269

ב) כמסופר בסוף הפרשה⁷⁰, הרי בנוסף לנחושת התנופה⁷¹, נדבו הנשים את ה"מראות הצובאות" עבור הכיור וכנו, כפי שמציין רש"י⁷², שה"מראות הצובאות" היו המראות שנשי ישראל השתמשו בהן במצרים כדי להקים "צבאות רבות במצרים"⁷³ – ודוקא על תרומה זו אמר הקדוש־ברוך־הוא "אלו חביבין עלי מן הכל", כי דוקא בכך מתבטאת מעלת נדיבות הלב הבאה מצד המקבל: מצד תחושתן העצמית בצורך להקים צבאות ה', השתדלו הנשים בסיוע המראות הצובאות, עד אשר בצעו זאת בפועל.

ח. במתן תורה נכללות הנשים ב"ששים רבוא"

לפי הסבר זה על ההבדל שבין אנשים לנשים, ניתן להבין גם פירוש תמוה ב"זהר" שבפרשתנו:

על "ויקהל משה" נאמר בספר הזהר⁷⁴: "רבי אבא פתח הקהל⁷⁵ את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כללא דכלהו ישראל (=כוללת הקהלה זו את כל ישראל) אוף הכא (=אף כאן) כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון (=ומי הם) שתין רבוא (=ששים רבבות ישראל)".

ולכאורה, אין מובן: הוא מציין שה"הקהל" כאן, בציווי על התרומות, היה בדומה למצות הקהל – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", שהוקהלו כאן "כללא דכלהו ישראל" בדיוק כפי ששם, ומיד הוא ממשיך ואומר "ומאן אינון שתין רבוא", והרי מספר זה כולל רק את הגברים מבן עשרים שנה ומעלה⁷⁶, ובודאי שאינו כולל את הנשים והטף⁷⁷!

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: המספר של ששים רבוא מופיע ביציאת מצרים⁷⁸ "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף", וכן מוזכר מספר זה בקשר למתן תורה בכמה מאמרי חז"ל⁷⁹. ברור, שהתורה לא ניתנה רק לששים רבוא גברים (מבן עשרים), אלא לכל הגברים, ולכל הנשים והטף,