שיחה א

209שיחה א

א. פורים קטן – בסיום "אורח חיים"

בסוף שולחן ערוך אורח חיים מופיעות ההלכות של פורים (הלכות מגילה), ובסימן האחרון¹ מדובר על הדינים של י"ד וט"ו אדר ראשון.

הסיבה לכך בפשטות היא, משום שב"טור" ובשולחן ערוך אורח חיים מופיעות ההלכות של מועדי השנה לפי סדר השנה, תפלת ראש חודש, ולאחר מכן ניסן – הלכות פסח – וכו', ולפי סדר זה נקבעו דיני פורים בסוף².

אמנם, י"ד וט"ו אדר ראשון קודמים בזמנם בשנה מעוברת לפורים שבאדר שני, אך למרות זאת מופיעים דינים אלו בסיום הלכות מגילה, כי הם אינם חלים בכל שנה, כי אם בשנה מעוברת בלבד, ומשום כך קודמים להם דיני הפורים החלים בכל שנה.

ועוד יש לומר, שפרטי הדינים של י"ד וט"ו אדר ראשון "ודין תענית והספד בהן"³ הם תוצאה של המצוות והדינים של פורים. כלומר, ההלכות של י"ד וט"ו אדר ראשון – "אין נופלים על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית"⁴ – אינן נובעות מימים אלו כשלעצמם, אלא כתוצאה מימי הפורים ומקיום מצוות הפורים⁵ שבאדר שני.

ולכן הן מופיעות לאחר הלכות י"ד וט"ו אדר (סתם), שכן ההלכות שלפנינו באות כתוצאה⁶ של ימי הפורים 210העיקריים⁷ אשר חלים בשנה זו, המעוברת, באדר שני.

ברם, כל עניני התורה מדוייקים לחלוטין, כפי שניתן ללמוד בקל־וחומר מעניני העולם, שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מדוייקת, ולכן מובן, שהענין שדיני הפורים מופיעים בסיום חלק אורח חיים, והסיום בהם עצמם הוא דוקא בדיני פורים קטן⁸ – י"ד וט"ו אדר ראשון, אינו רק משום סדר המועדים, מן המוקדם אל המאוחר, או – באדר עצמו – מטעם תדיר כו', וממילא הם באים בסוף אורח־חיים, אלא יש בכך גם כוונה מיוחדת:

בכך שדוקא דינים אלו מתוים את הסיום והחותם של חלק אורח חיים מתבטא ענין בסדר "אורח חיים", של האדם בכלל, כי "הכל הולך אחר החתום"⁹.

ב. שני תמידים

לכאורה, ניתן לבאר זאת באמצעות הסבר תוכנן של המילים האחרונות שבהן מסיים הרמ"א את חלק אורח חיים: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מכל־מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב¹⁰ לב משתה תמיד".

ונאמר בספרים¹¹, שה"חתימה" של הרמ"א היא "מעין הפתיחה" של אורח־חיים: הפתיחה היא "שויתי ה' לנגדי תמיד"¹², והסיום הוא – "וטוב לב משתה תמיד, פעמיים "תמיד" כנגד "שני תמידין כסדרן"¹³ – "שנים ליום תמיד"¹⁴.

אחד ההסברים לכך הוא:

חלק אורח חיים עוסק במצווה 211ובהלכות שאדם צריך לקיימן יום יום ובמשך כל הימים – מעת קומו משנתו בבוקר עד זמן שכיבתו בלילה – ובמצוות של השנה כולה, לפי הסדר.

דינים אלו קשורים לזמנים מסויימים במשך היום והלילה, או במשך השנה, שאז חייבים לקיימם, ואינם קשורים לזמן אחר במשך השנה.

ואילו ההתחלה של "אורח חיים" (וכן של האדם), וסיומו הם שני תמידים^*. שחלים תמיד, בכל זמן בימי חייו של האדם – במשך כל השנה כולה ובמשך כל היום כולו מדי יום ביומו.

ולכן הם נקבעו באופן, ש"תמיד" אחד מופיע כראש והתחלה של "אורח־חיים", וה"תמיד" השני מופיע בסיום וחותם:

תחלת השולחן ערוך "שויתי ה' לנגד תמיד" היא יראת ה', כפי שמאריך ומפרט שם¹⁵ הרמ"א: "כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש־ברוך־הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד", והסיום "וטוב לב משתה תמיד", הוא ענין השמחה.

