268

פריה ורביה, כי ללא ציווי התורה אי אפשר היה לסמוך עליו שהוא יעסוק בכך מטבעו⁶³, ואילו האשה אינה זקוקה לציווי על כך, כי בתחושתה ששליחותה היא להיות עקרת הבית ולהקים דורות של יהודים, ולהבטיח את המשכו ואת קיומו של עם ישראל, היא עושה זאת מצד עצמה.

וזהו אחד ההסברים⁶⁴ לכך שכהכנה למתן תורה ציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה⁶⁵ "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה", שלא כאנשים אשר "ותגיד⁶⁵ לבני ישראל .. דברים הקשין כגידין" – כי אצל נשים מספיקה גם אמירה בלשון רכה כדי להכינן לקבלת התורה.

ז. מעלת הנשים – דוקא בתרומה שמצד הנותן עצמו

וזהו ההסבר גם בעניננו: מעלת נדבת הנשים על נדבת האנשים היא בקשר לתרומה השלישית, שאינה בעלת שיעור וחיוב מוגדר⁶⁶, אלא זוהי תרומה הבאה בנדיבות לבו של הנותן מצד עצמו – ובכך הנשים הן בדרגה נעלית יותר מהאנשים.

ולכן: בפרשת תרומה, שבה מדובר בעיקר על התרומה כפי שהיא בציווי הקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל, אין מקום להדגיש שגם הנשים נכללות בכך.

דוקא בפרשתנו, כאשר מדובר על ביצוע התרומה בפועל על ידי ישראל, ועל נדיבות הלב שלהם, כדלעיל, צריך להדגיש את היתרון והמעלה של הנשים לעומת האנשים.

ומעלת הנשים לא התבטאה רק בכמות הנדבה, אלא גם בסוג הנדבה ובאיכותה:

א) לא זו בלבד שהנשים תרמו את מיטב תכשיטיהן, אלא הן "השקיעו" בתרומת המשכן את כל חיותן ואת כל כוחות נפשן, כך ש"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה..."⁶⁷, ו"כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים" – "אומנות יתירה שמעל גבי העזים טווין אותן"⁶⁸. כלומר: הן התמסרו והשקיעו את חכמתן ואת כשרונותיהן בנדבת המשכן⁶⁹.