שיחה א

85שיחה א

א. "ויקח משה את עצמות יוסף"

בתחלת פרשתנו, לאחר הפסוק¹ "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", נאמר²: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע... והעליתם את עצמותי מזה אתכם".

בעל "כלי יקר" מתעכב³ על הקשר של הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף" אל הפסוק הקודם⁴ "וחמושים עלו בני ישראל"⁵, וכדי להסביר זאת הוא מביא תחלה את הנאמר ב"ילקוט פרשה זו⁶, שהיו מהלכין במדבר שני ארונות, ארון השכינה וארונו של יוסף, והיו האומות שואלים מה טיבו .. והשיבו להם קיים זה .. שיוסף קיים כל עשרת הדברות (שבלוחות שבארון השכינה) וכו'".

ולפי זה הוא מסביר את סמיכות הפסוקים: תחלה נאמר "וחמושים עלו בני ישראל – מזויינים, וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך..."⁷. ולאחר מכן מופיע הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כדי להסביר מהי המשמעות של "כלי זיין" לפני מתן תורה, לפני שהיה "ארון הקודש" – שאלה הם "עצמות יוסף", כי "ארונו של יוסף היה דומה כאילו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות".

85לאחר מכן הוא מביא הסבר אחר, שפסוקנו מופיע כהמשך לתחלת הפסוק הקודם: משום ש"ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" לכן "חשב משה אולי יעכב עליהם הים, אז יקרע להם בזכות יוסף כמו שלמדו רבותינו ז"ל⁸ מן פסוק⁹ הים ראה וינוס מה ראה, עצמותיו של יוסף".

אך שני הפירושים דורשים ביאור, ובמיוחד לפי הפשט: בפסוקים שלפני כן אין נאמר שהלכו במדבר עם "ארון השכינה", ובמילא אין מוזכר הענין שארונו של יוסף היה במקום ארון הקודש. וכן אין מוזכר שקריעת ים סוף היתה בזכות יוסף¹⁰.

מכך מובן, שאמנם, לקיחת עצמות יוסף קשורה בעיקר ליציאת מצרים¹¹, כהשבעת יוסף² "פקוד יפקוד... והעליתם את עצמותי", אך בכל זאת היא קשורה גם ל"ויסב אלקים את העם דרך המדבר" – דוקא להליכה במדבר. ויש להסביר – מהו הקשר שבין שני הענינים אלו?

כן יש להבין: כיון שהתורה היא נצחית, והיא הוראה לכל יהודי בכל התקופות ובכל מקום, מובן, שגם ענין זה – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" בהליכה במדבר¹² ביציאתם מצרים – מלמד הוראה נצחית.

ונוסף כאן פרט מסויים בכך שהפעולה החד־פעמית של "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" ביציאה ממצרים הופכת לענין נצחי.

ב. דוקא "עצמות יוסף"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הנאמר בפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". שהרי, לכאורה, אמנם בהשבעתו השתמש יוסף על עצמו בביטוי זה, כנאמר בסוף הפסוק "והעליתם את עצמותי מזה אתכם"¹³,

אך כיון שאין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיקים, היתה צריכה התורה, לומר "ויקח משה את (ארון) יוסף עמו¹⁴, ולא להשתמש בביטוי "עצמות 86יוסף"¹⁵ ובמיוחד לפי הפירוש הראשון של בעל "כלי יקר"?

ויש לומר, שאת זאת מכוונת התורה להדגיש, שביציאה ממצרים לקח משה עמו את "עצמות יוסף" – שהעצמות נקראות כך משום שהן העצם והתוקף של האדם ושל בעל החיים¹⁶ – הוא לקח את עצמיותו של יוסף, את מהותו וענינו של יוסף¹⁷ – ולקיחה זו, של עצמות יוסף, חשובה במיוחד משום "ויסב אלקים את העם דרך המדבר", כפי שיוסבר להלן.

ג. הפיכת ה"אחר" ל"בן"

מהי עצמיותו של יוסף? היא מתבטאת¹⁸ בשמו¹⁹ – "יוסף", אשר "ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר²⁰". כלומר, מהותו של יוסף היא להוסיף עוד "בן".

