תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כו בשלח

שיחה ב

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־22 עמודים חיפוש חדש

95שיחה ב

א. פרשת הOן© בכל יום

בטור¹ נאמר, ש"טוב לומר" את "פרשת המן..." בכל יום², והסיבה לכך מובאת ב"בית יוסף"³ – "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה".

אדמו"ר הזקן מצטט בשולחן ערוך שלו, במהדורא קמא⁴, את ההלכה

ב מ"ארבעה טורים" עם טעמו של ה"בית יוסף", ומוסיף לכך את הסברו של ה"לבוש"⁵: "שכן היה במן שהשגיח הקדוש־ברוך־הוא לתת לכל אחד עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו, כמו שנאמר⁶ וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

אך במהדורא תניינא שלו⁷ הוא משנה, ובמקום להביא את טעמו של ה"בית יוסף" ושל הלבוש הוא אומר: "ופרשת המן לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו"⁸. כלומר, הוא משנה בשני 95פרטים: (א) במקום לשון ה"בית יוסף" – "שיאמין", אומר אדמו"ר הזקן "לבטוח". (ב) לגבי המן אין הוא מציין את הענין, שהמן ניתן (בהשגחה פרטית⁹) "עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו", אלא את זאת שהקדוש־ברוך־הוא נתן את המן בתמידיות, "דבר יום ביומו"¹⁰, וזה צריך לעורר בטחון שהקדוש־ברוך־הוא "נותן לחם דבר יום ביומו".

בפשטות, קשורים שני שינויים אלו זה לזה:

המיוחד במן, שבו "השגיח הקדוש־ברוך־הוא לתת לכל אחד עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו .. ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר" מחזק את אמונתו של היהודי, שמזונותיו אינם באים מ"כוחי ועוצם ידי"¹¹, אלא "באין לו בהשגחה" מאת הקדוש־ברוך־הוא. וכפי שראו באופן מוחשי לגבי המן, שפעולותיו של האדם לא שינו¹² את כמות המן שקבע הקדוש־ברוך־הוא, ונתן "לכל אחד".

אך הבטחון הוא, שלא זו בלבד שמאמינים שמזונותיו של אדם באים מאת הקדוש־ברוך־הוא אלא שסומכים על הקדוש־ברוך־הוא, שהוא בודאי יספק את הדרוש – ואת ענין הבטחון לומדים מכך שהקדוש־ברוך־הוא נתן את המן "דבר יום ביומו", באופן תמידי, כך שיסתמכו לגמרי על הקדוש־ברוך־הוא ללא שום דאגה.

אך נדרש הסבר: מדוע ב"בית יוסף" וב"לבוש", וכן במהדורא קמא של שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, מובא הענין "כדי שיאמין...". ודוקא במהדורא תניינא משנה אדמו"ר הזקן ואומר את הטעם "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו"?

ב. אמונה ובטחון

לכאורה יוצא, שיש גם הבדל בהלכה למעשה בין שני הטעמים, וכדי להבין זאת יש להקדים:

96אמונה היא תמידית – זוהי הידיעה וההנחה אצל מאמין, שכך הוא הדבר, והיא קיימת אצלו תמיד, גם כאשר אין היא קשורה למעשה¹³. לדוגמא, בעניננו: האמונה ש"כל מזונותיו באין לו בהשגחה" – הרי אין לומר, שהוא מאמין בכך רק כשהוא עסוק בפרנסתו – אלא האמונה קיימת אצלו תמיד.

ואילו הבטחון, ההסתמכות הודאית על הקדוש־ברוך־הוא בפרנסתו, הוא הרגש המתעורר אצל האדם בעת הצורך¹⁴: כאשר האדם עוסק במלאכתו כדי להרויח את פרנסתו, הוא בוטח בה', אשר "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"¹⁵ – הוא סמוך ובטוח שהקדוש־ברוך־הוא בודאי יברך את מעשיו, באופן שיביאו לו פרנסה.

או כאשר יהודי נמצא ר"ל בשעת צרה ואין הוא רואה כל מוצא בדרך הטבע כיצד להינצל ממנה – אין הוא מתייאש ח"ו "מאין יבוא עזרי"¹⁶, אלא הוא בוטח בה', שהקדוש־ברוך־הוא, שהוא בעל הבית על הטבע ובכוחו לשנות את הטבע¹⁷, בודאי יסייע לו, ש"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"¹⁸.

