שיחה א

229שיחה א

א. "זה יתנו – כזה יתנו"

על הפסוק¹ "זה יתנו...", המופיע בציווי על מחצית השקל, אומרים חז"ל²: "כמין מטבע של אש הוציא הקדוש־ברוך־הוא .. והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו".

מהו הקושי ב"מחצית השקל" עד אשר הקדוש־ברוך־הוא צריך היה להראות למשה רבינו "מטבע של אש"? בעל ה"תוספות"³ מבאר, ש"תמה (משה) על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו".

אלא שהדבר דורש הסבר:

מה היתה תמיהתו של משה רבינו על כך שנתינת מחצית השקל יכולה להיות "כופר נפשו", והרי כל "דרשן" פשוט [ששכלו אינו בערך כלל וכלל לשכלו של משה רבינו, ה"נבחר מכל מין האדם אשר השיג .. יותר..."⁴. והיה שיא השלמות בשכלו], מסביר זאת בפשטות מוחלטת: כאשר יהודי מקיים מצוה מגיע לו על כך שכר, ולעתים שכר רב ביותר, כנאמר⁵ "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם..." וכל הברכות המפורטות שם⁶. וכך בעניננו: כשכר על קיום מצות מחצית השקל מקבל היהודי את "כופר נפשו".

ומהו אפוא פליאתו הגדולה של משה רבינו שעל מצוה זו⁷ ניתן "שכר" – "כופר נפשו"⁸?

כן אין מובן מענהו של הקדוש־ברוך־הוא – הראהו "מטבע של אש":

(א) מהו הדיוק דוקא ב"מטבע של אש"? – וממה נפשך:

אם הדיוק "אש" הוא משום שכל הענינים דלמעלה הם של "אש" – "משרתיו אש לוהט"⁹ וכדומה – ומשום כך, כאשר הקדוש־ברוך־הוא מראה דבר מה הרי הוא בצורת "אש" – אין הכרח להדגיש זאת במיוחד כאן, כי כל 229הענינים דלמעלה הם של אש.

ואם נאמר, שללא ההדגשה "מטבע של אש" ניתן היה לחשוב שהקדוש־ברוך־הוא הראה מטבע כפשוטה, מטבע של כסף, כמו "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"¹⁰, שהראו לו את התבנית של משכן גשמי¹¹ על פי פשוטו של מקרא – נדרש הסבר מצד שני: במה שונה מחצית השקל, שיש צורך להראות דוקא "מטבע של אש"?

(ב) ועיקר: מהו המענה על תמיהתו של משה רבינו, כיצד יכולה נתינת מחצית השקל להיות כופר נפש, על ידי שהקדוש־ברוך־הוא הראהו מטבע של אש"?

ב. "מטבע של אש"

לכאורה ניתן היה לומר, ששתי שאלות אלו לגבי תשובת הקדוש־ברוך־הוא מתורצות זו בזו:

התשובה לתמיהה כיצד יכולה נתינת מחצית השקל להיות "כופר נפשו" היא – הראהו הקדוש־ברוך־הוא "מטבע של אש: כאשר יהודי מקיים מצוה (כה דברי כאש¹²) באמצעות מטבע גשמית, ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר הוא מקיים את המצוה בחיות ובהתלהבות, ב"אש" שבנפשו¹³ – הרי זו "אש", ונתינה זו יכולה להיות "כופר נפשו".

אך לפי זה מתחזקת יותר השאלה הראשונה שלעיל – מה היתה תמיהתו של משה רבינו מלכתחלה: הסבר זה, שעל ידי קיום מצוה נוצר ענין של "אש" הוא (א) הסבר נפוץ אצל כל דרשן, (ב) הסבר המתאים לכל המצוות, שעל ידי קיום מצוה יוצרים בדבר המצוה ענין של "אש" רוחנית¹⁴. ומה היתה תמיהתו של משה רבינו, ודוקא בענין של מחצית השקל?

זאת ועוד: אם משום כך, די היה שהקדוש־ברוך־הוא יאמר למשה שבאמצעות המצות תהפוך המטבע לענין של "אש", ואדרבה, צריך היה דוקא לומר זאת, כי באופן זה היתה נתינת כל התורה ומצוותיה למשה! ומדוע צריך היה הקדוש־ברוך־הוא להוציא זאת מן הכלל ולהראות "מטבע של אש" ולומר "זה יתנו"?

