שיחה א
219שיחה א
א. מחיית עמלק כתובה בכל חלקי התורה
בשבת שלפני פורים קוראים את פרשת זכור1 – "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן"2. הסמיכות הקרובה ביותר שתיתכן3 בין שבת פרשת זכור4 לפורים, היא (כקביעות שנה זו) – כאשר י"ד אדר (פורים) חל ביום א', שאז נמצא כי ה"עשיה" (פורים) באה תיכף לאחר ה"זכירה"5.
ענין זכירת מלחמת עמלק6 מופיע 219כמה פעמים בתנ"ך, כפי שהגמרא7 לומדת מהפסוק8 "כתב זאת זכרון בספר: כתב זאת – מה שכתוב כאן (בפרשת בשלח) ובמשנה תורה (בספר דברים בפרשת תצא9), זכרון – מה שכתוב בנביאים (בספר שמואל10) בספר – מה שכתוב במגילה". – שכן, גם המגילה עניינה הוא זכירת מחיית עמלק11.
[ולפי זה מיתווסף עילוי בקביעות שנה זו – כאשר קוראים ברציפות וללא הפסק זמן – את כל המקומות בתורה שבכתב בהם מדובר אודות מחיית עמלק: ביום השבת־קודש קוראים את פרשת זכור בפרשת תצא "במשנה תורה", וגם בהפטורה "מה שכתוב בנביאים", בספר שמואל12, ותיכף לאחרי זה – במוצאי שבת13 קוראים "מה שכתוב במגילה", ולמחרתו קוראים גם "מה שכתוב כאן" בפרשת בשלח – פרשת "ויבא עמלק"14].
באופן כללי, המעלה בכך היא לא רק בעובדה שמחיית עמלק מוזכרת כמה פעמים בתורה, אלא בכך שהיא נמצאת בכל חלקי התורה, ובלשון הירושלמי15 – שהיא "כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים" (וכפי שמצינו בכמה עניינים אודותם מודגש בגמרא "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים"16).
שזה מדגיש עוד יותר כיצד מלחמת עמלק היא ענין הכי כללי, עד שהיא נוגעת בכל חלק (מדריגה) של התורה.
כפי שבנוגע לזמן אומרים אודות מלחמת עמלק – "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"17, בדומה לכך הוא גם בנוגע לתורה, שמלחמת עמלק מפורשת בכל חלקי התורה18.
על פי זה יובן מה שהתלמוד הבבלי מפרט יותר19 ומוסיף "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" – משום שבתורה עצמה, משנה תורה [=ספר דברים] הוא סוג בפני עצמו, כפי שהגמרא20 מחלקת שארבעת הספרים הראשונים "משה מפי 220הגבורה אמרן", ואילו משנה תורה "משה מפי עצמו אמרן", "וברוח הקודש"21.
ב. בכל חלק מיתוסף חומר מיוחד
ויש לומר, כי לשיטת הבבלי מיתווסף כאן עוד עילוי, ובהקדים הדיוק בלשון הבבלי: "כתוב זאת – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה" – שלכאורה, בהמשך ללשון "מה שכתוב בנביאים" היה מתאים לומר "בספר מה שכתוב בכתובים"22?
יתירה מזו: בתלמוד הירושלמי אכן נאמר כך: "ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים .. זאת תורה .. זכרון אלו הנביאים .. בספר אלו הכתובים"!
ויש לומר, שבכך מודגש בבבלי, כי העילוי שבזה הוא, לא רק שהענין כתוב בכל חלקי התורה, אלא גם שבכל חלק מיתווסף תוקף וחומר מיוחד.
ולכן משנה הבבלי בלשונו ואומר (לא "בכתובים", אלא) "בספר מה שכתוב במגילה": בנוגע ל"נביאים" הרי מובן התוקף שמיתווסף בכך לגבי "תורה". כי עם היות שהתורה היא למעלה מנבואה ונביאים23 – בכל זאת ישנו חומר בדברי נביאים, שהעובר על דברי הנביא חייב מיתה, מה שאין כן העובר על דברי תורה [ועל אף שהעונש של העובר על דברי הנביא הוא דווקא אם שמע מפי הנבואה ובעת הנבואה24, בכל זאת, זו עצמה הוכחה שקיים תוקף בדברי נביאים בכלל, אפילו באם הדבר רק "כתוב בנביאים" ואינו קשור בפועל עם העונש הנ"ל].
אך על־ידי זה ש"כתובה .. בכתובים" לכאורה לא מיתוסף כל חומר. לכן אומר הבבלי "בספר – מה שכתוב במגילה", כפי שיתבאר לקמן.
ג. השאלה על הלימוד מהפסוק "כתב זאת זכרון בספר"
הדבר יובן על פי הביאור בגמרא שם במסכת מגילה7, וזה לשונה: "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות25, שלחו לה "הלא כתבתי לך שלישים"26 – שלישים ולא רבעים! ("בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק, 221בספר ואלה שמות ובמשנה תורה ובספר שמואל, וזה שאמר שלמה: בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו" – רש"י), עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה "כתב זאת זכרון בספר", כתוב זאת – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה". מפרש רש"י על "זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" – "דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד" [=ולכן המגילה היא רק הפעם השלישית שכתובה מחיית עמלק].
וצריך להבין (כפי שהמפרשים שואלים27): אם כן מה נתחדש בכך "שמצאו לו מקרא כתוב בתורה"?
כלומר: הרי הדבר הדורש ראיה הוא רק ששני המקומות בתורה נחשבים כ"כתב אחד", ואילו זה שמותר לכתוב "שלישים" ידענו כבר קודם (ללא הפסוק "כתב גו'"), אלא שהקושי נבע מכך שהחשיבו את הנאמר "כאן" בספר שמות, ובספר דברים (משנה תורה) כשני מקומות שונים (שלפי זה יוצא שהכתוב בנביאים הוא כבר ה"שלישים"). ואם כן, מה איפוא התחדש על־ידי הלימוד מהפסוק "כתב זאת זכרון בספר" ("עד שמצאו לו מקרא") – שהרי: מחד, גם פסוק זה מוכיח שאסור לכתוב "רבעים" אלא רק "שלישים", ומאידך – בפסוק זה לכאורה לא קיימת ראיה לכך שהכתוב "כאן" (בספר שמות) ובספר דברים (משנה תורה) הם "כתב אחד"!
ואם דבר זה [ששני המקומות בתורה נחשבים כאחד] מוכרח מצד הסברא, הרי (א) מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר [=מה סברה הגמרא בתחילה ומה גרם לשינוי הסברא במסקנה], (ב) מה מוסיף כאן הפסוק28?
ד. מה ההבדל בין ה"מצוה לכתוב" בנביאים
ובמגילה?
ענין נוסף הדורש ביאור: הרמב"ם פוסק29 "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם".
ב'הגהות מיימוניות' מביא כמקור על כך את הנאמר בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה שם, בהמשך הסוגיא30: "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש [נחלקו]: ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא? [=מה הטעם? שנאמר:] "קול גדול ולא יסף"31, ר' שמעון בן לקיש אמר: אף 222מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל...".
