212

"וטוב לב משתה תמיד", נשאב מימי הפורים, כי בימי הפורים מרבים בסעודה ובשמחה במדה הגדולה ביותר, יותר מכל חגי השנה, כפי שנפסק להלכה ב"טור"²⁰ ובשלחן ערוך²¹ "מצוה להרבות בסעודת פורים", ו"חייב²² אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...".

אין סתירה בין קביעה זו לבין המבואר במספר מקומות שחג הסוכות, זמן שמחתנו, הוא²³ המקור לשמחה של כל השנה כולה.

וכידוע²⁴ שהכוח לענינים הכלליים בעבודת ה' נובע מהחודש הכללי, חודש תשרי: ראש השנה, הזמן של "תמליכוני עליכם"²⁵, הוא המקור ליראת שמים במשך השנה כולה, יום הכפורים – מקור לענין התשובה, סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה – זמן שמחתנו – נותנים את הכח לקיים תורה ומצוות במשך כל השנה בשמחה,

וכנרמז בדברי הרמב"ם²⁶, ששמחה של מצוה – "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה... עבודה גדולה היא..." – באה בהמשך של ה"שמחה יתירה"²⁷ שהיתה במקדש בחג הסוכות –

ויש לומר, שזאת דוקא בתקופה שבית המקדש היה קיים, כאשר כל הענינים היו כתיקונם ובשלימותם, אז קבלו חיות בעבודת ה' במשך השנה כולה מחגי תשרי, והשמחה בעבודת ה' שאבה מ"שמחה יתירה" שהיתה במקדש בחג הסוכות.

אך בתקופת הגלות, בזמן של העלם והסתר, אין די בשמחה של חג הסוכות כדי להשפיע על העבודה של השנה כולה²⁸. כי הימצאות ענינים אלו בחודש תשרי, היא כחיות של כל האיברים הנמצאת בראש, שבו החיות נעלה מכדי להתלבש ולהחיות את האיברים שבגוף, וכך בנמשל, ענינים אלו בעבודת ה' נמצאים בחודש תשרי בדרגה נעלית ביותר²⁹ מכדי להשמיע על עבודות פרטיות מסויימות שיהיו בגלוי בעבודת האדם במשך השנה כולה³⁰.

ולכן יש הכרח בהשפעה ונתינת כוח "קרובה יותר"³¹, של יום ודרגה, שאינם