כיון שדוקא בענין זה נדרשה פעולה מיוחדת מאת הקדוש־ברוך־הוא להראות "מטבע של אש" ולומר "זה יתנו", הכרחי לומר, שבמחצית השקל יש ענין מיוחד שאיננו בכל המצוות האחרות.

ג. שכר מצוה – תוצאה או רצון ה' בלבד

יש לומר, שתמצית ההסבר לכך היא:

230שכר מצוה יכול להינתן בשני אופנים¹⁵: (א) עשיית המצוה מביאה משום המשמעות והמהות שלה שכר מסויים. השכר הוא תוצאה של פעולת המצוה. (ב) משמעות פעולת המצוה אינה קשורה, ולפחות לפי ההגיון, לשכר זה, אך כך הוא רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, לתת שכר עבור קיום מצוה מסויימת זו.

כשם שבמצוות עצמן יש מצוות שאין מקיימים אותן מפני טעמן השכלי, אלא משום "גזירה גזרתי חוקה חקקתי"¹⁶ – כך גם לגבי שכר המצוות, שייתכן שעל מצוות מסויימות, אף מן הסוג של "משפטים", ינתן שכר רב יחסית למצוה, כי כך הוא רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, "חוקה חקקתי".

וכך בעניננו – ה"שכר" של "כופר נפשו" עבור מצות נתינת מחצית השקל:

כיון שמחצית השקל, מטבע גשמית, ו"כופר נפשו", רוחניות, אין ביניהם שום יחס, והם אף הפכיים זה לזה,

[כפי שרואים לגבי תכלית בריאת האדם – לשמש את קונו¹⁷: ממון – כסף וזהב – הוא דבר הירוד ביותר בין הדברים הגשמיים עצמם¹⁸, כפי שרואים במוחש כיצד תאוות ממון עלולה להוריד את האדם מטה מטה¹⁹, עד אשר "קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו"²⁰ ו"אדם בהול על ממונו"²¹.

ויש לומר, שיש לכך ביטוי גם במקום של כסף וזהב כפשוטם: בתוך סוג הדומם עצמו, מקומם בדרך כלל דוקא במעמקי האדמה²², תחתון שאין תחתון למטה הימנו, ולאחר מכן יש הכרח גם במצרף לכסף וכור לזהב²³.

ומצד שני "כופר נפשו" – כל נפש היא נעלית ביותר, ועל־אחת־כמה־ 231וכמה נפשו של יהודי שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁴].

אין מקום לפי ההיגיון, שפעולה של נתינת ממון גשמי תשפיע מעצם משמעותה ומהותה ותביא ל"כופר נפשו" של "חלק אלקה ממעל ממש" – שיא הרוממות²⁵!

אמנם, ככל המצוות גם מצוה זו נעשית "אש", רוחניות – הרי אין זה שינוי הקשור למטבע הגשמית עצמה²⁶, כי ה"אש" נובעת מצד ה"מצוה" והרוחניות שבכך, אך המטבע עצמה נשארת מטבע גשמית. יוצא מכך, שפעולת המצוה, נתינת המטבע, עצמה אין לה שום יחס ואפשרות להביא לתוצאה של "כופר נפשו".

ד. המטבע עצמה "של אש"

וזו היתה תמיהתו של משה רבינו:

מצד שכלו של משה – Uכל¥ ¤ התורה – נקבע, שה"שכר" של "כופר נפשו" על נתינת מחצית השקל היא כ"חוקה". לפי ההיגיון זהו דבר תמוה ויש מקום להרהר וכו', אך כיון שזהו רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, "חוקה חקקתי" – הרי "אין לך רשות להרהר בהן"²⁷.

אך מצד שני: מכך שהקדוש־ברוך־הוא לא הגדיר ולא קרא למצות מחצית השקל חוקה, הרי בודאי יש לכך הסבר²⁸. ומשום כך "תמה (משה) .. מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו": כיצד ייתכן הסבר שכלי לכך שנתינת מטבע גשמית, מחצית השקל, היא פעולה שיכולה להביא לתוצאה של "כופר נפשו".

על כך השיב לו הקדוש־ברוך־הוא בהראותו לו "מטבע של אש .. ואמר לו זה יתנו". הקדוש־ברוך־הוא הראה לו שכאשר יהודי נותן מחצית השקל נעשית המטבע עצמה ל"מטבע של אש", ולא רק מצד הרוחניות של ה"מצוה" שבה, וממילא מובן גם באופן שכלי הקשר בין משמעות נתינת מחצית השקל לבין ה"שכר" של "כופר נפשו".