יותר מכך: הבטחון עצמו הוא ה"כלי" המביא את ישועת ה', ואת מילוי צרכיו של היהודי.

וזהו אחד ההסברים למדת הבטחון. כי, לכאורה, אין מובן:

משמעות הבטחון היא¹⁹, שהיהודי בוטח בה' אשר ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה דוקא. כלומר, בנוסף לכך שהקדוש־ברוך־הוא יודע שכך טוב לאדם, הרי הבטחון הוא שיהא זה באופן שגם האדם יראה שזוהי טובתו.

ולכאורה: ייתכן שהיהודי שרוי ר"ל בצרה משום שלא התנהג כראוי, ומגיע לו עונש. ומנין הבסיס לבטחונו²⁰ – ובבטחון מוחלט ואמיתי, שאין אצלו שום ספק, והוא רגוע לחלוטין²¹ – שהקדוש־ברוך־הוא בודאי לא יענישנו, למרות שגם זוהי טובתו, אלא דוקא ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה?

97ויש לומר, שההסבר לכך הוא: כאשר יהודי מביע בטחון מוחלט בקדוש־ברוך־הוא, והוא בטוח בפשטות שהקדוש־ברוך־הוא ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה, למרות שאין זה בהתאם לחישובים הטבעיים – הרי עצם הרגשה זו "ממשיכה" ומביאה מלמעלה את הנהגתו של הקדוש־ברוך־הוא בדרך של מדה כנגד מדה, שהתורה מודיעה ופוסקת שזוהי מדתו של הקדוש־ברוך־הוא²², וה' מטיב עמו בטוב הנראה והנגלה²³, בלי להתחשב כלל בחישובים אם הוא ראוי לכך²⁴.

ג. פרשת המן – גם בשבת,

ובתחלת התפלה?

מהאמור לעיל מובן, שמדת הבטחון – ההתעררות המדה בפועל – קשורה לבקשת צרכיו של האדם: כאשר האדם עסוק בקבלת צרכיו ההכרחיים, הרי הוא בוטח בה', שהוא ימלא אותם.

לפי זה, בהתאם לסיבה שפרשת המן נאמרת כדי לעורר את האדם "לבטוח בה'" – יש מקום לומר²⁵, שפרשת המן תיאמר:

(א) רק בימות החול, ולא בימות השבת²⁶ כאשר אין האדם מבקש צרכיו הגשמיים²⁷, בדומה למן עצמו, אשר לא ירד ביום השבת²⁸, למרות היותו "דבר יום ביומו".

(ב) אף בימות החול, אין לומר זאת בתחלת התפלה. בדומה לבקשת צרכיו של האדם, אשר "יסדר אדם שבחו של הקדוש־ברוך־הוא ואחר כך יתפלל"²⁹ (בקשת צרכיו). וכפי שאכן מוצאים במספר סדורים³⁰, שפרשת המן נקבעה 98בהם לאחר התפלה, ביחד עם תפלה ובקשה לפרנסה.

לעומת זאת, לפי הטעם שפרשת המן נאמרת "כדי שיאמין...", ניתן לאומרה אפילו בשבת²⁶, ואף לפני התפלה – בסידור שבחיו של מקום – כי³¹ האמונה בקדוש־ברוך־הוא, גם בקשר למזונותיו של האדם, היא ענין תמידי.

אך דרוש על כך הסבר, כי גם במהדורא תניינא, ששם מובא הטעם של "לבטוח בה'...", אומר אדמו"ר הזקן "טוב לומר בכל יום .. ופרשת המן", שמניסוח זה מובן שהכוונה היא לאומרה "בכל יום", כולל שבת³².

גם לגבי מקום אמירתה בימות החול, הרי מכך שאין נאמר על כך דבר מפורש במהדורא תניינא, מובן, שההבדל העיקרי לעומת הפסק במהדורא קמא הוא לגבי הטעם לאמירת פרשת המן, אך אין נובע מכך שינוי לגבי זמן אמירתה.

ובמיוחד שגם במהדורא תניינא קושר אדמו"ר הזקן את ההלכה על אמירת פרשת המן לאמירת פרשת העקידה, ועשרת הדברות, ואף לפרשת הקרבנות³³, הנאמרות לפני התפלה³⁴.

