254
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב) לכלים יש חשיבות מצד עצמם גם לפני שישנו המשכן בשלימותו. המנורה – בפני עצמה, ועל דרך זה השולחן והמזבחות; אלא שעל־ידי שמכניסים אותם למשכן הם גם משלימים את המשכן, ואז נעשה המשכן בשלימות.
ג) מצד עצמם, בעת עשייתם, אין35 בהם שום חשיבות מצד עצמם, אבל לאחרי הקמת המשכן והכנסת הכלים בתוכו, חלה על כל כלי וכלי חשיבות בפני עצמו – חלה קדושה מיוחדת על כל כלי לעצמו – ישנה קדושת מנורה, שולחן...36 (נוסף לקדושה הכללית בתור חלק מקדושת המשכן בכלל).
ו. לאחר הקמת המקדש יש חשיבות גם בכל חלקיו
מההבדלים להלכה שבין האופנים הנ"ל יש לומר:
עשיית כלי המשכן (ומקדש) צריכה הרי להיות לשמה37 – "אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקדש"38. והנפקא־מינה היא מהו תוכנה של הכוונה לשמה:
לפי האופן הראשון – שגדר הכלים אינו אלא זה שהם חלק מהמשכן – הרי39 תחלת עשייתן לשמה היא לשם
הערות
- 35. אבל גם באופן זה י"ל שיש להם חשיבות (קדושה) בפ"ע ולאח"ז – נתוספה קדושה.
- 36. להעיר מלשון הרמב"ם (הל' תמורה שם): כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. אבל להעיר דגם לדעת הרמב"ם דכל הכלים (וגם המזבח) הם בכלל המ"ע דועשו לי מקדש (כנ"ל בסהמ"צ שם. וראה כס"מ במנין המצות בריש ספר היד מ"ע כ), הרי יש ענין מיוחד במזבח "שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית" (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ב ה"ד), שהקרבת הקרבנות היא עיקר המ"ע דועשו לי מקדש, כמ"ש הרמב"ם ריש הל' ביהב"ח. וראה בארוכה לקו"ש חי"א שם.
- 37. וכמ"ש רש"י (תרומה כה, ח) "ועשו לי מקדש" – "ועשו לשמי בית קדושה".
- 38. רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"א. וראה קרית ספר קדושת המשכן. להמבי"ט שם "דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, משמע דעשיית כל הכלים דומי' דמשכן דעשיתו לקודש מתחלתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחלת עשיתו יהי' לשם הקודש כו'". בפרש"י יתרו כ, כא: מזבח אדמה תעשה לי – "שתהא תחלת עשייתו לשמי". ומזה מוכח לכאורה, ש(ע"פ פשוטוש"מ עכ"פ) רק במזבח יש דין דלשמה ולא בשאר כלים. ולפי"ז צ"ל ד"ועשו לשמי בית קדושה" הוא רק בבנין המשכן עצמו ולא בכלים. אבל י"ל ובכמה אופנים: א) דלמדין מהמזבח לשאר הכלים. ב) דבמזבח החידוש הוא שצ"ל תחלת עשייתו לשמי, משא"כ בהמשכן ובכלל שאר הכלים (וראה מכילתא דרשב"י יתרו שם: "תעשה לי שתהא חציבתן והבאתן ובנייתן לשמי")*. ג) במזבח יש דין מיוחד דלשמי פרטי (לשם מזבח), משא"כ בשאר כלים שבהם דין לשמי הוא בכלל לשם המקדש (ראה לקמן בפנים). ד) דפליגי בזה רש"י והרמב"ם: לרש"י דועשו לשמי בית קדושה הוא רק בהבנין ולא בהכלים [ורש"י פי' בפ' תרומה (שם, ט) "וכן תעשו – לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כו' כתבנית אלו תעשו אותם", היינו שפירוש "וכן תעשו" על תבניתם ולא כוונה לשמה כבקרית ספר הנ"ל בפירוש דברי הרמב"ם שעשיתו לשם הקודש], משא"כ במזבח דיש לימוד מיוחד: אבל להרמב"ם ד"אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש", אין לימוד מיוחד דלשמי במזבח. וראה צפע"נ עה"ת יתרו שם. צפע"נ לרמב"ם (המלוקט) סוף פ"א מהל' ביהב"ח. ואכ"מ.