ואילו במצות הצדקה, אין מביאה לכך המטבע, אלא כדברי חז"ל²⁹, שהם סברה פשוטה: אתה החיית את נפש העני ובני ביתו, ולכן שכרו הוא נפשו ונפש בני ביתו, מדה כנגד מדה.

אך ממחצית השקל עשו את האדנים 232למשכן³⁰, וכיצד ייתכן שיהיה דבר כלשהו – "מה", ואפילו האדנים – כופר לנפש.

ה. נתינת מחצית השקל – שינוי במטבע

ההסבר לכך הוא:

בעצם הענין שהקדוש־ברוך־הוא הראהו "מטבע של אש" ואמר "זה יתנו" – יצר הקדוש־ברוך־הוא חידוש: מחצית השקל שנתנו אז ישראל (והדבר המשיך במצות מחצית השקל תמיד כל הימים), לא היתה רק מטבע גשמית, אלא גם "מטבע של אש". כלומר, אז התחדש, שמטבע זו שהראה הקדוש־ברוך־הוא למשה – המטבע שמקורה הוא באש שתחת כסא הכבוד – מטבע כזאת ממש יתנו בני ישראל – "זה יתנו"³¹.

בנוסף לכך שבאמצעות המצוה מחדשים במטבע ענין של "אש", שכך הוא בכל המצוות, כדלעיל, הרי במחצית השקל יש חידוש מיוחד – שהמטבע עצמה היא "מטבע של אש".

החידוש איננו בכך שבמקורה ושרשה זוהי "מטבע של אש"

– כך הוא בכל הדברים הגשמיים, שכולם נובעים ממקורם הרוחני, אך המקור נשאר למעלה, ולמטה קיים הדבר הגשמי –

אלא בכך שלאחר שירדה המטבע והשתלשלה לעולם הזה הגשמי, הרי כאשר מקיימים בה את מצות מחצית השקל, חל שינוי במטבע, והיא נעשית, כפי שהיא בגשמיות, "טבע של אש".

ו. חיבור שני הפכים

לפי זה יובן החידוש המיוחד במחצית השקל, אשר משום כך נדרשה פעולה מיוחדת של הקדוש־ברוך־הוא "מטבע של אש הוציא .. ואמר זה יתנו", לעומת כל המצוות האחרות:

בכל המצוות האחרות, כשאנו מוצאים שמצוה "ממשיכה" חיות רוחנית, "אש", אל העשיה הגשמית³², הרי זה באופן שהגשמיות עצמה נשארת למטה ממקורה הרוחני, אלא שבתוך הדבר הגשמי נמשכת חיות רוחנית, וזוהי המשמעות של "השתלשלות", שב"תחתון" משפיע ולפעמים גם מאיר ה"עליון", אך התחתון נותר מתחת לעליון.

ואילו במחצית השקל החידוש הוא, שהמטבע הגשמית שנותנים ישראל 233נעשית בעצמה ל"מטבע של אש", חיבור של שני הפכים.

אפילו אש גשמית של העולם הזה היא ההיפך הקיצוני של "מטבע": "מטבע" יסודו ב"עפר"³³, ובעפר עצמו – במעמקי האדמה, כדלעיל, שזהו היסוד הנמוך ביותר, ואש היא היסוד הנעלה ביותר³⁴.

ועל־אחת־כמה־וכמה בתוכנם הרוחני – כידוע³⁵ שארבעת היסודות – אש, רוח, מים ועפר – הם כנגד ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – עפר כנגד עולם העשיה, העולם הנמוך ביותר, ואש כנגד עולם האצילות, העולם הנעלה ביותר –

החיבור בין שני הפכים אלו, מטבע גשמית עם מטבע של אש, ועל־אחת־כמה־וכמה שאין זו אש של העולם הזה הגשמי, אלא אש שתחת כסא הכבוד – "זה" – הוא להיפך מסדר ההשתלשלות, שהרי משמעותה של "השתלשלות" היא, כדלעיל, שה"תחתון" "השתלשל", ונמצא למטה מן העליון.