ואם כך, נשארת בעינה השאלה שלעיל: מהו הטעם לשינוי במהדורא תניינא לעומת מהדורא קמא, ודברי ה"בית יוסף" וכו'?

ד. יוסף הצדיק נענש על בקשתו משר המשקים

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הנהגתו של רבי ייסא³⁵ סבא, אשר על כך מסופר בזהר של פרשתנו³⁶, בהמשך לענין המן –

אשר היה נוהג להכין בכל יום את סעודתו רק לאחר שבקש את מזונותיו מאת הקדוש־ברוך־הוא: לא נתקין סעודתא עד דתתיהיב מבי מלכא (=אין הוא מכין את סעודתו, עד אשר תינתן לו מאת הקדוש־ברוך־הוא).

ויש להבין: כיון שהמזון, שממנו הכין את סעודתו, כבר היה ברשותו, ודרושה היתה רק הכנת המאכלים 99לסעודה – "הוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל"³⁷ (היה לו מזון למאכל אותו יום) – מהי משמעות³⁸ בקשתו מאת הקדוש־ברוך־הוא שיתן לו את מזונו?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע הסברו של רבינו בחיי³⁹ על דברי חז"ל⁴⁰ שיוסף נענש משום שבקש משר המשקים "והזכרתני אל פרעה"⁴¹ – ש"ח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים, רק בה' לבדו, אבל היתה כוונתו שה' יתברך הזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס על ידו". ויוסף נענש על כך, "לפי שבקש סיבה בשר המשקים (שבאמצעותה ישלח לו הקדוש־ברוך־הוא את הצלתו) .. ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סיבה, לכך נענש בזה כי היה לו לבטוח בקדוש־ברוך־הוא לבדו שהוא בעל הסיבות כולן שהוא יזמין אליו הסיבה מבלתי שיבקש הוא אותה".

ועל כך שואלים⁴²: הרי מבואר ב"חובת הלבבות"⁴³, על הבטחון, שחובה לעסוק בסיבות, ואף מובאות לכך מספר הוכחות – ומדוע נענש יוסף "לפי שבקש סיבה?

ההסבר לכך הוא⁴⁴, שיש שתי דרגות בבטחון:

א) כאשר ההנהגה מלמעלה היא באופן ש"נמשכין הדברים שהולכין כסדרן שעל־פי הטבע"⁴⁵ (ובלשון החסידות: הנהגה שמצד ממלא כל עלמין) אז צריך לחפש סיבה, ולהכין כלי בדרך הטבע, כי השפעה זו מלמעלה באה דוקא באמצעות לבושי הטבע.

ב) כאשר רואים שההנהגה מלמעלה היא באופן ש"נמשכים הדברים .. שלא על־פי הטבע"⁴⁵ (ובלשון החסידות: מצד סובב כל עלמין) דרושה דרגה נעלית יותר במדת הבטחון – הסתמכות מוחלטת "על⁴⁵ הנהגת ה' לבדו ושלא לעשות שום דבר כי אם לבטוח בה' שבטח יעזור ה' יתברך בדרך סיבה"⁴⁶.

ויוסף הצדיק, אשר היה קשור תמיד בעבודתו הרוחנית לדרגה שמעל לטבע⁴⁷, היה צריך לנהוג בדרגה הנעלית יותר במדת הבטחון.

100ה. הכלי הטבעי אינו נחשב

ההבדל בין שתי דרגות אלו בבטחון קיים גם כאשר מכינים "כלי" בדרך הטבע⁴⁸:

בדרגה הראשונה נדרש מהאדם להכין כלי, משום שבהנהגה זו מלמעלה, כאשר "נמשכים הדברים .. על־פי הטבע"⁴⁵ – תופסים הטבע ודרכי הטבע מקום, ולכן צריך האדם להכין כלי וגורם טבעי שבאמצעותו תגיע אליו ברכת ה'.