- 39. ואולי י"ל דלפי אופן זה, מכיון שענינם הוא רק חלק מבנין והקמת כללות המשכן, י"ל דדין לשמה בהם חל רק כאשר מקימים את המשכן ומכניסין אותן לתוכו, ולא מתחלת עשייתן דהוי רק הכשר דהכשר (וראה הערה שלפנ"ז). ולהעיר מדין לשמה בציצית (וראה לעיל הערה 23) ש"צריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית .. ויש בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בניפוץ הצמר אבל אין נוהגין כן" (שו"ע אדה"ז שם סי"א ס"ג. וש"נ).
- . וראה ירושלמי יומא פ"ג ה"ו. קה"ע שם. מלחמות ה' להרמב"ן סוכה פ"א (ט, א).
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להן על מקום המזבח ואחד העיד להן על מדותיו ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית.
רש"י על שמות כ״ה:ח׳ - הטקסט מספריא
ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה:
ועשו לי מקדש AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY — Let them make to the glory of My Name (cf. Rashi on v. 2) a place of holiness.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.
בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש.
ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר הקרבנות וכבש שעולים בו למזבח ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.
המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ ועושין בתוך העזרה גבולין עד כאן לישראל עד כאן לכהנים ובונים בה בתים לשאר צרכי המקדש כל בית מהם נקרא לשכה.
כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואחר כך מכניסין אותן לבנין שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.
ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה אלא של אבנים או לבנים.
ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות ואם נעקרה אבן אף על פי שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ.
ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה.
אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין ואין בנין ב"ה דוחה יום טוב.
המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים (גזית) וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהיה מחובר באדמה שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות וזה שנאמר ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה.
כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח יי' ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין ומוציאין ממנו האבנים או מן הים הגדול ובונין מהן וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו.
אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים כל אבן שנגע בה הברזל אע"פ שלא נפגמה פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה.
אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל אחר שנבנית במזבח או בכבש אותה האבן פסולה והשאר כשירו' ומלבנין את המזבח פעמים בשנה בפסח ובחג וכשמלבנין אותן מלבנין במפה אבל לא בכפיס של ברזל שמא יגע באבן ויפסול.
אין עושין מדרגות למזבח שנאמר לא תעלה במעלות על מזבחי אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ והוא הנקרא כבש והעולה במעלות על המזבח לוקה וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן ליי' אלהיכם.
המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין.
היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל ואם העשירו עושין אותן זהב אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה והמדות אם יש כח בציבור עושין אותן של זהב אפילו שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם.
אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית.
רש"י על שמות כ׳:כ״א - הטקסט מספריא
מזבח אדמה. מְחֻבָּר בַּאֲדָמָה, שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים אוֹ עַל גַּבֵּי בָּסִיס; דָּ"אַ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אֶת חֲלַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲדָמָה בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן (שם):
תעשה לי. שֶׁתְּהֵא תְּחִלַּת עֲשִׂיָּתוֹ לִשְׁמִי:
וזבחת עליו. אֶצְלוֹ, כְּמוֹ וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב'), אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עָלָיו מַמָּשׁ? תַּ"לֹ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים י"ב), וְאֵין שְׁחִיטָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ:
את עלתיך ואת שלמיך. אֲשֶׁר מִצֹּאנְךָ וּמִבְּקָרֶךָ: (את צאנך ואת בקרך. פֵּרוּשׁ לְאֶת עוֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ:)
בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אֲשֶׁר אֶתֵּן לְךָ רְשׁוּת לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלִּי, שָׁם אבוא אליך וברכתיך – אַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עָלֶיךָ; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא נִתַּן רְשׁוּת לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַשְּׁכִינָה בָאָה שָׁם, וְזֶהוּ בֵית הַבְּחִירָה, שָׁם נָתַן רְשׁוּת לַכֹּהֲנִים לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם לְבָרֵךְ אֶת הָעָם (סוטה ל"ח):
מזבח אדמה AN ALTAR OF EARTH [SHALT THOU MAKE] — i. e. an altar attached to the earth, meaning, that they should not build an altar upon columnes or upon a base but it must rest upon the actual ground. Another explanation is, that one should fill the hollow interior of the copper altar (Exodus 27:8) with earth at the time when they encamp, and then erect it for the purpose of sacrifice (Mekhilta).
תעשה לי THOU SHALT MAKE FOR ME — this implies that from its very beginning it shall be made for My Name (i. e. for the service of Me).
