214
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ראשון. אך הרמ"א ממשיך ואומר "ואין נוהגין כן", אלא רק "ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים"35 – וכיצד יגרום יום זה ל"משתה תמיד" בכל השנה כאשר בו עצמו אין חובת שמחה?
ב) ועיקר: כיצד ייתכן לומר שנתינת הכוח למשתה תמיד, שמחה תמידית בכל שנה ושנה, נובעת מפורים קטן, הקיים רק בשנה מעוברת?
ה. ההכנה לעבודת ה' – קבלת עול מלכותו
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את סוף דברי הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד", הרומזים, כאמור לעיל, לענין השמחה בעבודת ה'. שהרי, לכאורה: מדוע נקבעו שני התמידים באופן כזה, ש"שויתי ה' לנגדי תמיד", מופיע בתחלת השולחן ערוך, ו"וטוב לב משתה תמיד" מופיע לאחר כל "אורח חיים" בסופו ממש? – "שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא יסוד ועיקר בעבודת ה' ומשום כך הוא הראש וההתחלה של כל "אורח חיים", וכך צריך להיות גם לגבי "וטוב לב משתה תמיד", כי גם השמחה היא יסוד בעבודת ה', החל מתפלה וברכות השחר36?
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
בשני ה"תמידים" – בתחלת אורח חיים ובסופו – אין הרמ"א מתכוון לשני ענינים אלו כפי שהם כחלק מעבודת ה', חלק מקיום השולחן ערוך, אלא כוונתו היא לענינים אלו כפי שהם מהוים א) הקדמה – לפני התחלת קיום השלחן ערוך, ב) סיום – לאחר גמר קיום השולחן ערוך:
לפני שיהודי מתחיל בקיום תורה ומצוות דרושה ההכנה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" – קבלת מלכות ה', כדברי חז"ל37: "יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר־כך מקבל38 עליו עול מצוות".
קבלה זו של עול מלכות ה' צריכה להיות בגלוי לפני שמתחילה העבודה של קיום התורה והמצוות בפועל, לאחר שהיהודי כבר שקוע בקיום תורה ומצוות אין מורגשת אצלו בגלוי קבלת עול מלכות, אלא קבלת עול מצוות, קבלתו על עצמו לקיים בפועל את גזירות המלך וציוויוו.
לאחר מכן, בסיום ולאחר העבודה, מגיעים לידי "וטוב לב משתה תמיד": לאחר סיום העבודה, בא השכר על העבודה, שזוהי39 השמחה שיש ליהודי על כך שקיים את המוטל עליו והתקרב
הערות
- 35. אבל ראה לקמן ס"ז מהט"ז.
- 36. דלא יעמוד להתפלל אלא כו' מתוך שמחה (של מצוה) – ברכות לא, א. טושו"ע או"ח סצ"ג ס"ב־ג. – "וכן לדבר הלכה" (שבת ל, ב. וש"נ).
- 37. משנה ברכות רפ"ב. וראה מכילתא יתרו כ, ג. ועוד.
- 38. כ"ה במשנה שבגמ' (בבלי). ובמשנה שבמשניות (וירוש'): יקבל.
- 39. ע"ד המבואר בתניא פי"ד (כ, רע"א) בענין אהבה בתענוגים.
שולחן ערוך, אורח חיים צ״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
לֹא יַעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְּאֵימָה וְהַכְנָעָה, לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ וּדְבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה כְּגוֹן: דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין שֶׁל תּוֹרָה סָמוּךְ לִגְאֻלַּת מִצְרַיִם אוֹ סָמוּךְ לִתְהִלָּה לְדָוִד שֶׁכָּתוּב בּוֹ: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו (תְּהִלִּים קמה יט כ).
משנה ברכות ב׳ - הטקסט מספריא
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם:
אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום:
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא. ר' יהודה אומר לא יצא. הקורא למפרע לא יצא. קרא וטעה יחזור למקום שטעה:
האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה:
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת:
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני:
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה:
חתן אם רצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול:
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.