שני ענינים אלו צריכים להיות אצל האדם באופן של "תמיד", בכל זמן – בכל עבודה¹⁶ שפועל היהודי צריך לחוש אצלו יראה והכנעה, וכן שמחה בעבודת ה', "עבדו¹⁷ את ה' ביראה, עבדו את ה' בשמחה"¹⁸.

ג. פורים – המקור לשמחה כל השנה

לפי זה יש לבאר מדוע מסתיים חלק אורח חיים דוקא בהלכות (מגילה) פורים:

ידוע, שלכל סוג מיוחד של עבודת ה', יש זמן מסויים בשנה המתאים במיוחד לאופן זה של העבודה הרוחנית¹⁹, ומזמן זה נשאב כוח והשפעה בעבודת ה' באופן זה במשך השנה כולה.

וכך לגבי השמחה בעבודת ה': הכוח לשמחה בעבודת ה' במשך השנה כולה, 212"וטוב לב משתה תמיד", נשאב מימי הפורים, כי בימי הפורים מרבים בסעודה ובשמחה במדה הגדולה ביותר, יותר מכל חגי השנה, כפי שנפסק להלכה ב"טור"²⁰ ובשלחן ערוך²¹ "מצוה להרבות בסעודת פורים", ו"חייב²² אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...".

אין סתירה בין קביעה זו לבין המבואר במספר מקומות שחג הסוכות, זמן שמחתנו, הוא²³ המקור לשמחה של כל השנה כולה.

וכידוע²⁴ שהכוח לענינים הכלליים בעבודת ה' נובע מהחודש הכללי, חודש תשרי: ראש השנה, הזמן של "תמליכוני עליכם"²⁵, הוא המקור ליראת שמים במשך השנה כולה, יום הכפורים – מקור לענין התשובה, סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה – זמן שמחתנו – נותנים את הכח לקיים תורה ומצוות במשך כל השנה בשמחה,

וכנרמז בדברי הרמב"ם²⁶, ששמחה של מצוה – "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה... עבודה גדולה היא..." – באה בהמשך של ה"שמחה יתירה"²⁷ שהיתה במקדש בחג הסוכות –

ויש לומר, שזאת דוקא בתקופה שבית המקדש היה קיים, כאשר כל הענינים היו כתיקונם ובשלימותם, אז קבלו חיות בעבודת ה' במשך השנה כולה מחגי תשרי, והשמחה בעבודת ה' שאבה מ"שמחה יתירה" שהיתה במקדש בחג הסוכות.

אך בתקופת הגלות, בזמן של העלם והסתר, אין די בשמחה של חג הסוכות כדי להשפיע על העבודה של השנה כולה²⁸. כי הימצאות ענינים אלו בחודש תשרי, היא כחיות של כל האיברים הנמצאת בראש, שבו החיות נעלה מכדי להתלבש ולהחיות את האיברים שבגוף, וכך בנמשל, ענינים אלו בעבודת ה' נמצאים בחודש תשרי בדרגה נעלית ביותר²⁹ מכדי להשמיע על עבודות פרטיות מסויימות שיהיו בגלוי בעבודת האדם במשך השנה כולה³⁰.

ולכן יש הכרח בהשפעה ונתינת כוח "קרובה יותר"³¹, של יום ודרגה, שאינם 213בחודש הכללי, כך שיוכלו להוות מקור ונתינת כוח לימי השנה.

ובעניננו – השמחה התמידית במשך ימי השנה – "טוב לב משתה תמיד" – נובעת (אמנם גם מחג הסוכות, אך) באמצעות השמחה של ימי הפורים, שהם מימות השנה שהפכו לימי שמחה דוקא בגלות, ויותר מכך, אלה הם ימים המותרים בעשיית מלאכה, כימים אחרים של השנה³², ולכן ביכולתם להשפיע על שמחה כללית בכל מצב שבו שרוי היהודי, ואף במצב של גלות וחולין.

לפי זה יובן ההבדל בקשר לכך בין הרמב"ם לבין ה"שולחן ערוך":

הרמב"ם עוסק בספרו בענינים גם כפי שהם בתיקונם ובשלימותם, כולל תקופת הבית³³, שבזמן שבית המקדש קיים, נתינת הכח לשמחה של מצוה היא מ"שמחה יתירה" שבחג הסוכות שבמקדש.