ב'אלשיך' בפירושו על מגילת אסתר32, מבאר כי המקור למאמר רז"ל שמגילת אסתר אינה עתידה ליבטל הוא מהסוגיא הנ"ל33 בתלמוד הבבלי ש"מצאו בתורה כתוב זאת זכרון בספר", בה לומדים כי המילה "בספר" מוסבת על המגילה – "על כן ראו רז"ל לומר שלא יתבטל הספר הזה כי מצות התורה היא לכתוב ועל כן כאשר אין התורה מתבטלת גם מה שצותה לכתוב לא יתבטל, מה שאין כן בכל ספרי נביאים וכתובים שלא ציותה התורה לכותבם".
ויש לומר, שזוהי גם דעת הרמב"ם, שהוא לומד זאת (גם) מהגמרא הנ"ל "בספר מה שכתוב במגילה". ולפי זה פסק הרמב"ם אינו רק על פי הירושלמי34, אלא מיוסד גם על התלמוד הבבלי.
אך המפרשים35 שואלים על ביאורו של ה'אלשיך': הרי מהנאמר (באופן סתמי) "הנביאים וכתובים עתידין להבטל", משמע שגם ספר שמואל בכלל – בה בשעה שזכירת מלחמת עמלק שבספר שמואל נלמדת מאותו פסוק "כתב זאת זכרון בספר", זאת אומרת, גם על הזכרה זו – שבספר שמואל – "מצות התורה לכותבה"?
ה. כתיבת המגילה לא רק אמצעי ל"זכרון" אלא במטרה שתהיה "ספר"
ויש לומר הביאור בזה:
החילוק בין זכירת מלחמת עמלק בנביאים (ספר שמואל) ובין הזכירה כפי שהיא במגילת אסתר, מובנת מלשון הגמרא עצמה: בנוגע לנביאים לומדים זאת מהמילה "זכרון, מה שכתוב בנביאים", ובנוגע למגילה לומדים זאת 223מהמילה "בספר, מה שכתוב במגילה". זאת אומרת, החובה לכתוב זאת בנביאים היא (רק) "זכרון", הציווי בזה הוא לא כל כך על הכתיבה מצד עצמה, אלא ה"זכרון" שנוצר על־ידי הכתיבה בנביאים.
לעומת זאת במגילה הציווי הוא "בספר", נוסף על "ושים באזני יהושע", על־ידי דיבור באזניו, שתהיה גם כתיבה "בספר – מה שכתוב במגילה".
ויש לומר שזהו החילוק בין הירושלמי והבבלי:
בירושלמי כוונתו ללמוד שזכירת מעשה עמלק צריכה להכתב36 "בתורה ובנביאים ובכתובים", ומכיוון שמוצאים זאת רק בתורה ובנביאים ולא בכתובים, מובן שזהו המקור על כתיבת המגילה – כדי שתהיה זכירת מעשה עמלק גם בין הכתובים, "ובספר אלו הכתובים"37. אך הדבר לא מתייחס למגילה באופן נפרד; אין זה דין מיוחד ופרט בכתיבת המגילה, כי אם דין ופרט בכתובים, שצריך להזכיר את מחיית עמלק גם בכתובים.
אך לפי הבבלי, נדרש הפסוק "בספר מה שכתוב במגילה", שזוהי כתיבה מיוחדת של המגילה – שאינה בדומה לכתיבה של שאר הכתובים, וגם לא כמו כתיבת מלחמת עמלק "מה שכתוב בנביאים", אשר הם רק גדר הכשר של "זכרון"38. לעומת זאת במגילה התחדש דין של "בספר"39, הציווי הוא על מעשה הכתיבה40, שזה יהיה ספר.
224בסגנון אחר: זה לא רק דין ופרט בכתובים, שמלחמת עמלק צריכה להזכר בכתובים, אלא דין במלחמת עמלק (הרביעית), שצריכה להיות "בספר".
ו. "כתב זאת" – מוכיח שהקובע הוא אופן הכתיבה
על פי זה מובן גם חילוק הסברות ש"מתחלה שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים" ובמסקנה "(עד) שמצאו לו מקרא כתוב בתורה":
בתחילה למדו כי חילוקי המקומות בהם נזכרה מלחמת עמלק קשורים עם חילוקי הדרגות ברוח הקודש [שרק אז נעשית חלק מכתבי הקודש, אם "ברוח הקודש נאמרה"41, כהמשך הגמרא שם]. ובמילא, יש להחשיב את הנאמר "כאן" (ספר שמות) ובמשנה תורה (ספר דברים) כשני מקומות נפרדים, מפאת החילוק בין ארבעת הספרים הראשונים ומשנה תורה (שהוזכר לעיל סעיף א'). ובדרך זו, ההזכרה שנאמרה בשמואל על־ידי נביאים הריהי סוג (ודין) נפרד – נבואה42. ובמילא לא ניתן להוסיף ולכלול את רוח הקודש שבימי אסתר, שהיא בסוג אחרי לגמרי – לאחרי זמן הנביאים והנבואה (– אחרונים, זמן הכתובים)43, משום ש"כתבתי לך שלישים .. ולא רבעים".
אך לאחר זמן "מצאו לו מקרא כתוב בתורה", דהיינו, אמת־המידה הקובעת היא האופן שהוא "כתוב בתורה", ולכן לומדים זאת מהנאמר בפסוק "כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה": החילוק האמור בין ארבעת הספרים הראשונים ומשנה תורה הוא באופן האמירה, אך מבחינת גדר ודין הכתיבה, "כתב זאת", הרי לשניהם – "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" – יש דין וגדר זהה44.
על פי זה מובן ההמשך, החילוק בין 224נביאים ומגילה – משמעות הלימוד מהפסוק היא לא רק שצריכה להיות כתיבה בעוד שני מקומות, כי אם, אלו שני סוגים שונים של כתיבה: בנביאים הכתיבה היא רק "הכשר" ל"זכרון"*, ואילו "מה שכתוב במגילה", הנלמד מ"בספר" זהו דין כתיבה "בספר". זאת אומרת, שהמגילה היא מעין "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" – חמשה חומשי תורה45 – שעל כך נאמר במפורש "כתב זאת"46.
ז. עומק בקשתה של אסתר "כתבוני לדורות"
ויש לומר שזהו הפירוש בבקשת אסתר (כפי שנאמר בבבלי) "כתבוני לדורות": היא ביקשה לא רק שהמגילה תיכלל כחלק מה"כתובים" ותו לא, אלא "כתבוני לדורות"47 – כתב שיהיה לו דין וחיוב כתב (כמו של התורה) שאז אין הוא בטל, הוא לדורות,
ובפרט לפי הסברו של הרוגצ'ובי48, המאריך בנוגע ל"דבר הכתוב בתורה", ש"הוי דבר נמשך ופועל תמיד"49, ושלכן כאשר מישהו מתפיס את נדרו בשבועת משה50 [=שנשבע שלא יעזוב את מדין בלי רשות חותנו] חלה השבועה, למרות שמשה התיר את שבועתו – "כיון דהשבועה כתובה בתורה הוי דבר הנמשך וכאילו השבועה ישנו תמיד"51.