לעומת זאת, אצל מי שמגיע לדרגה הנעלית יותר במדת הבטחון, אשר אינו צריך לעשות "שום דבר כי אם לבטוח בה'", הרי אצלו אין חשיבות כלל לדרכי הטבע, ומשום כך אין הוא מחפש סיבה וכלי. ולפיכך, אף כאשר יש גורם וכלי טבעי לפרנסתו, הרי פרנסתו אינה "קרובה" אליו יותר על ידי כך לעומת המצב שבו לא היה גורם טבעי. כי הגורם והכלי הטבעי אינם תופסים אצלו מקום כמציאות עצמאית, והוא רואה רק את קבלת צרכיו ישר מאת הקב"ה. וגם הכלי הטבעי נראה לו כדבר שהקב"ה עשה עבורו⁴⁹ ביחד עם פרנסתו.

וזהו ההסבר להנהגתו של רבי ייסא⁵⁰, אשר אמר "לא נתקין סעודתא עד דתתיהיב מבי מלכא", למרות ש"הוה ליה מיכלא דההוא יומא":

אצל רבי ייסא סבא היתה דרכו של בטחון, שהוא ראה בכל פעולה שלו, שאין זו עשייתו שלו, אלא נתינה מה'⁵¹, ולכן, אף כאשר מזונו נמצא אצלו בביתו, ועליו רק לקחתו ולהכינו, הרי הוא חש שאין זה מזונו שלו, אשר הוא לוקח משלו ומכינו, אלא ש"תתיהיב מבי מלכא": מזון זה נותן לו כעת הקדוש־ברוך־הוא. ולכן צריך הוא לבקש גם את זאת מאת הקדוש־ברוך־הוא בדיוק כפי שהוא מבקש את מזונותיו, כאשר אין לו עדיין מזון בביתו.

ו. תפלה על מזונות –

בשבת?

בכך יובן ענין נוסף בהנהגתו זו של רבי ייסא סבא:

מן הניסוח של הזהר – "לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה..." – מובן, שהוא נהג כך אפילו בשבת⁵². ואין מובן: שבת איננו זמן של בקשת צרכים, וכיצד ייתכן שרבי ייסא "בעא בעותיה קמי קודשא־בריך־הוא על מזוניה" אפילו בשבת?

101ולפי ההסבר שלעיל מובן הדבר: בקשת צרכים שאינה נאמרת בשבת היא כאשר האדם מבקש על עצמו, על מציאותו העצמית, שצרכיו וחסרונו ימולאו.

אבל אצל רבי ייסא סבא, נבעה תפלתו מכך שלא החשיב את מציאותו העצמית. עד כדי כך שחש בכל צעד ושעל שהכל תלוי בקדוש־ברוך־הוא. כפי שמבואר שם בזהר⁵³, שעל הנהגה כזו נאמר⁵⁴ "את המיחלים לחסדו, – "דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא־בריך־הוא". כלומר, התפלה היא רק כדי לבטא את היותם "המיחלים לחסדו"⁵⁵, אשר חשים שהכל הוא רק בחסדו של הקב"ה.

ואופן כזה של תפלה על מזונותיו של האדם – מותר אף בשבת.

ז. במהדורא תניינא – דרגה נעלית יותר בבטחון

אמנם, הנהגתו זו של רבי ייסא סבא אינה שווה לכל נפש, אך בכל זאת "אפס קצהו ושמץ מנהו"⁵⁶ מתאים לכל אחד⁵⁷, ולפחות בזמנים מסויימים.

ויש לומר, שזהו ההבדל בין ימות החול לבין ימות השבת: במשך ששת ימי החול, כאשר נוהג היהודי באופן המבואר בשולחן ערוך⁵⁸ – ילך לעסקיו... וישא ויתן באמונה – עסוק בעניני פרנסה, הרי מדת הבטחון אצלו היא באופן שעליו לחפש גורם וכלי טבעי, כי אי אפשר לדרוש ממנו שבמצב זה הוא יוכל להתעלות לחלוטין מעל לטבע, ולהגיע לדרגה הנעלית ביותר במדת הבטחון, שהוזכרה לעיל. אבל ביום השבת, שאיננו יום המעשה⁵⁹, כאשר היהודי הוא מעל לעשיית מלאכה – צריכה להיות אצלו הדרגה הנעלית יותר בבטחון, "המיחלים לחסדו" (או לפחות, בדומה לכך).