ואילו ב"שולחן ערוך" מדובר רק על הלכות הנוהגות בזמן הזה, כאשר נתינת הכח לשמחה היא מימי הפורים – ולכן מופיע הענין של "טוב לב משתה תמיד, כהמשך וחותם של הלכות פורים (מגילה).

ד. מדוע דוקא פורים קטן?

אך אין די בהסבר זה, כי בכך מובן הקשר של סיום שולחן ערוך רק לפורים באופן כללי, אך עדיין אין מובן מדוע מופיעות בסיום השולחן ערוך דוקא הלכות פורים קטן, וכיון שכל עניני התורה מדוייקים, כדלעיל, יש לומר שלסיום "אורח חיים" יש קשר מיוחד עם המשמעות של פורים קטן.

לכאורה יש לומר, שההסבר שהובא לעיל (סעיף ג), מדגיש אף הוא את הקשר של הסיום דוקא לפורים קטן, יותר מאשר פורים בכלל, כי אמנם פורים מותר בעשיית מלאכה, אך בכל זאת זהו יום הנבדל במצוות רבות – קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ובתפלה וכדומה, אשר מעסיקות את היהודי במשך רוב היום³⁴, ואילו פורים קטן אין בו מצוות מיוחדות, ומשום כך הוא קרוב יותר אל כל ימות השנה, ולכן משפיע עליהם יותר בענין השמחה – "משתה תמיד".

אך אין לומר כך, כי: א) ניתן לומר זאת אך לפי הדעות הסוברות ש"חייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר 214ראשון. אך הרמ"א ממשיך ואומר "ואין נוהגין כן", אלא רק "ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים"³⁵ – וכיצד יגרום יום זה ל"משתה תמיד" בכל השנה כאשר בו עצמו אין חובת שמחה?

ב) ועיקר: כיצד ייתכן לומר שנתינת הכוח למשתה תמיד, שמחה תמידית בכל שנה ושנה, נובעת מפורים קטן, הקיים רק בשנה מעוברת?

ה. ההכנה לעבודת ה' – קבלת עול מלכותו

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את סוף דברי הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד", הרומזים, כאמור לעיל, לענין השמחה בעבודת ה'. שהרי, לכאורה: מדוע נקבעו שני התמידים באופן כזה, ש"שויתי ה' לנגדי תמיד", מופיע בתחלת השולחן ערוך, ו"וטוב לב משתה תמיד" מופיע לאחר כל "אורח חיים" בסופו ממש? – "שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא יסוד ועיקר בעבודת ה' ומשום כך הוא הראש וההתחלה של כל "אורח חיים", וכך צריך להיות גם לגבי "וטוב לב משתה תמיד", כי גם השמחה היא יסוד בעבודת ה', החל מתפלה וברכות השחר³⁶?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בשני ה"תמידים" – בתחלת אורח חיים ובסופו – אין הרמ"א מתכוון לשני ענינים אלו כפי שהם כחלק מעבודת ה', חלק מקיום השולחן ערוך, אלא כוונתו היא לענינים אלו כפי שהם מהוים א) הקדמה – לפני התחלת קיום השלחן ערוך, ב) סיום – לאחר גמר קיום השולחן ערוך:

לפני שיהודי מתחיל בקיום תורה ומצוות דרושה ההכנה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" – קבלת מלכות ה', כדברי חז"ל³⁷: "יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר־כך מקבל³⁸ עליו עול מצוות".

קבלה זו של עול מלכות ה' צריכה להיות בגלוי לפני שמתחילה העבודה של קיום התורה והמצוות בפועל, לאחר שהיהודי כבר שקוע בקיום תורה ומצוות אין מורגשת אצלו בגלוי קבלת עול מלכות, אלא קבלת עול מצוות, קבלתו על עצמו לקיים בפועל את גזירות המלך וציוויוו.

לאחר מכן, בסיום ולאחר העבודה, מגיעים לידי "וטוב לב משתה תמיד": לאחר סיום העבודה, בא השכר על העבודה, שזוהי³⁹ השמחה שיש ליהודי על כך שקיים את המוטל עליו והתקרב 215על ידי כך אל הקדוש־ברוך־הוא – מצוה מלשון צוותא וחיבור⁴⁰.