וזהו העילוי בנצחיות של חמשה 225חומשי תורה שלא יבטלו, למרות ש"כל התורה כולה נצחיות בכללה ובפרטה"52 (שבזה נכלל בפשטות גם דברי הנביאים)53: ענייני תורה בכלל נצחיותם היא בכך – שהציוויים וההוראות שבהם אינם משתנים ולא יחול בהם לעולם כל שינוי גרעון או תוספת54, צריך תמיד לקיימם (וכפי שחז"ל55 אומרים בנוגע לנביאים – "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה").
אך הנצחיות של חמשה חומשי תורה הוא באופן שהציווי עצמו קיים תמיד56. משום שחמשה חומשי תורה עניינם – כתב (מה שאין כן ה"כתב" של נביאים הוא לא בתור דין כתיבה בפני עצמה, אלא כהכשר ל"זכרון"* כנ"ל).
וזהו גם החידוש במגילה, שלומדים זאת מהנאמר "בספר מה שכתוב במגילה": נצחיותה היא כאופן הנצחיות של חמשה חומשי תורה, דברים שבכתב57 – ספר, הם "אומרים" באופן תמידי את העניינים שבהם*.
ח. מגילת אסתר "הרי היא קיימת" בעצמה, לא רק ההוראות שבה
על פי זה יובן ויומתק דיוק לשון הרמב"ם הנ"ל "כל ספרי הנביאים וכל 226הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגלת אסתר (וממשיך) והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה" – שלכאורה: לפי המשך סגנון הלשון – "כל... עתידין ליבטל... חוץ ממגילת אסתר" – היה עליו לומר "שלא תתבטל – כחמשה חומשי תורה... שאינן בטלין לעולם"?
אלא בכך אומר ומבאר הרמב"ם את הגדר והטעם שמגילת אסתר אינה בטלה – "כחמשה חומשי תורה": "והרי היא קיימת" (– בלשון הווה), אין זו מציאות שנאמרה וניתנה בעבר באופן שהתוכן שלה לא ייבטל גם בעתיד, שההוראות שבה לא ייבטלו,
– אלא זו מציאות שהיא עצמה תמיד קיימת, היא נאמרת באופן מתמיד ובמילא לא שייך שתיבטל.
מה שאין כן "ספרי הנביאים וכל הכתובים" למרות שהם הוראות לדורות, "נצרכה לדורות", הריהם רק ענין של "זכרון",
ויש לומר כי אדרבה, "זכרון" שייך רק בדבר שאינו קיים לפנינו58, הוא לא בגדר של "כתב", "ספר", הדיבור (– האמירה) עצמם אינם נמשכים תמיד59.
ט. קליפת עמלק שבכל המדריגות, ומחייתה§ ¦ ע"י התקשרות לנשיא הדור
הטעם שדווקא במלחמת עמלק מוצאים הדגשה מיוחדת בתורה על הענין של "לדורות" – נצחיות, עד "בספר", למרות שכל העניינים הכתובים בחמשה חומשי תורה הינם נצחיים – מפורש בתורה שבכתב עצמה (כנ"ל סעיף א'): "כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
ויש להוסיף בטעם הדבר: עמלק הוא זה שהביא את כל השאר – גם את כל אומות העולם – למלחמה, כביכול, נגד הוי' (בהשם והכסא), על־ידי זה ש"קרך" – "הקירה (קירר את האמבטיא רותחת) לפני אחרים"60.
ובפנימיות הענין יש לומר: ידוע בביאור ענין "ראשית גוים עמלק"61, אשר שבעת האומות הם כנגד שבע המידות הרעות, בהם שייך בירור וזיכוך עד ל"אתהפכא", מה שאין כן עמלק הוא נגד בחינת "כתר דקליפה", חוצפה, [המכונה בגמרא] מלכותא בלי תגא ["מלכות והתנשאות ללא כתר"]62, ולכן "אחריתו עדי אובד".
– זהו ה"לעומת זה" של הכתר האמיתי, של אחדות ה'.
ומשמעות הענין בעבודת ה' היא – 227שהוא מנגד לאמונה ודעת בה', ולבחינת "רעותא דלבא" [=רצון הלב] שלמעלה מהשכל בקדושה. ולכן, את שבעת האומות ניצחו תיכף בכניסתן לארץ, ואילו עם עמלק מתנהלת מלחמה תמידית, עד לאופן של שבועה, "ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית"63.
והטעם לכך, כפי שהדבר משתקף בעבודתו היום־יומית של יהודי: שבע המידות יכולות להתהפך ולהתברר ב"שעת הכושר" של זמן התפילה, מה שאין כן קליפת עמלק, שהוא "יודע את רבונו ומכוון למרוד בו".
ודבר זה קיים בכל המדריגות של עבודת ה': אפילו כאשר יהודי פועל ויש לו אמונה וידיעה בה' על־ידי התבוננותו, "וידעת היום", וגם בעבודת ה' הוא מתמסר בקבלת עול שלמעלה מהשכל – גם לשם מגיעה בחינת עמלק בדקות. כי מכיוון שהוא "ראשית גוים", בחינת כתר דקליפה, הוא קיים ו"נוגע" בכל מדריגה.
ולכן בעמלק בפרט מודגש הענין של "מדור דור", מלחמה נצחית, משום שהיא נוגעת בכל דור, בכל המדריגות.
ויש לומר בדרך אפשר – שלכן מצינו ריבוי כזה בדרושי רבותינו נשיאנו בהם מבארים באריכות את הענין של "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" ומחיית עמלק בפנימיות התורה ובעבודת ה', וחזרו על כך (על אף ש"אין בית המדרש בלי חידוש"64) בכל שנה.
כי כל זמן שנמצאים עדיין בגלות, אפילו לאחרי כל העליות בעבודת השם, עדיין קיימת בחינת עמלק בכל מקום, וצריך ללחום נגדו עד – מחיית עמלק.
ולמחרתו – להלחם שוב בעמלק לפי הדרגא של מחר ומצב העולם של מחר65.
ומכיוון ש"ראשית גוים עמלק", כנ"ל, הרי אין כל כך (– לגמרי) בכח האדם עצמו ללחום בו (בניגוד למלחמה בשבעת האומות – מידות רעות), אלא זקוקים לקבל על כך נתינת כח מלמעלה, "מחה אמחה את זכר עמלק"66.
וסיוע זה "הולך" ונמשך וניתן מ"סתים67 דקודשא־בריך־הוא", על־ידי "סתים דאורייתא", ועל־ידי "סתים דישראל" – על־ידי רבותינו נשיאנו ודרושי החסידות שלהם (גילוי – באופן של טעימה על כל פנים – מ"סתים דאורייתא"), שזהו הכח על מחיית זכר עמלק שבכל אחד מישראל, עד הענין 228בדקות – "אשר קרך", הקרירות בעבודת ה'.
וכשם שהיה במלחמה הראשונה בעמלק – שהייתה קשורה בכוחו של משה, היו צריכים את "אנשי משה"68, וכך גם בשעת המלחמה גופא הרי "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל גו'"69. ובדומה לכך במלחמה בימי מרדכי ואסתר, כאשר המן רצה לאבד את כל היהודים משום שהם "יהודים" – מודים ומתייחדים באחדות ה' בכל יום ובכל מקום (והמן, שהוא היה מבחינת קליפת עמלק התנגד לכך) – וההצלחה של בני ישראל היה מצד מסירות נפשם באחד70, על־ידי התקשרותם עם מרדכי היהודי והצדיק, שהיה כמשה בדורו71.
