211

ובהלכות שאדם צריך לקיימן יום יום ובמשך כל הימים – מעת קומו משנתו בבוקר עד זמן שכיבתו בלילה – ובמצוות של השנה כולה, לפי הסדר.

דינים אלו קשורים לזמנים מסויימים במשך היום והלילה, או במשך השנה, שאז חייבים לקיימם, ואינם קשורים לזמן אחר במשך השנה.

ואילו ההתחלה של "אורח חיים" (וכן של האדם), וסיומו הם שני תמידים^*. שחלים תמיד, בכל זמן בימי חייו של האדם – במשך כל השנה כולה ובמשך כל היום כולו מדי יום ביומו.

ולכן הם נקבעו באופן, ש"תמיד" אחד מופיע כראש והתחלה של "אורח־חיים", וה"תמיד" השני מופיע בסיום וחותם:

תחלת השולחן ערוך "שויתי ה' לנגד תמיד" היא יראת ה', כפי שמאריך ומפרט שם¹⁵ הרמ"א: "כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש־ברוך־הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד", והסיום "וטוב לב משתה תמיד", הוא ענין השמחה.

שני ענינים אלו צריכים להיות אצל האדם באופן של "תמיד", בכל זמן – בכל עבודה¹⁶ שפועל היהודי צריך לחוש אצלו יראה והכנעה, וכן שמחה בעבודת ה', "עבדו¹⁷ את ה' ביראה, עבדו את ה' בשמחה"¹⁸.

ג. פורים – המקור לשמחה כל השנה

לפי זה יש לבאר מדוע מסתיים חלק אורח חיים דוקא בהלכות (מגילה) פורים:

ידוע, שלכל סוג מיוחד של עבודת ה', יש זמן מסויים בשנה המתאים במיוחד לאופן זה של העבודה הרוחנית¹⁹, ומזמן זה נשאב כוח והשפעה בעבודת ה' באופן זה במשך השנה כולה.

וכך לגבי השמחה בעבודת ה': הכוח לשמחה בעבודת ה' במשך השנה כולה,