לשמחה זו ניתן להגיע בגלוי רק לאחר סיום העבודה:

אמנם גם העבודה עצמה צריכה להיעשות מתוך שמחה, עבדו את ה' בשמחה, אך כיון שאז עסוק היהודי בעבודתו את ה', הוא אינו מסוגל להיות חדור כולו בשמחה מושלמת, כי הוא חש באותו זמן תחושה של קבלת עול, יראת ה', הנדרשת בשעת עבודת ה'. רק לאחר סיום העבודה מופיעה השמחה באופן גלוי וחודרת אליו במלוא עוצמתה.

בדומה לענינים המופיעים בחודש תשרי, החודש הכללי: בראש השנה וכו', הימים הנוראים, קיימת עבודה של "וגילו ברעדה"⁴¹. כלומר, אמנם, קיימת אז שמחה, ואף שמחה גדולה⁴² ביותר על המלכת הקדוש־ברוך־הוא למלך, אך השמחה מלובשת ביראה – "וגילו ברעדה. גילוי השמחה הוא בסיום המועדים, בחג הסוכות זמן שמחתנו, ובעיקר בסופו ממש – בשמחת תורה.

וכך גם בעניננו: השמחה הגלויה היא לאחר השלמת העבודה, ממש בסוף אורח חיים.

ו. שמחה של מצוה ושמחה כשלעצמה

וזהו ההבדל בין השמחה שעליה מדבר הרמב"ם לבין זו שעליה מדבר הרמ"א:

הרמב"ם בסוף הלכות לולב אומר לגבי שמחה של מצוה, "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה", ושמחה זו נובעת מה"שמחה יתירה" שהיתה בחג הסוכות, שהיא חלק ממצות השמחה במועדים, כפי שאומר שם הרמב"ם⁴³.

אך בשולחן ערוך מדובר על "טוב לב משתה תמיד", על השמחה בפני עצמה – על כך שהוא יהודי וקשור תמיד אל הקדוש־ברוך־הוא – שמחה המופיעה בגלוי בסיום העבודה, כדלעיל. ושמחה זו מתבטאת במיוחד במשמעות של פורים קטן:

בימי השמחה שבכל השנה כולה יש מצוות הלכות ומנהגים הקשורים אליהם, כך שהשמחה מושפעת גם מתחושות אחרות הבאות לידי ביטוי בעבודת ה' – עשיית מצוה, קיום מנהג וכדומה. אפילו שמחת הפורים, שצריכה להיות "עד דלא ידע", אינה⁴⁴ מקיפה את היום כולו⁴⁵. יש מצוות 216נוספות ביום זה, הדורשות דוקא "ידע", כדלעיל – קריאת המגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים וכו', ואדרבה "נוהגין לעשות סעודת פורים (רק) לאחרי מנחה⁴⁶.

ולעומת זאת בפורים קטן אין מצוות מיוחדות, ויום זה נבדל מימים אחרים דוקא בשמחה שבו.

יוצא מכך, שבשמחה של פורים קטן אין "מעורבים" שום ענינים אחרים של עבודת ה' – זוהי שמחה בטוהרה.

ז. הדרגות בשמחה להיפך מתוקף חובתה

לפי זה יש לבאר את דברי הרמ"א בסופו "וטוב לב משתה תמיד", אך יש להקדים ולומר: על סוף דברי הרמ"א "מכל מקום ירבה קצת בסעודה..." אומר הט"ז: "בהג"ה תשב"ץ סימן קע"ח כתב דיש להרבות, ורבינו יחיאל מRרי¦ © ¦ "ש רגיל להרבות ולהזמין בני אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו', ושפיר מסיים רמ"א כאן וטוב לב משתה תמיד".

ומכך מובן שהט"ז סובר שבדברי הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד כוונתו היא⁴⁷ לרמוז שאין די ב"ירבה קצת בסעודה", כפי שאמר לפני כן, אלא⁴⁸ שיש להרבות בסעודה ובשמחה מעין אדר שני – "אין בין אדר...".

ונדרש הסבר: מדוע אין הרמ"א מציין במפורש שיש להרבות בשמחה⁴⁹, והוא רק רומז לכך ב"וטוב לב משתה תמיד"?

