ברזל שמא יגע באבן ויפסול.
אין עושין מדרגות למזבח שנאמר לא תעלה במעלות על מזבחי אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ והוא הנקרא כבש והעולה במעלות על המזבח לוקה וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן ליי' אלהיכם.
המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין.
היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל ואם העשירו עושין אותן זהב אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה והמדות אם יש כח בציבור עושין אותן של זהב אפילו שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם.
אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ ויקהל ‹ שיחה ב ‹ 209 לקו"ש חכ"א ע' 255
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.