215

על ידי כך אל הקדוש־ברוך־הוא – מצוה מלשון צוותא וחיבור⁴⁰.

לשמחה זו ניתן להגיע בגלוי רק לאחר סיום העבודה:

אמנם גם העבודה עצמה צריכה להיעשות מתוך שמחה, עבדו את ה' בשמחה, אך כיון שאז עסוק היהודי בעבודתו את ה', הוא אינו מסוגל להיות חדור כולו בשמחה מושלמת, כי הוא חש באותו זמן תחושה של קבלת עול, יראת ה', הנדרשת בשעת עבודת ה'. רק לאחר סיום העבודה מופיעה השמחה באופן גלוי וחודרת אליו במלוא עוצמתה.

בדומה לענינים המופיעים בחודש תשרי, החודש הכללי: בראש השנה וכו', הימים הנוראים, קיימת עבודה של "וגילו ברעדה"⁴¹. כלומר, אמנם, קיימת אז שמחה, ואף שמחה גדולה⁴² ביותר על המלכת הקדוש־ברוך־הוא למלך, אך השמחה מלובשת ביראה – "וגילו ברעדה. גילוי השמחה הוא בסיום המועדים, בחג הסוכות זמן שמחתנו, ובעיקר בסופו ממש – בשמחת תורה.

וכך גם בעניננו: השמחה הגלויה היא לאחר השלמת העבודה, ממש בסוף אורח חיים.

ו. שמחה של מצוה ושמחה כשלעצמה

וזהו ההבדל בין השמחה שעליה מדבר הרמב"ם לבין זו שעליה מדבר הרמ"א:

הרמב"ם בסוף הלכות לולב אומר לגבי שמחה של מצוה, "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה", ושמחה זו נובעת מה"שמחה יתירה" שהיתה בחג הסוכות, שהיא חלק ממצות השמחה במועדים, כפי שאומר שם הרמב"ם⁴³.

אך בשולחן ערוך מדובר על "טוב לב משתה תמיד", על השמחה בפני עצמה – על כך שהוא יהודי וקשור תמיד אל הקדוש־ברוך־הוא – שמחה המופיעה בגלוי בסיום העבודה, כדלעיל. ושמחה זו מתבטאת במיוחד במשמעות של פורים קטן:

בימי השמחה שבכל השנה כולה יש מצוות הלכות ומנהגים הקשורים אליהם, כך שהשמחה מושפעת גם מתחושות אחרות הבאות לידי ביטוי בעבודת ה' – עשיית מצוה, קיום מנהג וכדומה. אפילו שמחת הפורים, שצריכה להיות "עד דלא ידע", אינה⁴⁴ מקיפה את היום כולו⁴⁵. יש מצוות