וכך הוא בכל דור ודור, שזקוקים לכח של "אתפשטותא דמשה" שבכל דור72 – נשיא הדור, ובדורנו, נשיא הדור מורי וחמי הרבי, כדי למחות את (אפילו) זכר עמלק,
ועל־ידי התקשרות לצדיק, כאשר כל אחד עושה כל מה שביכולתו בעבודתו לקונו למחות את זכר עמלק, למחות כל תנועה שהיא בניגוד לאלקות – הרי זה ממהר בפועל את ה"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "מדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" [=מדורו של משיח ומדור העולם הבא]73, כאשר יקויים "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"74, ואז יהיה "השם שלם והכסא שלם"75
וגם אז תהיה מגילת אסתר קיימת ו"ימי הפורים76 לא יבטלו שנאמר77 וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
הערות
עמוד 219
- 1. מגילה כט, סע"א במשנה. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"כ. טושו"ע או"ח סתרפ"ה ס"ב.
- 2. פרש"י שם ד"ה ומפסיקין.
- 3. לפי קביעות השנים בפועל – שלעולם לא יחול פורים של פרזות (רוב מושבות בנ"י) בשבת, כי אז הי' חל פסח בשני בשבת וקיי"ל דלא בד"ו פסח (ראה פרש"י שם ל, ב*). ולהעיר דגם כשהיו מקדשין החודש ע"פ הראי' ובמילא הי' אפשר לחול בשבת – ס"ל לר"נ דלרב מקדימין הקריאה "כדי שתקדם זכירה לעשיי' דעיירות" (שם, א ובפרש"י שם ד"ה עדיין). ולהעיר מפרש"י הנ"ל (שם, ב) "ואנו נוהגין בכולהו כרב חוץ מפורים שחל להיות בשבת דההיא לא איקלע כלל". ומשמע מזה לכאורה, דס"ל דאם הי' פורים בשבת הי' מנהיגנו כרב דמקימין, אלא דלא איקלע כלל. – ההוספה "כלל" – אולי כוונתה דס"ל לרש"י דגם כשקידשו ע"פ הראי' לא איקלע זה** (מדלא הוזכר – בתור דבר תמוה דפסח ביום שני, כמו שהוזכר "קרא עלי מועד" (תענית כט, א. וש"נ): ע"ד הנאמר בעזרא (ראה ר"ה יט, ב (וש"נ) ובתוד"ה מימות שם): ע"ד מ"ש בעירובין (מא, רע"א) "פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע ותשעה באב שחל להיות בע"ש הי'" – שנאמר בסגנון של חידוש).
- 4. דהרי כשחל פורים בערב שבת, מחלוקת בגמ' (שם ל, א) אם מקדימים לשבת שלפנ"ז או מאחרין, וההלכה היא דמקימין (פרש"י הנ"ל (ל, ב). רמב"ם שם. טושו"ע שם ס"ה).
- 5. ל' הגמרא שם (ל, א) בהטעם דמקדימין כשחל פורים להיות בע"ש "כי היכא דלא תיקדום עשי' לזכירה". לבוש או"ח שם ס"ב וט"ז שם בריש הסימן – בהטעם דקורין "פ' זכור קודם קריאת המגילה" בפורים (וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך זכירת מעשה עמלק (ע' ריט ואילך. וש"נ) – הדיעות בחיוב קריאת פרשת זכור לפני פורים). וראה גם מגילה ב, "אשכחן עשי' זכירה מנלן" ובפרש"י שם. וראה צפע"נ הל' מגילה פ"א ה"א (סוף קטע הא').
- 6. כ"ה בפרש"י מגילה ז, א ד"ה כשלשה "להזכיר מלחמת עמלק". ובפרש"י סנהדרין (יג, ב ד"ה וליעברה): ואי נמי מיקלע פסח בבד"ו לא איכפת לן כו'. וראה ראב"ע אמור כג, ג (שהשיג על הרס"ג -) "כי במשנה גם בתלמוד ראיות שהי' פסח בבד"ו.
- . וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"ב על המשנה חל (י"ד) להיות בשני "א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת .. חל להיות בשבת צומא רבא בתערובתא". ושקו"ט בכ"מ בפי' דברי הירושלמי – ראה מפרשי הירושלמי ובהמובא בתו"ש (חי"ג ע' מו. ע' פח ואילך). וראה בפנים ההערה בסופה.
- . ולהעיר מפרש"י פסחים (נח, ב ד"ה בשני) דבקידוש ע"פ הראי' אפשר לחול פסח בבד"ו.
עמוד 219
- 7. מגילה שם.
- 8. בשלח יז, יד.
- 9. כה, יז ואילך.
- 10. א פרק טו.
- 11. ראה רמב"ן תצא שם, יז: ויהי' סמך למקרא מגילה מן התורה. ולהעיר מפי' הראב"ד והר"ש משאנץ לתו"כ ר"פ בחוקותי בפי' זכור שתהי' שונה בפיך זכרון עמלק – הלכות מגילה. וראה אנציקלופדי' תלמודית שם. וש"נ.
- 12. מגילה ל, סע"א.
- 13. שם ד, א (וראה שם תוד"ה חייב אדם).
- 14. וראה מג"א או"ח שם שבזה יוצא (בדיעבד) מ"ע דקריאת פ' זכור (וראה חכמת שלמה שם). וראה חינוך מצוה תרג.
- 15. מגילה פ"א ה"ה. וכ"ה ברות רבה פ"ד, ה.
- 16. מגילה לא, א. ע"ז יט, ב. וראה גם ב"ק צב, ב.
- 17. ס"פ בשלח. וראה תיב"ע ות"י שם. וראה אוה"ח שם יז, יד.
- 18. וכל הפרטים של מלחמת ומחיית עמלק נכתבו ונעשו חלק מהתורה.
- 19. כמדובר כמ"פ בהחילוק דבבלי וירושלמי דבבלי הוי בתראי לגבי ירושלמי ולכן מפרט יותר (ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ד ע' 199 ואילך. וש"נ).
- 20. מגילה לא, ב.
עמוד 220
- 21. תוד"ה משה שם.
- 22. התחלת הלשון בבבלי "כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה", ולא "תורה" (כבירושלמי) – מוכרח, שהרי זהו עיקר החידוש בבבלי על מה "ששלחו לה'" מתחלה "הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים", בשמות ובמשנה תורה. משא"כ בירושלמי שם שלא נזכר זה כלל ב"צערם" (של חכמים).
- 23. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ח וט' (וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 191 ואילך. וש"נ). וראה פרש"י חולין קלז, א ד"ה תורה משה.
- 24. האריך בזה בצפע"נ בכ"מ (הובא בלקו"ש שם ע' 195. וש"נ).
- 7.
- 25. בע"י כאן (וראה בדק"ס מכ"י וכ"מ) הגי' "כתבוני בספר". וראה לקמן בפנים.
- 26. משלי כב, כ.