אך זו עדיין אינה השלמות של עצמות יוסף, כי אז היה נאמר רק "יוסף ה' לי בן". מן הכתוב שהמשמעות של "יוסף" היא "לאמר יוסף ה' לי בן אחר" מובן, שאין הכוונה ל"בן" סתם, אלא ל"בן אחר",

שמן ה"אחר" יעשו "בן"²¹. מיהודי שהוא בבחינת "אחר", שהתנהגותו היא אחרת מהתנהגות יהודית, עד אשר הוא ר"ל לגמרי "אחר" – "שאינו צד הקדושה"²² – ממנו צריך לעשות "בן" – יהודי שניכר בו שהוא "בן", בנים אתם לה' אלקיכם²³.

וכפי שמסביר ה"צמח צדק"²⁴ את אחד הפירושים על דברי המדרש²⁵ על הפסוק "יוסף ה' לי בן אחר", שהמשמעות של "אחר" היא "שעשה מעשים אחרים, כגון ירבעם וחבריו". ולכאורה, תמוה²⁶, מדוע התפללה רחל שיתווסף אצלה בן שעושה מעשים אחרים כגון ירבעם וחביריו? אלא זוהי משמעות של "יוסף ה' לי בן אחר", שמן העושה מעשים אחרים יתווסף 87"בן" לאביו שבשמים, לקדוש־ברוך־הוא.

וענין זה קשור ליציאה ממצרים, וכהכנה לכך, שביציאת מצרים התגלה בכל העולם הקיום למעשה ובגלוי של ההוראה "שלח את בני"²⁷, שישראל הם בנים²⁸. ולפיכך, מדתו של הקדוש־ברוך־הוא מדה כנגד מדה²⁹, שביציאה ממצרים לקחו עמם ישראל (על ידי משה – רועה ישראל ומוציאם ממצרים) – את עצמות יוסף, שיהודי יפעל כדי שיתווסף עוד "בן" לקדוש־ברוך־הוא, והוא צריך להשפיע זאת אפילו על מי שהיה עד אז בבחינת "אחר".

ד. מלחמת עמלק על ידי זרע יוסף

לפי האמור לעיל יובן גם הענין של "נעוץ תחלתן בסופן"³⁰, בין תחלת פרשתנו לבין סופה:

בסוף הפרשה³¹ מסופר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שהמלחמה התנהלה על ידי יהושע. וכמסופר במדרשים³² הטעם לכך שהמלחמה היתה צריכה להתנהל על ידי יהושע, ולא על ידי משה, כי יהושע הוא מזרע יוסף, וכתוב³³ "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ועמלק הוא מזרע עשו.

האפשרות שעמלק ילחם עם ישראל באה עקב זאת שאצל ישראל התעורר ספק באמונה "היש ה' בקרבנו אם אין"³⁴. ובמי היה יכול עמלק לפגוע – רק באלו אשר היו "נחשלים אחריך³⁵", כפי שמבאר רש"י³⁶ "חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן", רק באלו אשר היו מחוץ לענן. ואילו ביהודים אשר היו בפנים לא יכול היה עמלק לפגוע.

בא עמלק, על ידי היצר הרע, ושואל³⁷: כיון שהוא נלחם רק ב"חסרי כח מחמת חטאם", אך לא באלו שהיו בתוך הענן – מדוע צריכים היהודים 88"יראי חטא"³⁸ לצאת מן הענן, כפי שמפרש רש"י³⁹ "וצא מן הענן", ו"הלחם בעמלק"? והרי מחוץ לענן הוא מקום מסוכן בגשמיות וברוחניות, וכל זאת כדי להציל יהודים אשר "הענן פולטן"?