ולפי זה יש לומר, שזהו ההסבר להבדל שבין מהדורא קמא לבין מהדורא תניינא של שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן לגבי אמירת פרשת המן:

מהדורא קמא נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן לפי הכרעת ה"גמרא" 102וה"פוסקים"⁶⁰. וכיון שבפשטות, בנגלה, דורשת מדת הבטחון להכין כלי טבעי, הרי אם נאמר שהטעם לאמירת פרשת המן הוא "לבטוח בה'...", הרי היה יוצא מכך שאפשר לאומרה רק בימות החול, ודוקא לאחר התפלה, כדלעיל בסעיף ג.

לכך במהדורא קמא אומר אדמו"ר הזקן⁶¹, שהטעם לאמירת פרשת המן בכל יום הוא "כדי שיאמינו שכל מזונותיו באין לו בהשגחה".

לעומת זאת, במהדורא תניינא הכריע אדמו"ר הזקן "כהמקובלים"⁶², ולכן היא כוללת גם הנהגות הקשורות לדרגות גבוהות יותר בעבודת ה'.

ולכן⁶³ הוא מביא שם, שהטעם הוא "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו", כי מצד האופן הנעלה יותר בבטחון – "המיחלים לחסדו" – יכולה להיאמר פרשת המן "בכל יום", אף בשבת, ולפני התפלה.

הערות

עמוד 95

1. או"ח סי' א. וכן בשו"ע שם סעיף ה.
2. ראה פרישה שם (מירושלמי ברכות*) "כל האומר פ' המן בכל יום מובטח כו'". וכ"ה לשון אדה"ז בשו"ע הן במדה"ק (שם ס"י) והן במהד"ת (שם ס"ט). וראה ט"ז שם סק"ד. וראה לקמן בפנים והערה 32. ולהעיר מאוה"ת בשלח (ע' תרמד. וראה מאמרי אדה"ז – רז"ל ע' לה): בכ"י או לפרקים.
3. לטור שם.
4. או"ח שם ס"י.
5. שם ס"ה.
6. פרשתנו טז, יח. – הבאת פסוק זה היא הוספת אדה"ז על ל' הלבוש. וראה לקמן הערה 12.
7. או"ח שם ס"ט.
8. ולהעיר שבכל סעיף זה מקצר אדה"ז לגבי לשונו במהד"ק: פ' העקידה – במהד"ק שם מביא ב' הטעמים (שבב"י שם) "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם כדי להכניע יצרו כו' כמו שמסר יצחק נפשו", ובמהד"ת – "לזכור זכות אבות" (ותו לא)*; עשרת הדברות – השמיט (במהד"ת) הטעם, וכן כל האריכות ע"ד אמירתם (בציבור כו') שבמהד"ק שם; בפ' קרבנות (נוסף לזה שכוללה באותו הסעיף, דלא כבמהד"ק שמחלק הפרטי דינים לכמה סעיפים, הרי) השמיט במהד"ת כמה פרטי דינים שבמהד"ק (ראה מהד"ק שם סט"ו ואילך). – אלא מ"מ, בנדו"ד (פ' המן) אי"ז רק קיצור, כ"א שינוי, כדלקמן בארוכה.
. בס' המנהיג הל' שבת סמ"ד מביא לשון זה מ"סוף יומא* ירושלמי". ובתשב"ץ (פסקי מהר"ם מרוטנבורג) דיני תפלה אות רנו "מירושלמי". – וכבר העירו שבירושלמי לפנינו ליתא. ובבחיי פרשתנו טז, טז: וקבלה ביד חכמים.
. כ"ה לפי נוסח א' מהכת"י (ראה ס' המנהיג הוצאת ירושלים תשל"ח בשינויי נוסחאות) "(בסוף יומא) דירושלמי". אבל להנוסח שלפנינו אפ"ל שהתיבות "בסוף יומא" נמשכות אדלעיל "זכר למן .. שמונח בקופסא" (יומא עה, ב). וכן מוכרח לנוסח הכת"י (ראה הוצאה הנ"ל שם) "בקופסא כדאמרי' בסוף יומא" (והתיבות "ירושלמי כל האומר ושאין מזונותיו נחסרין" – חסרות שם).
. שינויים אלו נת' בההתועדות (ע"ד החסידות).