עמוד 221
- 27. ראה טורי אבן, פני יהושע, שפת אמת ומפרשי הע"י.
- 28. ועיי"ש מה שתירצו.
- 29. הל' מגילה ספ"ב.
- 30. כ"ה הלשון בירושלמי (ובהגהמ"י – בכמה שינויי לשון).
- 31. ואתחנן ה, יט.
עמוד 222
- 32. משאת משה למג"א ט, כח (הובא גם במראה הפנים לירושלמי שם. ע"ש ולקמן בפנים).
- 33. ועיי"ש שמבאר לפנ"ז כי בימות המשיח שתמלא הארץ דיעה נבין לאשורו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים וע"כ יתבטלו כי לא יהי' לנו צורך אליהם. וראה יפה מראה ומראה הפנים לירושלמי מגילה שם. קה"ע שם. רדב"ז שבסוף הערה הבאה. ועוד.
- 34. ובפרט שבירושלמי הלשון "הנביאים והכתובים כו'", שיש לפרש שיבטלו מלקרות בהם. משא"כ במגילה שלא יבטלו מלקרות בה בצבור (כמ"ש בהשגות הראב"ד לרמב"ם שם. מאירי מכות כג, ב*). וכן משמע מהלימוד בירושלמי בזה שלא תבטל שנאמר "קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם", וכמ"ש בקה"ע שם ד"ה אף מגילת אסתר "כיום קריאתה". וראה גם יפה מראה שם. אבל ברמב"ם "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים .. חוץ ממגילת אסתר" הרי מפרט "ספרי נביאים" ומג"א עצמה, אם יהיו קיימין בתורת כתבי קודש. ובנוגע שאר הענינים דפורים – כולל דין קריאת המגילה, כתב הרמב"ם כענין בפ"ע (בהמשך ההלכה) "ימי הפורים לא יבטלו כו'". וראה שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרסו. אלשיך שם. וראה בהנסמן בהערה הבאה.
- 35. מראה הפנים לירושלמי שם (וראה מה שמתרץ שם).
- . להעיר מהמשך לשון המאירי שם: דרך צחות אמרו כל הכתובים יבטלו ומקרא מגילה לא תבטל.
עמוד 223
- 36. כ"ה בפי' קה"ע שם ד"ה היו מצטערין וד"ה ומצאו אותה. אבל להרמב"ן ריש מגילה (וכמה מפרשים) סוגיית הירושלמי קאי על עצם התקנה דימי משתה ושמחה (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 375 ואילך. ובהערה 15 שם. וש"נ). אבל גם לפירושם י"ל דבהלימוד נכלל (עכ"פ) גם לכותבו בין הכתובים. משא"כ להבבלי דשליחות זו השני' דאסתר הי' רק ע"ז ד"כתבוני לדורות" – ראה לקו"ש שם. וראה מרגניתא טבא לסהמ"צ להרמב"ם שורש א אות ח.
- 37. ראה חדא"ג ופנ"י בבבלי כאן.
- 38. באברבנאל בהקדמתו לפי' לנביאים הראשונים ד"ה ואומר שהיתה וד"ה ואומר בתשובת, שבנביאים הי' ציווי ה' לנביא שיכתוב כל ספר (ועיי"ש שכתב שזהו א' מהחילוקים בין נביאים וכתובים, דבכתובים לא בא אליהם ציווי אלקי לחברו). אבל אעפ"כ י"ל שתוכנו ענין כתיבה (בשביל) זכרון (ולהעיר מירושלמי שם: זכרון אלו הנביאים ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו'), ולא כמגילה שתוכנה – כתיבת ספר, כבפנים.
- 39. להעיר מצפע"נ לרמב"ם הל' מגילה פ"א ה"א שלאחרי שמבאר ש(מלבד מצות קריאת מגילה .. צריך כדין ספר דאל"כ הוה ע"פ ..) יש בה מצות כתיבה ולכך ס"ל דמטמא את הידים (ע"ש. ומהמשך הגמרא מוכח דכ"ה לדיעה זו דדריש בספר מה שכתוב במגילה, עיי"ש ברש"י ד"ה הוא דאמר. ריטב"א שם. ועוד) כתב להלן "אך עוד נ"מ שנתנה לכתוב בפ"ע .. וא"כ גם בכתיבתה יש שני דברים אחד מה שנכתבה בכלל כל הכתובים וגם בפני עצמה ולכך נקראת מגילה".
- 40. ע"פ הנ"ל בהחילוק דבבלי וירושלמי יומתק המשך המאמר בירושלמי "המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני" דמפרש בצפע"נ שם "ור"ל הכתיבה" (וראה גם מרגניתא טבא לסהמ"צ שם). והיינו דבאו להוסיף על הנאמר לפנ"ז, "ומצאו אותה כתובה כו' בכתובים כו' בספר אלו הכתובים", דהוי רק חלק ופרט מהכתובים, וע"ז מוסיפים דנאמר בזה דין כתיבה בפ"ע בנוגע להמגילה (לא רק דין בכתובים שיהי' כתיב בהם מעשה עמלק), ובצפע"נ ממשיך שם "ולכן מבואר שם דאין עתידה להיבטל" ראה לקמן בפנים).
עמוד 224
- 41. אלא דלשמואל מה ש"ברוה"ק נאמרה", "נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב" (היינו רק כתיבה לצורך קריאתה ולא דין כתיבה בפ"ע ונפק"מ – לטמא את הידים (ראה בפרטיות בריטב"א שם. ובהנסמן בלקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 375 הערה 5). והוא כדעת ר"י דדריש "כתב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים", דגם לדידי' ניתנה לכתוב לצורך קריאתה – ראה תוס' וריטב"א שם. אבל לדעת ר"א המודעי, סתמא דתלמודא כאן ד"בספר מה שכתוב במגילה" וברוה"ק נאמרה היינו ג"ז שנאמר לכתוב (בפ"ע). וראה המשך הגמרא "תניא ר' אליעזר אומר כו'".
- 42. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ב "הנביאים מעלות מעלות הן". ובה"ו שם "כל הדברים כו' חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים כו'".
- 43. ראה אברבנאל שם בהחילוק דתורה נביאים וכתובים באופן כתיבתם. וראה לקמן בפנים.
- 44. ראה אברבנאל בהקדמתו לספר דברים ד"ה ענין הספר (ואילך).
עמוד 224
- *. והיינו לא כמגילה שלדעת ר"י ושמואל שם ניתנה לכתוב שלא תהא ע"פ (ראה הערה 41 ובהנסמן שם), שלדיעה זו אינה בכלל כתבי הקודש שמטמא את הידים, משא"כ נביאים שפשוט לכו"ע שכולם הוו מכתבי הקודש שמטמאים את הידים, כי במגילה לדיעות הנ"ל כל גדרה של הכתיבה הוא רק הכשר להקריאה. משא"כ בכתיבת נביאים (בכתבי קודש) שיש בהם דין ומצות כתיבה (לא (רק) בשביל קריאתה שלא יהא כקורא ע"פ כבמגילה), אלא שתוכנה – גדר זכרון כו', כתיבת ספר זכרון (ולהעיר מלקו"ש שם ע' 380)*.