וזבחת עליו AND THOU SHALT SACRIFICE (slaughter) עליו — i. e. near it, in the same sense as, (Numbers 2:20) “and by him (ועליו) the tribe of Manasseh”. Or perhaps this is not the meaning, but it means “[thou shalt slaughter] upon it”, in its literal sense? This cannot be so, because it states, (Deuteronomy 12:27) “[And thou shalt offer thy burnt offerings] as regards the flesh and the blood upon the altar of the Lord thy God”, but the slaughtering shall not be on the top of the altar (Mekhilta).
את עלתיך ואת שלמיך THY BURNT OFFERINGS AND THY FEAST OFFERINGS which are from (belong to) thy flocks and thy herds. [את צאנך ואת בקרך are thus a further explanation of the words את עלתיך ואת שלמיך].
בכל המקום אשר אזכיר את שמי IN ALL PLACES WHERE I MENTION MY NAME — This means: where I will give you permission to mention My Proper Name, there אבא אליך וברכתיך I WILL COME TO THEE AND I WILL BLESS THEE — I will make My Shechina rest upon thee. From this you may learn that He did not give any permission to mention (pronounce) His Proper Name except in the place where the Shechina would come — and this is the Chosen House (another term for the Temple at Jerusalem). He gave permission to the priests to pronounce His Proper Name there whilst lifting up their hands to bless the people (cf. Mekhilta; Sotah 38a; and Rashi on Numbers 6:27).
תלמוד ירושלמי יומא ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
משנה: הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקּוֹדֶשׁ הָיָתָה. פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פָּשַׁט קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו: בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּילּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִינְדְּוָון שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז דִּבְרֵי רֵבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּשַּׁחַר הָיָה לָבוּשׁ פִּילּוּסִים שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מְנָה. וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָה הַכֹּל שְׁלשִׁים מְנָה. אֵילּוּ נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ:
הלכה: מַה טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. פָּשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וּפָשַׁט וְלָבַשׁ. הִקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה. מַה לְבִישָׁה מְקַדֵּשׁ אַף פְּשִׁיטָה מְקַדֵּשׁ. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר רְחִיצָה חוֹצֶצֶת. אָמַר לֵיהּ. מִסְבּוֹר אַתְּ סְבוֹר. עַל דְּרִבִּי מֵאִיר. וּפָשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא וּפָשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְלָבַשׁ וְקִידֵּשׁ.
שְׁמוּאֵל אָמַר. אַחַת פִּשּׁוּט וְאַחַת לְבוּשׁ שְׁתֵּיהֶן לָבֹא. בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַחַת לָבֹא וְאַחַת לְשֶׁעָבַר שְׁתֵּיהֶן לְבוּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא לָבֹא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְעַכֵּב. מַה טָעֲמָא. חוּקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָמְרָה כֵן. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ וְלָבַשׁ. וְיֵשׁ אָדָם מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגָלָיו לִלְבּוֹשׁ בִּגָדֵי חוֹל. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. וּלְבֵשָׁם. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב. וְדִכְוָותָהּ. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב.
כדי. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִיָימִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לָא נְחַת לְבֵית וַועֲדָא. קָם עִם רִבִּי זְעוּרָא. אָמַר לֵיהּ. מַה חַדְתּוֹן [הֲוָה לְכוֹן בְּבֵי מִדְרָשָׁאַ] יוֹמָא דֵין. [אָמַר לֵיהּ.] בַּד. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִיָימִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵּי. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנוֹת. רַבָּנִן אָמְרֵי. שְׁתֵּי כֻתֳּנוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֲפִילוּ כֻתּוֹנֶת אַחַת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנוֹת. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. לְמֵאָה בְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתּוֹנֶת. בַּד. שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שְׁחָקִים. וְהָא תַנֵּי. וּלְבֵשָׁם. אֲפִילוּ שְׁחָקִים. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת.