ולכן ההכנה ליציאת מצרים ולמלחמת עמלק היא "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", וכאשר מגיע מצב שבו יהודי הוא בבחינת "אחר" לאבינו שבשמים, והוא שואל "היש ה' בקרבנו", כמשל שמביא רש"י⁴⁰ ל"אדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך... פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו אינך יודע היכן אני..." – אין הוא רואה ומכיר את אביו ר"ל, עד אשר הוא עושה מעשה אחרים,

אז נדרש מן היהודים, "גבורים ויראי חטא"³⁸, לצאת מחוץ לענן כדי להציל יהודי זה ולהכניסו שוב אל תוך הענן, כדי שיראה את אבינו שבשמים, ויחוש כיצד הקדוש־ברוך־הוא מטפל בכל יהודי כבן, "תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם"⁴¹, ולהיחשב על ידי הכל כבן.

וזוהי משמעות העובדה שהמלחמה התנהלה על ידי יהושע: מלחמה זו התנהלה על ידי משה רבינו ובשליחותו של משה, אנשי משה⁴². יחד עם זאת (בחר לנו) היתה צריכה מלחמה זו, שתכליתה להציל יהודים שנחלשו באמונתם והיו "חסרי כח מחמת חטאם" להתבצע על ידי יהושע שהוא מזרע יוסף, כי זוהי עבודת יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר", שאת זאת לקח עמו משה ביציאת מצרים.

ה. עצמות יוסף – כדי להתגבר במדבר

לפי זה מובנת הסמיכות בין הפסוקים, מדוע הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" בא לאחר הפסוק "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף":

אילו היו ישראל נכנסים מיד לארץ ישראל, שאז⁴³ היתה הגאולה השלמה⁴⁴, לא היה כל כך הכרחי לקחת את "עצמות יוסף" עמם למען עצמם⁴⁵, אך משום ש"ויסב אלקים את העם דרך המדבר" – ממצרים הלכו ישראל במדבר, "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"⁴⁶, 89מקום של סכנה בגשמיות, משום שהוא מקום סכנה ברוחניות, "לא ישב אדם שם"⁴⁷ – מקום שאיננו בסוג של ישוב של אתם קרויים אדם⁴⁸, מקום ש"אדם העליון" אינו שוכן שם, שעליו נאמר⁴⁹ "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"⁵⁰, שם ייתכן שיהודי לא יוכל לעמוד בנסיונות הקיימים שם, והוא יגיע למצב של "אחר" ר"ל, וכפי שהיו הנסיונות והמריבות של ישראל בהליכתם במדבר,

משום כך צריכים היו לקחת עמם את עצמות יוסף, את העבודה ונתינת הכח של "יוסף ה' לי בן אחר" – להפוך את היהודי ממצב של "אחר" לבן לאבינו שבשמים.

ו. עבודת יוסף – גאולת כל יהודי

וזוהי ההוראה הנלמדת לכל הזמנים והמקומות מ"ויקח משה את עצמות יוסף עמו":

הליכתם של ישראל במשך כל זמן הגלות היא, כמובן בפשטות וכמבואר בספרים⁵¹, הליכה ב"מדבר העמים"⁵². בכך לומדים את ההוראה הנצחית שכשנמצאים בגלות צריך⁵³ לקחת את עצמות יוסף, את עבודת יוסף להפוך את ה"אחר" שוב לבן לאבינו שבשמים.

וזהו גם הקשר לסוף הפסוק הקודם "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שאחד הפירושים של "חמושים" הוא⁵⁴, כפי שמובא גם בפירוש רש"י⁵⁵, "אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה". על כך ממשיכה התורה ואומרת, שמשום ש"ויקח משה את עצמות יוסף עמו", משום שלוקחים את "עצמות יוסף" במשך כל הזמן שלאחר מכן, כולל תקופת הגלות, שמכל יהודי שהוא במצב של "אחר" עושים בן לאבינו שבשמים, יגאל כל יהודי מהגלות.

וכפי שהוסברו כמה פעמים⁵⁶ דברי חז"ל בתשובה לשאלת הבן הרשע – "אילו היה שם לא היה נגאל", שדוקא אילו היה במצרים "לא היה נגאל", אבל בגאולה מהגלות הנוכחית, גם הוא ייגאל, ומקרא מלא דבר והבטיח הכתוב לבלתי ידח ממנו נדח – והובא כפסק 90וזה מעורר אצלו שיבה לה' ולתורתו, להיות בן חכם לאביו שבשמים.