יותר מכך: חיבור זה נוגד אפילו לסדר שנקבע על־פי תורה (שמעל לעולם), ואפילו לסדר שבעניני התורה, שכן הסדר בתורה הוא באופן של "השתלשלות", שחלק הפשט, שכנגד עולם העשיה³⁶, משתלשל בשלשה שלבים מחלק הסוד, שכנגד עולם האצילות³⁶, ומשום כך הוא נמוך ממנו הרבה יותר.

ולכן אין חיבור זה, של "מטבע" עם "אש" יכול להיעשות על ידי מלאך וכדומה, ואפילו לא על ידי התורה³⁷, כביכול, כי כל אלה הם באופן של השתלשלות ומוגבלים מגדרי ההשתלשלות, ורק הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, אשר בחר ברצונו בלי שום הכרח חס־ושלום לסדר ההשתלשלות, ובהיותו "כל יכול", "נמנע הנמנעות"³⁸, יכול לבטל את סדר ההשתלשלות ולחבר שני הפכים אלו³⁹ של גשמיות ורוחניות, שהמטבע 234הגשמית תיהפך בפועל גם בעולם הזה ל"מטבע של אש".

ז. רק על ידי דבר ה'

וזוהי תשובת הקדוש־ברוך־הוא המובעת בדיוק בלשון המדרש: "מטבע של אש הוציא הקדוש־ברוך־הוא .. ואמר לו זה יתנו" – דוקא "הקדוש־ברוך־הוא" ודוקא על ידי אמירה:

האיחוד של גשמיות עם רוחניות, שמטבע גשמית תהפוך ל"מטבע של אש" – שני הדברים בפועל יחדיו, כסף וכופר נפשו – יכול להיעשות רק על ידי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו, כדלעיל, שהוא בחר ברצונו את סדר ההשתלשלות, ובודאי אין הוא מוגבל במגבלות אלו ויכול לבטלן.

בדומה⁴⁰ לבריאה יש מאין, שיכולה להיעשות רק מ"מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה⁴¹ שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין..."⁴².

וכשם שבבריאת יש מאין, נוצרה התהוות מעשה בראשית דוקא על ידי אמירה ודיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם"⁴³, "בדבר הוי' שמים נעשו"⁴⁴ – כך גם לגבי ה"התהוות" והפיכת מטבע גשמית לאש, שיכולה להיעשות באמצעות דיבור של הקדוש־ברוך־הוא.

דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא "זה יתנו" – שהמטבע הגשמית שיתנו ישראל, ("יתנו"), תהיה גם ל"אש", ("זה") – הוא שהיוותה את החידוש, בדומה להתהוות הנבראים בששת ימי בראשית על ידי דיבורו ומאמרו של הקדוש־ברוך־הוא.

ח. יש צורך דוקא להראות

לכאורה, ניתן לשאול:

בודאי ידע משה רבינו, גם לפני שהקדוש־ברוך־הוא הראה לו "מטבע של אש", שביכלתו של ה' יתברך לחבר שני הפכים⁴⁵, ומכך מובן שהקדוש־ברוך־הוא אכן יכול לאחד את המטבע הגשמית עם מקורה הרוחני, ומתעוררת אפוא שוב השאלה: מדוע תמה משה "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו"?

235יש לכך מספר תשובות, ומהן:

א) בכח החכמה והשכל של קדושה – אצל משה – הכרחי שתהיה תמיהה⁴⁶ בדבר זה, ורק משום שזו חוקה אין הוא מהרהר על כך, אך אין לומר שענין זה הוא "משפט" או "עדות"⁴⁷.

ב) כיון שהקדוש־ברוך־הוא לא הגדיר את מחצית השקל כחוקה⁴⁸, הרי בודאי שיש הסבר לתמיהתו, ומצות מחצית השקל פועלת לפי ה"השתלשלות" שבתורה ובמצוות, ובסדר זה עצמו, לא בסוג של "חוקה".

וזהו גם הדיוק בתשובה שבמדרש – "במין מטבע של אש .. הראהו למשה": כדי להסיר את תמיהת משה אין די לומר דבר זה למשה, כי אז תישאר זו תמיהה שאי אפשר להבינה בשכל, אלא יש צורך בפעולה של "הראהו". להראות ענין זה בגלוי ממש באופן של "זה יתנו" – "מראה באצבעו ואומר זה".