עוֹר שֶׁעִיבְּדוֹ לְשֵׁם קַמֵּיעַ מוּתָּר לִכְתוֹב עָלָיו מְזוּזָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֲוִינָן סָבְרִין מֵימַר. מַה פְלִיגִין. לְהֶדְיוֹט. הָא לַגְּבוֹהַּ לֹא. מִן מַה דְתַנֵּי. אַבְנֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא חֲצִיבָתָן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵחְצָבוּ. בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא אֲרִיגָתְן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵאֶרְגּוּ. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּמַחֲלוֹקֶת הִיא. הָדָא אָמְרָה. אַף לַגָּבוֹהַּ פְּלִיגִין. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. מִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לְהֶדְיוֹט. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. מִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַהֶדְיוֹט. אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָּבוֹהַּ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. תִּיפְתָּר שֶׁבָּא מִתְּרוּמַת הַלִּישְׁכָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
כְּלֵי שָׁרֵת מֵאֵימָתַי הֵן קְדֵישִׁין. מִיַּד אוֹ בִשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ. אִין תֵּימַר. מִיַּד. נִיחָא. אִין תֵּימַר. בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ. כְּאַחַת הֵן קְדוֹשִׁין. נִיחָא שֶׁלְמֹשֶׁה שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. בְּרַם שֶׁלִּשְׁלֹמֹה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין. בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ הָיוּ מְפַנִּין מִתּוֹךְ שֶׁל מֹשֶׁה לְתוֹךְ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. לֹא הָיָה שָׁם שֶׁלְמֹשֶׁה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין. וּבָעֲלִיָיתָן מִן הַגּוֹלָה הָיוּ מְפַנִּין מִתּוֹךְ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה לְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם. לֹא הָיָה שָׁם שֶׁלִּשְׁלֹמֹה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין.
אֲבָנִים שֶׁחָצְבָן לְשֵׁם מֵת אֲסוּרִין בַּהֲנָיָיה. לְשֵׁם חַי וּלְשֵׁם מֵת מוּתָּרִין בַּהֲנָיָיה. הַזּוֹרֵק כְּלִי לִפְנֵי מִיטָּתוֹ שֶׁל מֶת לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אָסוּר בַּהֲנָיָיה. כָּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת מוּתָּר בַּהֲנָיָיה.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ ביּוֹם. מְנָיִין שֶׁשְּׁנֵי קִידּוּשֵׁי יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַל כָּל טְבִילָה וּטְבִילָה. תַּלְמוּד לוֹמַר וּפָשַׁט וְרָחַץ וְרָחַץ (וּפָשַׁט) [וְלָבַשׁ.] אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְדִין הוּא. מַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. כָּאן שֶׁהוּא טָעוּן טְבִילָה לֹא כָל שֶׁכֵּן יְהֵא טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. טוּל לָךְ מַה שֶׁהֶבֵאתָה. אִי מַה לְהַלָּן אַחַת כָּל הַיּוֹם אַף כָּאן אַחַת כָּל הַיּוֹם. תַּלְמוּד לוֹמַר וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לָבַשׁ. וְכִי עָלָת עַל דַּעְתֵּינוּ כְּלוּם הוּא פּוֹשֵׁט אֶלָּא מַה שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר לָבַשׁ. הִקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה. מַה לְבִישָׁה בְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אַף פְּשִׁיטָה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אָמַר רִבִּי מָנָא. לֹא מִסְתַּבְּרָא (דְלָא) [אֶלָּא] חִילּוּפִּין. הִקִּישׁ לְבִישָׁה לִפְשִׁיטָה. מַה פְּשִׁיטָה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אַף לְבִישָׁה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
וְאֵין שֵׁינִי שֶׁל פִּילוּסִין יָפֶה מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁלְהִנְדְּוְין. מִשֵׁם מִילָּה דְשָׁמְעָה פַרוטֵי. תַּמָּן תַּנִּינָן. הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. [הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי שָׁוִין.] וְאֵין שֵׁינִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן יָפֶה מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁינִי. מִשֵׁם מִילָּה דְשָׁמְעָה פַרוטֵי. מַאי כְדוֹן. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא. בְּשַׁחַר כְּתוּב בַּד בַּד אַרְבָּעָה פְעָמִים. וּבְמִנְחָה כָתוּב בַּד.
מַעֲשֶׂה בֵירִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִיאַבִּי שֶׁלָּבַשׁ כֻּתָּנוֹת בְּמֵאָה מְנָה וְעָלָה וְהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מַעֲשֶׂה בְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁלָּבַשׁ כּוּתָּנוֹת בִּשְׁתֵּי רִיבּוֹא וְעָלָה וְהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהוֹרִידוּ אוֹתוֹ אֶחָיו הַֹכֹּהֲנִים שֶׁהָיָה נִרָאֶה מִתּוֹכָהּ עָרוּם. מֶה עָשָׂה. מִילֵּא אוֹתָהּ מַיִם וְסָבַב אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ פקודי ‹ שיחה א ‹ 220 לקו"ש חכ"א ע' 254
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.