ז. חודש שבט – "המר

ימירנו..."

פרשת בשלח נקראת תמיד בחודש שבט. וחודש זה קשור במיוחד לעבודתו של יוסף.

כידוע, שנים עשר חדשי השנה הם כנגד שנים עשר השבטים⁵⁸, ולפי סדר הולדתם של השבטים יוצא, שחודש שבט – החודש האחד עשר מניסן – הוא כנגד יוסף⁵⁹.

כדי להבין את הקשר של חודש שבט אל יוסף יש להקדים תחלה את המבואר בספרי קבלה⁶⁰, שבשנים עשר חדשי השנה מאירים שנים עשר צירופים של שם הוי', בכל חודש מאיר צירוף מיוחד של שם הוי'. הצירוף של שם הוי' של חודש שבט⁶¹ הוא הצירוף המתקבל מראשי התיבות⁶² "המר ימירנו והיה הוא"⁶³.

ולכאורה, דרוש הסבר: כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין. ואם כך, צריך לומר, שהמילים "המר ימירנו והיה הוא" המהוות את הצירוף של שם הוי' שבחודש שבט, קשורות למשמעות הענין שבפסוק זה. ואין מובן: הרי בפסוק נאמר לפני כן "ולא ימירנו", זהו לאו מן התורה, עד ש"כל הממיר לוקה"⁶⁴. ורק "ואם המר ימירנו (אז) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

והנה אומרים שצירוף שם הוי' שבחודש שבט מורכב מן המילים "המר ימירנו והיה הוא" כשלעצמן, 90כאילו שזהו ענין חיובי, ויותר מכך – כציווי "המר ימירנו", בשעה שהמשמעות הפשוטה של הפסוק והענין כאן היא להיפך, שאסור להמיר, "ולא ימירנו".

ויש לומר, שההסבר לכך, לפי האמור לעיל, הוא: המשמעות של מושג התמורה בעבודה הרוחנית היא^* – שממירים דבר אחד באחר, שהופכים דבר שהוא חולין לקדושה, וזוהי המשמעות של "יוסף ה' לי בן אחר", שמה"אחר" עושים "בן".

בעבודה של הפיכת ה"אחר" ל"בן" נדרשת ירידה לחול, שיהודי צריך לצאת ממקומו "בתוך הענן", בתוך ארבע אמות של תורה ושל תפילה, ולצאת מחוץ לענן, כדלעיל, ולהיות במקום ששם נמצא ה"אחר", ושם להביא לידי כך שה"אחר" יהיה "בן" בגלוי.

וזוהי "תמורה", תמורה מצד המשפיע, שהוא מחליף את מקומו ויוצא לרשות הרבים, ושם הוא גורם תמורה אצל "אחר" שבמקום "אחר" יהיה "בן"⁶⁵.

על כך מתעוררת הטענה: מדוע עליו לצאת מארבע אמות שלו, ארבע אמות של קדושה, ולצאת לרשות הרבים, כדי לחפש "אחר" ולהופכו ל"בן"? מוטב שישאר בארבע אמות של קדושה, ובמיוחד, טוען "הוא", שיציאה זו כרוכה בנסיון, ואנו הרי מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא "ואל תביאנו... ולא לידי נסיון"⁶⁶, ועל־אחת־כמה־וכמה שאסור לאדם להעמיד את עצמו בנסיון⁶⁷.

על כך משיבה התורה, שלגבי תמידים כסדרם צריך להיות "ולא ימירנו", זהו הסדר הרגיל. אך כאשר רואים יהודי במדבר, במדבר העמים וכו' כנאמר לעיל, במצב של סכנת נפשות, ובודאי כאשר מדובר על יהודים רבים, אז חייבים להפסיק באמצע לימוד התורה ועבודת התפלה וכו'⁶⁸ ולצאת ולקיים את המצוה הגדולה ביותר, להציל יהודים אלו השרויים בסכנה. וכאשר טוען היהודי שאין הוא חפץ לעשות זאת מפני שהוא חושש להינזק ברוחניות, מכנה אותו 91התורה "חסיד שוטה"⁶⁹. כאשר מדובר על איש או אשה⁷⁰, תינוק ותינוקת⁷¹ הטובעים בנהר, ובודאי במצב של סכנה ברוחניות, שהרי קשה המחטיאו יותר מן ההורגו⁷², אז חייבים לרוץ ולהציל, ללא חישובים.