- 45. להעיר ממגילה טז, ב: דברי שלום ואמת .. מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה (ובפרש"י שם "כספר תורה עצמו"). וראה גם חדא"ג מהרש"א שם יט, ב ד"ה מ"ד.
- 46. אלא שי"ל דנתוסף במה שכתוב במגילה, כי בזכירת מעשה עמלק הנאמר בתורה "כאן ובמשנה תורה" לא נאמר ל' "ספר", דנעשה ספר בפ"ע, אלא נאמר בלשון "כתב" – זאת, דמ"זאת" למדין כאן ובמשנה תורה (ראה פרש"י מגילה שם). משא"כ במגילה דחל שם על החפצא "בספר". וראה מגילה יט, א.
- 47. וכן יש לפרש גם להגירסא (הנ"ל הערה 25) "כתבוני בספר".
- 48. ראה מפענח צפונות פ"ה סי"ב. וש"נ. צפע"נ עה"ת בראשית ד, ה.
- 49. צפע"נ הל' תרומות בהשמטות ע' 120.
- 50. נדרים י, א (במשנה). שם, ב. ובר"ן שם מירושלמי. וראה פי' הרא"ש שם הטעם ש"נקט לשון נדר".
- 51. הצפע"נ האריך וכתב עד"ז בנוגע לכתב בכלל, בנוגע לשטר וכיו"ב – מפענצ"פ פ"ה סל"ב. ואכ"מ.
- . להעיר מחילוקי הסוגים בהכשר מצוה: הכשר הקרוב ממש להמצוה, הכשר דהכשר, ועוד. ראה שבת קל, א: במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לעשות איזמל – ואח"כ המצוה מילה. ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 495 ואילך. שיחת פורים תשד"מ.
עמוד 225
- 52. תניא קו"א ולהבין פרטי ההלכות (קס, א).
- 53. אבל י"ל דגם בקו"א שם מדובר בהלכות דוקא, וכברמב"ם כאן שגם ע"ז אומרים דלא תבטל כחמשה חומשי תורה.
- 54. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. יסוד התשיעי בי"ג עיקרים (פיה"מ בהקדמתו לפ' חלק). ובכ"מ.
- 55. מגילה יד, א.
- 56. ראה לקו"ש ח"ה [המתורגם] ע' 240. ח"ח [המתורגם] ע' 155.
- *. ולכן שייך בהם ביטול לעת"ל כמ"ש ברמב"ם כאן (היינו שיבטל דין "כתב" שבהם – אף שההוראות כו' שבהם ה"ה נצחיים, כבפנים).
- 57. עפ"ז יש לבאר (ע"ד הרמז עכ"פ) לימוד הנ"ל הערה 45 "דברי שלום ואמת .. מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה" (אף שכל כתבי הקודש אין כותבין אותן אלא בשרטוט – רמב"ם הל' ס"ת ספ"ז. שו"ע יו"ד סרפ"ד ס"א) – כי החידוש והעילוי דמג"א הוא דהוי כאמיתה של תורה – אמת שלא תבטל (נצחיות), כאמיתה של תורה, חמשה חומשי תורה. [ומה שממשיך הרמב"ם "וכהלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם" – כי גם ההלכות של תורה שבע"פ הן נצחיים כחמשה חומשי תורה, אף שאינם בכתב (משא"כ מג"א, אם לא היתה "כתב דתורה" – לא היתה בה נצחיות זו)].
- *. עפ"ז תומתק השייכות דפורים לפ' צו (דבשנה זו (תשד"מ) המעוברת חל פורים במוצש"ק פ' צו)* - ש"אין צו אלא (לשון**) זירוז מיד ולדורות" (תו"כ ופרש"י ר"פ צו. וראה קידושין כט, א. תו"כ אמור כד, א. ספרי ר"פ נשא). ועוד להעיר אשר מפשטות הלשון מובן, שה"צו" לדורות הוא כמו ה"צו" מיד, כלומר: אין זו תוצאה בדרך ממילא מה"צו .. מיד", כ"א שגם "לדורות" – בכל דור הוא ציווי (וראה מפרשי התו"כ ורש"י ר"פ צו).
- . אשתקד – שנה פשוטה חל במוצש"ק פ' תצוה – שג"כ לשון ציווי, אבל אינו דומה ל"צו" שפירושו "זירוז מיד ולדורות". ובפרט ע"פ פרש"י (אמור כד, ב) דתצווה – "משמע סופך לצוות". וראה מפרשים שנסמנו בפנים הערה.
- . כ"ה בפרש"י לפנינו. וליתא בדפוס ראשון ובלשון רש"י שהועתק ברמב"ן, וכן בתו"כ ושאר מקומות שנסמנו בפנים ההערה.
עמוד 226
- 58. ראה צפע"נ להל' תרומות שם דמבאר שם המחלוקת שבגמ' כאן דת"ק ס"ל דזכרון לא שייך רק אנביאים ור"י ס"ל דגם אמשנה תורה.
- 59. ע"ד החסידות ביאור מרז"ל דנביאים וכתובים יתבטלו חוץ ממג"א והלכות – ראה תו"א צב, א. שם קיט, א ואילך. ועוד.
- 60. תנחומא תצא ט. פרש"י שם כה, יח.
- 61. ראה ס' הליקוטים דא"ח – דהצ"צ, ערך עמלק. וש"נ דרושי עמלק מרבותינו נשיאינו.
- 62. סנהדרין קה, א.
עמוד 227
- 63. פרש"י ס"פ בשלח.
- 64. כחז"ל חגיגה ג, סע"א.
- 65. ע"ד הפי' (ספה"מ תר"ל ס"ע שט. ספה"מ עטר"ת ע' תקכז. וראה תניא פכ"ט (לו, ב)) במחז"ל כל ימיו בתשובה (שבת קנג, א).
- 66. ד"ה והי' כאשר ירים תר"פ פ"ד.
- 67. ראה זח"ג עג, א.
עמוד 228
- 68. ראה תו"א פג, ב. ד"ה ויאמר משה תש"ט. ועוד.
- 69. ראה ד"ה והי' כאשר ירים שם בסופו. ד"ה ויאמר משה שם פ"א, יוד וי"ד.
- 70. תו"א קיח, רע"ג ובכ"מ.
- 71. אסת"ר פ"ו, ב.
- 72. ת"ז תס"ט (קיב, א. קיד, א) – ונוסף ע"ז (המדובר בפנים) – "מתפשטת הארתו בכל דרא (משיחות פורים וש"פ תשא וש"פ ויק"פ תשמ"ב) ודרא לס"ר נשמות כו'" (עיין אגה"ק בי' לסכ"ז בסופו).
- 73. תיב"ע ס"פ בשלח.
- 74. בשלח יז, יד.
- 75. פרש"י ס"פ בשלח.
- 76. רמב"ם סוף הל' מגילה.