עמוד 95

9. כן מוסיף בלבוש שם (על ל' הב"י). וצע"ק שאדה"ז לא העתיק זה (מהלבוש) בשו"ע שלו (מהד"ק). וראה לקמן הערה 12.
10. פרשתנו טז, ד.
11. עקב ח, יז. – ובא בהמשך למ"ש לפנ"ז (שם, טז) המאכילך מן גו'.
12. עפ"ז תומתק הוספת אדה"ז (ראה הערה 6) "כמ"ש וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר". ובפרט דמה שהי' "עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו" מפורש בפסוק שלפנ"ז "עומר לגולגולת מספר נפשותיכם" – כי בזה מודגש איך שמעשה בנ"א אינו משנה כו'. ויש לומר, שמטעם זה לא העתיק אדה"ז (מהלבוש) תיבת "(בהשגחה) פרטית" (ראה הערה
9. – כי ההדגשה לפי' אדה"ז היא (לא בזה שהמן ניתן בהשגחה פרטית ("עומר לגולגולת" בדיוק)*, כי אם) בזה שהמן ניתן באופן שהי' ניכר בגלוי שבא מלמעלה ומעשה בנ"א אינו משנה וכו'.
. משא"כ לפי הלבוש שההדגשה היא בזה שמזונות באין "בהשגחה פרטית". ועפ"ז מובן ג"כ השינוי בין ל' הלבוש ול' אדה"ז: בלבוש – "עומר למספר גולגולת בני ביתו" (וזהו גם ע"ד ל' הכתוב, כבפנים ההערה), ובשו"ע אדה"ז – "עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו".

עמוד 96

13. וכן לאידך: אמונה היא כח מקיף, שלכן גם כשנוגע לפועל אפשר להיות גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא (ברכות סג, א כגירסת הע"י), משא"כ בנוגע לבטחון.
14. היינו, דאף שענין הבטחון ישנו תמיד אצל הבוטח – מ"מ, ההתעוררות וגילוי מדת הבטחון (בפועל) היא דוקא כאשר נוגע לפועל. ולהעיר מנתיבות עולם (להמהר"ל) נתיב הבטחון בתחילתו.
15. ראה טו, יח.
16. תהלים קכא, א
17. ראה רבינו יונה – הובא בכד הקמח ערך בטחון. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 137 ובהנעתק בשוה"ג שם (נדפס באגרות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ע' שצח ואילך). וראה לקמן סעיף ד ובהנסמן בהערה 42.
18. תהלים שם, ב.
19. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג שם ואילך.
20. וראה כד הקמח שם ד"כל הבוטח הוא מאמין .. והמאמין יתכן שלא יהי' בוטח כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא כו'". עיי"ש. וראה ביאורי הזהר להצ"צ ע' קפט. שם ע' קצב.
21. ראה חובת הלבבות בפתיחתו לשער הבטחון בארוכה שזהו"ע הבטחון.

עמוד 97

22. משנה סוטה (ח, ב). וש"נ.
23. ראה בארוכה נתיבות עולם שם. ולהעיר מאגה"ק סו"ס יא: ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי כו' (הובא גם בביאוה"ז שם (ע' קצד), ושם: שע"י האמונה והבטחון כו').
24. ומכיון שהנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה הרי האדם בוטח מלכתחלה שיהי' כן. ולהעיר מכד הקמח שם: ענין הבטחון .. לבו חזק בבטחונו כאילו הבטיחו ה' יתברך. וראה גם חובת הלבבות שם (פ"א־ב). – וראה לקו"ש חל"ו ע' 3 ואילך.
25. וכן להטעם שבפרישה (שהובא לעיל בהערה 2) שאמירתו היא כדי "שלא יתמעטו מזונותיו".
26. ובבאר היטב או"ח שם סק"ט מביא שיכול לאמרו גם בשבת. וכן משמע לכאורה מס' המנהיג (שהובא לעיל בשוה"ג להערה 2) שמביא הא דכל האומר פרשת המן בכל יום כו' בהל' שבת. וראה לקמן בפנים.
27. וי"ל שאי"ז דומה לפ' קרבנות יחיד ש"אין הפסד לאומרן כקורא בתורה" (שו"ע אדה"ז מהדו"ק שם סט"ז, ממג"א שם סוסקי"א) – כי שם ה"ז רק כדי שיהי' כאילו הקריב כו', אבל בנדו"ד שאומרה כדי להתעורר (בפועל) "לבטח בה' כו'" י"ל שאין לאומרה בשבת. ועצ"ע.
28. אם ירד המן ביו"ט – ראה מכילתא, מכילתא דרשב"י, פרש"י (ועוד) – פרשתנו טז, כו. תוד"ה והי' – ביצה ב, ב. וראה תו"ש פרשתנו שם. וש"נ. – וראה לקו"ש חל"ו ע' 77 ואילך.
29. ברכות לב, סע"א. טור ושו"ע אדה"ז או"ח ר"ס נא.
30. סי' יעב"ץ, עבודת ישראל, ועוד. וראה מה שהובא בארחות חיים (החדש) או"ח ס"א שם, דמאן דמצלי על פרנסה אחר פרשה זו ככתוב בסידורים יניח עד לאחרי שמו"ע משום שכתוב בזהר פנחס שלא להתפלל על פרנסה קודם תפלת שחרית. וכ"כ גם בס' מקור חיים על שו"ע או"ח (לבעהמח"ס שו"ת חות יאיר. נדפס ירושלים תשמ"ב) שם.