ויש לומר, שזה בדומה להבדלי הדרגות שאנו מוצאים בחובת השמחה בכלל: השמחה במועדים – חובה מן התורה, "ושמחת בחגך"⁵⁰. השמחה הקשורה לניסוך המים בחג הסוכות, ש"הוא הלכה למשה מסיני... שאינו מפורש בהדיא בתורה שבכתב רק מדרבנן סמכוה אקראי"⁵¹, שזוהי שמחת בית השואבה⁵². ויש שמחה של ההקפות בשמיני עצרת ושמחת תורה שאינה חובה אף מדברי סופרים אלא מנהג בלבד⁵³.

217ולמעשה אנו רואים, ששמחת בית השואבה גדולה יותר – "שמחה יתירה" – לעומת שמחת יום טוב בכלל, ושמחת ההקפות היא אף גדולה יתר, כמנהג ישראל⁵⁴, בעוד אשר בשמחת בית השואבה יש הבדלים בין היהודים בתוכן השמחה – "לא היו עושין אותה... אלא גדולי... ואנשי מעשה" ואילו "כל העם... באין לראות ולשמוע"⁵⁵, הרי שבשמחת ההקפות משתתפים כל ישראל⁵⁶.

ומבואר על כך⁵⁷, שהיא הנותנת – ככל שהשמחה עמוקה יותר ורבה יותר כך פוחת תוקף החיוב, והשמחה באה מהיהודי עצמו. בדומה למעלה של דברי סופרים על דברי תורה, מדברי חז"ל⁵⁸ "ערבים עלי דברי סופרים", "חביבים עלי^* דברי סופרים" – כאשר ישראל מקבלים על עצמם סייגים וחומרות שאינם כתובים במפורש בתורה שבכתב, ניכרת חביבות, השמחה והתענוג שיש להם בקיום רצון העליון⁵⁹.

ובעניננו: השמחה שעליה קיימת חובה מפורשת בתורה, כלומר, שניתן לחייב בה את כולם ובאופן שווה, מוכיחה שהיא בהתאם למעלת האדם שישנה אפילו אצל הפחות שבאדם. השמחה היתירה של שמחת בית השואבה, הקשורה לניסוך המים, שעליה אין חובה מפורשת בתורה שבכתב, מצביעה על שמחה עמוקה וגדולה יותר, וההקפות שאינן חובה אף מדרבנן, אלא מנהג בלבד, מבטאות שמחה עמוקה עוד יותר הבאה מצד ישראל, שהם חידשוה והנהיגוה⁶⁰.

וכך, ואף יותר מכך, לגבי פורים 218קטן: הרמ"א מביא את הענין של "להרבות בשמחה" רק כרמז וסיפור דברים, כפירוש הט"ז, משום שזוהי דרגה נעלית כל כך של שמחה, שאין עליה חובה מפורשת בשולחן ערוך, אף לא במנהג, בדומה למנהג ההקפות של שמיני עצרת ושמחת תורה, שאינו מופיע⁶¹ בשולחן ערוך אך מופיע בכל זאת ברמ"א, כדבריו⁶² "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה... ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה... והכל משום שמחה" – כי מנהג שמובא ברמ"א הוא גם כן דין וחובה.

ויש לומר שזאת, כדלעיל, משום ששמחת פורים קטן היא בדומה לשמחה הבאה בסיום ולאחר העבודה, שהיא "מעל" העבודה, ובמילא היא "מעל" אופן כלשהו של חיוב, שמחה זו באה מצד ישראל⁶³.

במילים אחרות: אילו היה ציווי או מנהג על שמחה זו הרי שעצם עובדה זו שמשמעותה שהשמחה היא חלק מחובת קיום השולחן ערוך, היתה גורמת בהכרח לתערובת של עול ויראה בתוך השמחה.

ויש לומר, שלכן שמחה זו היא ההכנה לשמחה שלעתיד לבוא, כפי שאומר ה"מגן אברהם"⁶⁴ על דברי הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד" – "בשמחות מצות אלקינו להעמיד⁶⁵ אז ימלא שחוק פינו"⁶⁶, ולעתיד לבוא תהיה "שמחת עולם על ראשם"⁶⁷, והכוונה היא גם לשמחה תמידית ושמחה בפני עצמה.

ולכך מגיעים על ידי ההוספה בשמחה בזמן הגלות ובאופן של מעלין בקודש, גם בקודש של "טוב לב משתה תמיד",

וזה מביא "במהרה בימינו"⁶⁸ ממש "שמחת עולם על ראשם".