- 77. אסתר ט, כח.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג:כ׳ - הטקסט מספריא
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ומפטירין ביהוידע הכהן וכן אם חל ראש חדש אדר להיות בתוך השבת ואפילו בערב שבת מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים בשנייה קורין זכור ומפטירין פקדתי את אשר עשה עמלק אי זו היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בערב שבת בשלישית קורין פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם ואי זו היא שבת שלישית הסמוכה לרביעית ברביעית קורין החדש הזה ומפטירין בראשון באחד לחדש ואי זו היא רביעית כל שחל ראש חדש ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה א׳:א׳ - הטקסט מספריא
קריאת המגילה בזמנה, מצות עשה מדברי סופרים. והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים. והכל חייבים בקריאתה: אנשים, ונשים, וגרים, ועבדים משוחררים. ומחנכים את הקטנים לקרותה. ואפילו כהנים בעבודתן, מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה; קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין; שהפוגע בו – קוברו תחילה, ואחר כך קורא.
תלמוד ירושלמי מגילה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: כֵּיצַד חָל לִהְיוֹת כַּשֵּׁנִי כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.
הלכה: כָּל הֵן דְּתַנִּינָן חָל לִהִיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲנָן קַיָימִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. מוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. לֵית כָּאן חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁינִי [וְלֵית כָּאן] חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁינִי צוֹמָא רַבָּא בְּחַד בְּשׁוּבָא. חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת צוֹמָא רַבָּא בָּעֲרוּבְתָא.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח׳ - הטקסט מספריא
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.
לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב׳ - הטקסט מספריא
הקורא את המגילה למפרע לא יצא. קרא ושכח פסוק אחד וקרא פסוק שני לו וחזר וקרא פסוק ששכח וחזר וקרא פסוק שלישי לא יצא מפני שקרא פסוק אחד למפרע. אלא כיצד עושה מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר.
מצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה האחרון עם הצבור ואחזור ואקרא חציה ראשון שזה קורא למפרע. אלא קורא מתחילה ועד סוף על הסדר. קרא ושהה מעט וחזר וקרא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה הואיל וקרא על הסדר יצא.
הקורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו. הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין יצא ידי חובתו. וכן אם היתה כתובה יונית ושמעה יצא אע"פ שאינו מכיר ואפילו היה השומע עברי.
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד. והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון. אבל אם היה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. וכיון שלא יצא ידי חובתו הקורא לא יצא השומע ממנו.
הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא. כיצד היה כותבה או דורשה או מגיהה אם כיון את לבו לצאת בקריאה זו יצא ואם לא כיון לבו לא יצא. קרא והוא מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא.
בד"א שהמכוין לבו בכתיבה יצא בשנתכוון לצאת בקריאה שקורא בספר שמעתיק ממנו בשעה שהוא כותב. אבל אם לא נתכוון לצאת בקריאה זו שכתב לא יצא. שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה.
הקורא את המגילה וטעה בקריאתה וקרא קריאה משובשת יצא. לפי שאין מדקדקין בקריאתה. קראה עומד או יושב יצא ואפילו בצבור. אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור. קראוה שנים אפילו עשרה כאחד יצאו הקוראין והשומעים מן הקוראין. וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בצבור.
אין קוראין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים. ואם קרא לא יצא. אלא אם כן היתה יתירה על שאר היריעות או חסירה כדי שיהא לה היכר. אבל היחיד קורא בה ואפילו אינה חסרה ולא יתרה ויוצא בה ידי חובתו.
אין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה. ואם כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה. כתבה בשאר מיני צבעונין פסולה. וצריכה שרטוט כתורה עצמה. ואין העור שלה צריך לעבד לשמה. היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד או שכתבה עכו"ם או אפיקורוס פסולה.
היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות. אם רישומן ניכר אפילו היו רובה כשרה. ואם אין רישומן ניכר אם היה רובה שלם כשרה. ואם לאו פסולה והקורא בה לא יצא. השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא את המגילה על פה יצא.
המגילה צריכה שתהא תפורה כלה עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת. ואינה נתפרת אלא בגידין כספר תורה. ואם תפרה שלא בגידין פסולה. ואינו צריך לתפור את כל היריעה בגידין כספר תורה אלא אפילו תפר בגידין שלש תפירות בקצה היריעה ושלש באמצעה ושלש בקצה השני כשרה מפני שנקראת אגרת.
וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחד. ומנהג כל ישראל שהקורא המגילה קורא ופושט כאגרת להראות הנס וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך.
שני הימים האלו שהן י"ד וטּ"ו אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום. בין לבני כרכין שהן עושין ט"ו בלבד. בין לבני עיירות שהן עושין י"ד בלבד. ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני. אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים מותרים בהספד ותענית ביום קריאתה ואסורין בהספד ותענית בשני הימים האלו ואע"פ שאין קוראין בהן.
מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות ויום ט"ו לבני כרכים להיותן יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים. ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. אבל השמחה והמשתה אין עושין אותם אלא ביום י"ד. ואם הקדימו לא יצאו. וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו.
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
וחייב לחלק לעניים ביום הפורים. אין פוחתין משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם
ספר המצוות, שורשים א׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן:
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה וכן נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה. אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (עירובין כ"א) בשעה שתקן שלמה ידים ועירובין יצאה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי. ובארו במקומות אחרים שעירובין יקרא דרבנן וידים מדברי סופרים. הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם כבר בארתי לך זה כדי שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תקון נביאים יקרא דאורייתא שעירובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה ובית דינו. וזהו שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע שזה נכנס תחת אמרו יתברך די מחסורו אשר יחסר לו, כי ענין זה הצווי הוא בלי ספק שנאכיל לרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בתלמוד (כתובות ס"ז:) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. ובגמרא שבועות (ל"ט) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ') שניות מדברי סופרים, וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים, ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים וזה דבר מבואר. הכלל כי כל מה שהוא מדרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצות כי הכלל הזה הוא כלו כתוב בתורה כי אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השרש ומופתיו עד שלא נשאר בו ספק כלל אל שום אדם:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ב׳ - הטקסט מספריא
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו.
והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו' ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול זה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
לא היה לו ספר תורה קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ספרי תורה אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכשיכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו.
ספר תורה שכתבו בלא שרטוט או שכתבו מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף פסול אלא או כולו על הגויל או כולו על הקלף וכיצד כותבין ספר תורה כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלוא חוט השערה ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה ואורך כל שיטה ושיטה שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם תלתא זימני וזה הוא רוחב כל דף ודף ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף כאיגרת ולא אורכה יותר על זה כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב.
לא ימעט הכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא כותב שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלש אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה.
נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין אלא יחזיר לתחלת השיטה נזדמנה לו בתוך השיטה תיבה בת עשר אותיות או פחות או יתר ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה.
ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יתר ויתחיל החומש מתחלת שיטה חמישית וכשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף.
ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה.
כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתיקונן או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן הואיל ולא הדביקן אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר כשר.
יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא פחות משמנה וארבעים ולא יתר על ששים ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים הבאים ביבשה השם מת במצרים חמש שיטין ולמטה מן השירה חמש שיטין תחלת כל שיטה מהן כך ותקח אחריה סוס ויצאו ויבאו ויהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו ואעידה אחרי הדרך באחרית להכעיסו קהל שש שיטין ולמטה ממנה חמש שיטין ויבא לדבר אשר הזאת אשר.
וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מלה שהיא קרי וכתב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהן או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שכתב השירה כשאר הכתב או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות.
ספר תורה שאינו מוגה אסור לשהותו יותר על שלשים יום אלא יתקן או יגנז ספר תורה שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ואם היו ארבע יגנז ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בו ארבע טעיות בכל דף ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ארבע טעיות הרי זה יתקן.
במה דברים אמורים שכתב המלא חסר שנמצא תולה האותיות ששכח ביני השיטות אבל אם כתב החסר מלא אפילו יש בכל דף ודף כמה טעיות הרי זה מתקן מפני שהוא גורד ואינו תולה.
מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהן קדושת ספר תורה אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת מותר.
מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד ומניח בכל חומש וחומש ארבע שיטין ובין כל נביא ונביא שלש שיטין ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלש שיטין שאם בא לחתוך חותך וסידורן של נביאים כך הוא:יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר וסדר הכתובים:רות ותהלים ואיוב ומשלי וקהלת ושיר השירים וקינות ודניאל ומגילה ודברי הימים.
כל כתבי הקדש אין כותבין אותן אלא בשירטוט אפילו כתבן על הנייר ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט יותר על זה אסור כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים דין היתר כדין החסר.
שולחן ערוך, יורה דעה רפ״ד:א׳ - הטקסט מספריא
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין כּוֹתְבִין בְּלֹא שִׂרְטוּט, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים עַל הַנְּיָר.
מדרש תנחומא, כי תצא ט׳ - הטקסט מספריא
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ'. רַבִּי לֵוִי פָּתַח, גָעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע (תהלים ט, ו). גָעַרְתָּ גוֹיִם, זֶה עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק (במדבר כד, כ). אִבַּדְתָּ רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה (מלאכי א, ד). אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יַעֲקֹב הוּא בִּכְלָל. אֱמֹר לוֹ: אִבַּדְתָּ רְשָׁעִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא רָשָׁע. שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד (תהלים ט, ו), שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר וְגוֹ'. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם וְגוֹ' (תהלים עט, יב). רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא אָמַר, זָכוֹר מֶה עָשָׂה לָנוּ בַּמִּילָה, שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. וְאָתְיָא כִּי הָא, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר שַׁקְלָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. הָיוּ מְחַתְּכִין מִלוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוֹמְרִים: בָּזֶה בָּחַרְתָּ, טֹל לְךָ מַה שֶׁבָּחַרְתְּ. זֶהוּ מַה שֶׁכָּתוּב, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה' (שם). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם (שם יב, ח). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא נָתוּן בְּחֵיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת (יחזקאל מג, יד). בָּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וּפָרַע לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג (ש״א טו, לג). מֶה עָשָׂה לוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, הָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כַּזַּיִת וּמַאֲכִילוֹ לַנַּעֲמִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת (איוב יח, יג), שֶׁבָּרַר לוֹ מִיתָה מָרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הֶעֱמִיד אַרְבָּעָה קֻנְטָסִין וּמָתְחוּ עֲלֵיהֶן, וְהוּא אוֹמֵר, אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת (ש״א טו, לב), כָּךְ מְמִיתִין אֶת הַשָּׂרִים מִיתוֹת חֲמוּרוֹת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבְדִּימִי אָמַר, בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם דָּנוּ, לֹא בְּעֵדִים וְלֹא בְּהַתְרָאָה. רַבִּי אוֹמֵר, סֵרְסוֹ, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ (שם פסוק לג). אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַף מֹשֶׁה רְמָזָהּ לְיִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד וְגוֹ', וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ וְגוֹ'. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ, זָכוֹר. אַתָּה זָכוֹר. שֶׁאָנוּ שִׁכְחָה מְצוּיָה בָּנוּ, וְאַתָּה אֵין לְפָנֶיךָ שִׁכְחָה. לָכֵן, זְכֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. לָנוּ עָשָׂה, וּלְךָ לֹא עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: זָכוֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם וְגוֹ' (תהלים קלז, ז). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, עָרוּ עָרוּ (שם), פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמיה נא, נח). רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, פַּנּוּן פַּנּוּן, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת (בראשית כד, כ). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, עַל יְסֹדֶיהָ מְכַוֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קלז, ז). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּנּוּן פַּנּוּן, יְסֹדֶיהָ. מַהוּ עֲמָלֵק. עַם לַק, פָּרַח כְּזוֹחֵל. עֲמָלֵק, עַם שֶׁבָּא לָלֹק דָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, מָשָׁל לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה. לִזְבוּב שֶׁהָיָה לוֹהֵט אַחַר הַמַּכָּה, כָּךְ הָיָה לוֹהֵט עֲמָלֵק אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁמַע שֶׁנִּגְאֲלוּ, וּבָא עֲלֵיהֶם עַל הַיָּם, וְהִזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּמִיָּד נִבְהַל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות טו, טו). בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן, אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה פָּסַע עֲמָלֵק וּבָא לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן (במדבר יג, כט), וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנִים מִכֻּלָּם. בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי, עַל הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִין. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוּ גָּדֵר וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ כֶּלֶב נַשְכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל מִי שֶׁיָּבֹא וַיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר, יִשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, פָּרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר אוֹמֵר לוֹ: זְכֹר אַתָּה הֵיאַךְ נְשָׁכְךָ הַכֶּלֶב. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ (שמות יז, ז). אוֹמֵר לָהֶם, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. אֲשֶׁר קָרְךָ וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קָרְךָ, טִמַּאֲךָ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, קְרָאֲךָ מַמָּשׁ. מֶה עָשָׂה עֲמָלֵק. עָמַד וְיָרַד לָאַרְכִיּוֹן שֶׁל מִצְרַיִם וְנָטַל טוּמוּסֵיהוֹן שֶׁל שְׁבָטִים, שֶׁהָיָה שְׁמָם חָקוּק עֲלֵיהֶם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים. וְעָמַד לוֹ חוּץ לֶעָנָן, וְהָיָה קוֹרֵא לָהֶם, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי פּוּקוּ, דַּאֲנָא אֲחִיכוֹן וּבָעֵינָא לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן פְּרַקְמַטְיָא. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין, הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, קָרְךָ, הֵקֶרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאַמְבָּטִי רוֹתַחַת, שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד וְקָפַץ לְתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְוָה, הֵקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּאן כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ. נָפַל פַּחְדָּן עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ' (שם טו, טו). כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יָדָן, הֵקֵרָן לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לד ‹ שופטים ‹ שיחה ג ‹ 117 לקו"ש חכ"ו ע' 225
- כרך טז ‹ פורים ‹ שיחה א ‹ 352 לקו"ש חכ"ו ע' 222
תורת מנחם 3
- כה - שנת תשי"ט - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"ט. לקו"ש חכ"ו ע' 222
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים*, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"ו ע' 219
- סא - שנת תש"ל - חלק רביעי ‹ שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תש"ל לקו"ש חכ"ו ע' 225