עמוד 98

26.
31. ראה גם עולת תמיד (או"ח שם) שנזכר בבאר היטב שם.
32. ובפשטות זוהי כוונת אדה"ז בהוספת התיבות "בכל יום" (שאינם בטושו"ע) – לכלול גם שבת (וכן בנוגע לפ' העקידה), וכמסקנת הס' שהובאו בבאר היטב שם.
33. ובמהד"ק הובא ע"ד פ' קרבנות בסעיף בפ"ע (ס"י ואילך).
34. ולהעיר שיש נוהגין (הובא במאסף לכל המחנות או"ח שם סק"ט) שגם פרשת העקידה אומרים לאחרי התפלה (כמו פ' המן).
35. בכ"מ (מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב (ע' תרמח, תרנב). סידור קיב, ד. ספהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ב. ועוד) – רב המנונא סבא. ובקונטרס ומעין (מי"ז פ"א ועוד) ר' ייבא סבא.
36. סב, ב. ועד"ז בזח"א קצט, ב.

עמוד 99

37. זח"א שם. וראה גם זח"ב שם ע"א.
38. להעיר ממרז"ל כל האומר הלל בכל יום כו' (שבת קיח, ב).
39. ס"פ וישב.
40. ב"ר ר"פ מקץ. פרש"י ס"פ וישב.
41. וישב מ, יד.
42. אוה"ת (יהל אור) לתהלים מ, ה. ד"ה ולא זכר תרע"ז, תרפ"ח. וראה גם מאמרי אדה"ז – תקס"ה ח"א ע' ר. תו"ח ויחי ד"ה בן פורת יוסף פי"ג.
43. שער הבטחון פ"ג הקדמה החמשית. שם פ"ד. וכ"ה בכ"מ. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 486 ואילך.
44. ראה סד"ה ולא זכר הנ"ל.
45. ל' המשך תער"ב ח"א פפ"ב (בנוגע לב' האופנים בבטחון – "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" – שהובאו בד"ה ולא זכר שם).
46. ראה המשך תער"ב שם: וכאשר רואין שההנהגה צ"ל באופן כזה אין זה בכלל אין סומכין על הנס.
47. ראה במקומות שנסמנו בהערה 42 החילוק בין יוסף ליעקב. עיי"ש.

עמוד 100

48. בהבא לקמן ראה גם לקו"ש חט"ז [המתורגם] ס"ע 186 ואילך (וראה הערה 51). חי"ח [המתורגם] ע' 321 ואילך.
45.
49. וכידוע פירוש רז"ל בוהוא יכלכלך (סד"ה ולא זכר הנ"ל).
50. ראה גם במקומות שנסמנו בהערה 35. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 6 ואילך (באו"א).
51. והשייכות לענין המן מובנת עפמשנ"ת בלקו"ש חט"ז שם (ע' 188) בענין "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ושגם המן הי' קשור עם איזו טירחא מצד האדם. עיי"ש.
52. ולהעיר מזהר ח"ב שם: יום ביומו דוקא בר מערב שבת לשבת.