ויותר מכך: הגילוי איננו רק אצל משה, אלא אצל כל ישראל, הנותנים באופן של "זה יתנו", שבמטבע שהם נותנים ניכר בגלוי שזוהי "מטבע של אש". "זה", "להבחין היטב (ועל ידי זה) להודיע לישראל"⁴⁹.

ט. אש עולה למעלה

ויש להוסיף ביאור במשמעות של "מטבע של אש" – דוקא אש. שהרי, לכאורה:

כדי להדגיש שישראל אינם נותנים רק מטבע גשמית, אלא גם את המטבע הרוחנית שמתחת לכסא הכבוד, אין הכרח להראות דוקא מטבע של אש. אנו מוצאים שלמעלה ישנו גם⁵⁰ יסוד המים – "מיכאל שר של מים⁵¹ וכדומה – ומדוע הראו לו דוקא "מטבע של אש"?

ויש לומר, שבכך הקדוש־ברוך־הוא הראה ועל ידי זה גרם לכך שנתינת מחצית השקל לא תהיה רק ענין רוחני כלשהו, אלא שברוחניות עצמה תהיה זו מהות של "אש":

ההבדל בין האש לבין שאר היסודות, עפר מים ורוח (כפשוטם למטה וכך גם לגבי מקורה הרוחני), הוא, שהיסודות האחרים יורדים למטה, או נשארים במקומם, ואילו תכונת האש היא לעלות למעלה⁵², עד כדי כך שדרוש מאמץ מיוחד, על ידי פתילה וכדומה, שהאש תישאר למטה.

236ולכן הראה הקדוש־ברוך־הוא למשה "מטבע של אש", שנתינת מחצית השקל על ידי ישראל לא תהיה נתינה של מטבע רוחנית בלבד, אלא גם זאת באופן של "אש", שתהיה לנתינה זו תכונת האש לעלות תמיד למעלה, לעלות בקודש עליה אחר עליה.

ובכך יובן טוב יותר כיצד יכולה מטבע גשמית להיות "כופר נפשו", כיון שהיא בעלת תכונת ה"אש", המצביעה על עליה תמידית, התרחקות מהחומריות ושאיפה לרוחניות.

י. כל פעולה של מצוה – מטבע של אש

מכך נלמדת הוראה נפלאה בעבודתו הרוחנית של האדם:

אמנם, הציווי על נתינת מחצית השקל חל בעיקרו בזמן שבית המקדש היה קיים⁵³, כאשר היה צריך לתת את מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור של השנה כולה⁵⁴, אך למרות זאת, גם בזמן הזה קיים מנהג ישראל⁵⁵ "ליתן⁵⁶ קודם פורים ("בליל⁵⁷ פורים קודם שמתפללים מנחה") מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נוהגין באדר. ומאחר ששלשה פעמים כתיב תרומה בפרשה, יש ליתן שלשה"⁵⁸.

בנוסף לכך: כיון שאצל כל יהודי קיים משכן ומקדש רוחני, כנאמר⁵⁹ "ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד⁶⁰ מישראל⁶¹, מובן, שקיימת גם ברוחניות נתינת מחצית השקל, שממנה מכינים את אדני המשכן⁶² של המשכן הרוחני ש"בתוכם".

ועל כך נלמדת ההוראה מהענין של "זה יתנו" – מטבע של אש – שכאשר יהודים נותנים פרוטה למצוה, לצדקה, וכך גם כאשר מפייסים עני בדברים⁶³, דיבור גשמי על ידי ה' מוצאות הפה הגשמיים, הרי אין זו סתם מטבע גשמי, או דיבור גשמי, אלא גם "מטבע של אש" – רוחניות וקדושה. וברוחניות עצמה – בתכונה של אש, העולה תמיד למעלה.

וממחצית השקל לומדים גם לגבי כל המצוות⁶⁴, שכל פעולה של יהודי 237בעניני תורה ומצוות, גם כשהיא מלובשת דוקא בדברים גשמיים – ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכך ביתר המצוות – אין זו פעולה גשמית בלבד, אלא "מטבע של אש" – רוחניות וקדושה.

ומכך מובנת המעלה הנפלאה של החיות, החום וההתלהבות – "אש" של קדושה – בעבודתו של היהודי בכל עניני התורה ומצוותיה, עד אשר בכל פעולותיו ניכר שהן "מטבע של אש".

ועד שהוא מקיים את הציווי⁶⁵: אש תמיד תוקד על המזבח (הלב⁶⁶) לא תכבה.