ואם אין נוהגים כך, הרי לא זו בלבד שזהו ההיפך מחסיד, ואף מחסיד שאינו חכם, ההיפך מהתנהגות שלפנים משורת הדין, אלא זהו גם ההיפך מן הדין. דין חמור ביותר – פיקוח נפש.

ח. "והיה – בהווייתו יהא"

וכאשר מתנהגים באופן שלעיל, מצד ועל־פי הוראת התורה,

כולל ההכנה שהיהודי יורד מדרגתו, אך ח"ו ור"ל אינו מוריד את התורה ואינו עושה שום פשרות בתורה, ועל־אחת־כמה־וכמה שח"ו ור"ל אין הוא משנה בתורה ובמצוות,

מובטח לו "המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", בנוסף לכך שאין נגרם לו נזק ח"ו, הרי הן "הוא" והן "תמורתו" – היהודי שהיה בדרגת "אחר" – יהיו "קודש". ובאופן של

שענין זה מופיע בראשי תיבות של הוי' שבחודש שבט, "המר ימירנו והיה הוא": "והיה" – בהווייתו יהא⁷³. וכשנאמר "והיה הוא" – פשוט הוא שבו לא תהיה ח"ו ירידה, אלא שבנוסף לכך "והיה – בהוויתו יהא", הוא מוסיף וממשיך כך בתוקף ובשלמות הקדושה שלו.

וכך גם לגבי המקבל, אומרים "והיה הוא", אצל ה"אחר" כפי שהוא, הרי יהדותו היא באופן של "הוא", לשון נסתר, בהעלם. יש בו הכל, כפסק דין הרמב"ם⁷⁴ שכל יהודי "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות את כל המצוות...", אך באופן של העלם⁷⁵, ההיפך מ"זה" המצביע על דבר גלוי.

והיהודי המשפיע גורם ל"והיה הוא" – שניצוץ של היהדות שנמצא בו בהעלם יפעל את פעולתו בגלוי ובאופן של "והיה – בהווייתו יהא", במלוא העוצמה.

ט. מצוה אחת מכריעה

מצירוף שם הוי' שבחודש שבט נלמדת הוראה חשובה נוספת לגבי העבודה של "יוסף ה' לי בן אחר":

יש הטוענים: כאשר משפיעים על יהודי ומביאים אותו פנימה אל המקום 92שבו נמצא המשפיע, והוא נשאר שם, בארבע אמות של תורה ושל תפלה – בתוך הענן, מובנת התועלת בכך, שהרי הפכו את ה"אחר" ל"בן" לאביו שבשמים.

אך מהי התועלת בהנחת תפילין עם יהודי או מצוה אחרת באופן חד־פעמי⁷⁶ – כאשר הוא יוצא שוב אל מחוץ לענן, אל ארבע אמותיו שלפני כן, ואיננו נשאר בארבע אמות של תורה ותפלה?

אך האמת היא, להיפך, לפי אמיתותה של התורה, וכפסק דין ברור בתורה⁷⁷ דבר ה' זו הלכה⁷⁸, כדברי היד החזקה:⁷⁹ צריך כל אדם שיראה עצמו... כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת על העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה...

ובנוסף לפסק דין ברור זה, הרי

בכל פעם שיהודי מקיים מצוה מתקיימת "מצוה" מלשון צוותא וחיבור⁸⁰ בין מקיים המצוה לבין הקדוש־ברוך־הוא – מצוה המצוות, והוא מתקשר אל הקדוש־ברוך־הוא ביחוד נצחי⁸¹.