עמוד 101

53. ח"ב שם ע"ב. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תרמד (נעתק בלקו"ש חט"ז שם ע' 189 הערה 35).
54. תהלים קמז, יא.
55. להעיר מתורת הה"מ (או"ת ר"פ ויגש. ועוד. וראה תקו"ז ת"ו (כב, א)) באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ש"יהי' כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא ח"ו". כן להעיר ממשנ"ת (הגש"פ עם ביאורים תשמ"ו־ז) ע' תרלג ואילך) אופן האכילה לש"ש, שהאכילה נעשה טפל לגבי אמירת הברכה, שהנאתו מעוה"ז היא רק כדי שיוכל לברך. עיי"ש.
56. ל' אדה"ז – תניא רפמ"ד (לגבי משה. – וראה זוהר (ח"א בהקדמה ז, ב ובמק"מ שם. ש' הגלגולים הקדמה לו) שייכות רהמ"ס למשה).
57. ראה סוטה מח, סע"ב. יומא עו, א. מכילתא ותנחומא פרשתנו עה"פ דבר יום ביומו. זהר שם (סב, א. סג, רע"א). אוה"ת שבהערה 53.
58. או"ח ר"ס קנו.
59. יחזקאל מו, א.

עמוד 102

60. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סכ"ח.
61. וכן בב"י כו' – אף שהובא בכו"כ מקומות (בנגלה) שהמן הי' בשביל ענין הבטחון – ראה הנסמן בהערה 57. ועוד.
62. ראה שער הכולל בתחלתו (נדפס גם (משיחת ש"פ בשלח תשכ"ג וש"פ דברים תשל"ד) בהוספות לשו"ע אדה"ז (קה"ת) או"ח לא, א [קפג, א]. לב, ב [קפד, ב]). – ולהעיר שבנדו"ד, האריז"ל לא הי' אומר פרשת המן (סידור האריז"ל (רש"ר) לאחרי אביי הי' מסדר. וראה ש' הכוונות ענין ברכת השחר. פע"ח ש' עולם העשי' ספ"ג). וכן נשמט בסידור אדה"ז. ולהעיר מאוה"ת שם: והעצה לזה הוא שיאמר האדם בכל יום או לפרקים פ' המן בכוונה.
63. ועצ"ע שהרי סוג זה מיעוט הוא (והרבה עשו כר' ישמעאל דוקא – ברכות לה, ב).

מצוטט ב־22 עמודים

אגרות קודש 1

כרך כו ‹ ט'תקפב לקו"ש חכ"ו ע' 97

לקוטי שיחות 2

כרך טז ‹ בשלח ‹ שיחה ג ‹ 175 לקו"ש חכ"ו ע' 95
כרך כה ‹ וישב ‹ שיחה ב ‹ 215 לקו"ש חכ"ו ע' 99

תורת מנחם 15

יא - שנת תשי"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"ב שבט ה'תשי"ד. לקו"ש חכ"ו ע' 95
יח - שנת תשי"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ז. לקו"ש חכ"ו ע' 99
כב - שנת תשח"י - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט ה'תשח"י. לקו"ש חכ"ו ע' 95
כג - שנת תשח"י - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשח"י. לקו"ש חכ"ו ע' 99
כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. לקו"ש חכ"ו ע' 99
לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג לקו"ש חכ"ו ע' 95
לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ו ע' 99
לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ו ע' 99
לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ב לקו"ש חכ"ו ע' 97
נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"ו ע' 99
נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"ו ע' 99
סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשל"א לקו"ש חכ"ו ע' 95
סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשל"א לקו"ש חכ"ו ע' 99
עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ליל י"א ניסן, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ו ע' 99
עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ו ע' 99

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2

אורח חיים חלק א ‹ הלכות השכמת הבוקר ‹ א דין השכמת הבוקר ובו ט' סעיפים: ‹ ט לקו"ש חכ"ו ע' 95
אורח חיים חלק א ‹ הלכות הנהגת אדם בבקר ‹ א דין השכמת הבוקר ובו י"ט סעיפים: ‹ י לקו"ש חכ"ו ע' 95

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2

השכמת הבוקר וציצית ‹ א דין השכמת הבוקר לקוטי שיחות חכ"ו עמ' 95
השכמת הבוקר וציצית ‹ הלכות הנהגת אדם בבקר ‹ א דין השכמת הבוקר לקוטי שיחות חכ"ו ע' 95