בנוסף לכך, כיון שזהו מעשה של מצוה, יש בו התכונה המובאת כפסק דין ברור במשנה "מצוה גוררת מצוה"⁸², מצוה זו תגרור אותו לקיים מצוה נוספת, אשר תגרור עוד מצוה וכו', עד להיותו שומר תורה ומצוות.

אמנם, בינתיים אין רואים בעיני בשר ש"ותמורתו יהיה קודש", אך על כך יש מענה ברור והוראה⁸³ הנלמדת מצירוף שם הוי' בדיוקו: "המר ימירנו והיה הוא", שהנאמר בהמשך הפסוק "ותמורתו יהיה קודש", אינו נכלל בראשי התיבות:

יהודי צריך לקיים את המוטל עליו "המר ימירנו והיה הוא", עליו להשתדל כראוי⁸⁴ למרות שעל ידי כך הוא יורד זמנית ויוצא זמנית מארבע אמותיו, כדי להשפיע על יהודי שבדרגת "אחר", אך התוצאה מכך, אם היהודי המושפע ייהפך מיד ל"ותמורתו יהיה קודש" אם לאו ח"ו – אינה תנאי בשליחותו.

93כלומר: שליחותו של היהודי היא לבצע את המעשה, ואילו להביא השגים – זהו חלקו של הקדוש־ברוך־הוא.

מובן, שאין הכוונה לומר בכך ח"ו שיש להסתפק בפעולה חד פעמית עם יהודי, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוה, ולאחר מכן לעוזבו ח"ו. כל עוד יש אפשרות לגשת ליהודי זה צריך להצית בו את "נר ה' נשמת אדם"⁸⁵, כציווי חז"ל⁸⁶ בענין דומה – אפילו מאה פעמים, עד שתהיה "שלהבת עולה מאליה"⁸⁷, שהיהודי ייהפך לנר־מאור.

אך הכוונה היא, שגם כאשר פוגשים יהודי ובאותה עת רואים אפשרות לקיים אתו מצוה באופן חד פעמי בלבד, כי אין יודעים אם יפגשו אותו שוב, צריך לעשות ככל האפשר באותה שעה, וזוהי השליחות – "המר ימירנו והיה הוא".

י. שלוחי יוסף שבדורנו

כל האמור לעיל קשור במיוחד לדורנו ולתקופתנו. יום העשירי בשבט הוא יום ההסתלקות – ההילולא של נשיא דורנו, כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, שחל בחלק מן השנים בסמוך לפרשת בשלח. ביום ההילולא של צדיק "עולה למעלה כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו"⁸⁸, וכל זה מאיר "ומתגלה בבחינת גילוי מלמעלה למטה"⁸⁹.

וראים שדרכו זו של יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר", הפיכת ה"אחר" ל"בן" – היתה מרכזית ב"מעשיו ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא, יוסף שבדורנו (כשמו הראשון), שעליה הוא מסר נפשו בפועל ממש, במשך כל ימי חייו בעלמא דין, ושיגר שלוחים שמסרו את נפשם על כך, כולל שלוחי שלוחיו הנמצאים בכל קצוות תבל ופועלים ומצליחים בקירוב יהודים לאביהם שבשמים.

וכיון שהם פועלים בשליחותו ובכחו של נשיא דורנו, ששמו יוסף, לכן בנוסף לכך שלא נגרמת ח"ו ירידה בדרגתם, הרי אדרבה, נעשו מוחם ולבם זכים אלף פעמים ככה⁹⁰, והמעלה הנגרמת ל"אחר" ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו"⁹¹, נעשית גם אצל השלוחים, וכל זאת באופן של יצחק (סיום שמו של בעל ההילולא) ושחוק – בשמחה ובטוב לבב. ו"ויברכהו הוי'", גם את כל אחד בפני עצמו.

ועל ידי עבודה זו נכללים כל ישראל 94בצבאות ה', מוקם הצבא של כל ישראל וכלל ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, "בריש גלי'"⁹², בביאת משיח צדקנו, אשר משיח עתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא⁹³, בגאולה האמיתית והשלימה⁹⁴.