85
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. "ויקח משה את עצמות יוסף"
בתחלת פרשתנו, לאחר הפסוק1 "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", נאמר2: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע... והעליתם את עצמותי מזה אתכם".
בעל "כלי יקר" מתעכב3 על הקשר של הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף" אל הפסוק הקודם4 "וחמושים עלו בני ישראל"5, וכדי להסביר זאת הוא מביא תחלה את הנאמר ב"ילקוט פרשה זו6, שהיו מהלכין במדבר שני ארונות, ארון השכינה וארונו של יוסף, והיו האומות שואלים מה טיבו .. והשיבו להם קיים זה .. שיוסף קיים כל עשרת הדברות (שבלוחות שבארון השכינה) וכו'".
ולפי זה הוא מסביר את סמיכות הפסוקים: תחלה נאמר "וחמושים עלו בני ישראל – מזויינים, וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך..."7. ולאחר מכן מופיע הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כדי להסביר מהי המשמעות של "כלי זיין" לפני מתן תורה, לפני שהיה "ארון הקודש" – שאלה הם "עצמות יוסף", כי "ארונו של יוסף היה דומה כאילו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות".
הערות
- 1. יג, יח.
- 2. יג, יט.
- 3. שם, יט. וראה גם בהנסמן בהערה הבאה. ועוד.
- 4. בפענח רזא (ועד"ז במושב זקנים, חי' ופי' מהרי"ק עה"ת (לבעהמ"ס שו"ת מהרי"ק) ואלשיך) כאן "למה כתב זה במסע השני כשנסעו מסכות לאיתם שידבר בו כאן, ולעיל במקום ויסעו מרעמסס לסכות שהוא מסע יום ראשון הי' לו לכותבו". וראה לקמן הערה 5; 10.
- 5. בפשש"מ י"ל שסמיכות הפרשיות (והפסוקים) אינה קושיא בפשש"מ (ורש"י מדייק ומבאר זה רק כאשר עפ"ז מתורצת קושיא אחרת בפשש"מ, – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 100. ובכ"מ) ולכן אין רש"י זקוק לתרץ קושית הכל"י. והקושיא שבפענח רזא (ומושב זקנים, מהרי"ק ואלשיך) – דב"מסע יום ראשון הי' לו לכותבו", י"ל דמתורץ במילא ע"י פרש"י בפסוק שלאח"ז (יג, כ) ויסעו מסוכות, דמפרש: ביום השני שהרי בראשון באו מרעמסס לסוכות. וקמ"ל בזה, דהנאמר לפנ"ז בפסוק – מדובר הכל במסע הראשון. ואין להקשות דהול"ל זה בפ' בא (יב, לז ואילך), כי שם מדובר ע"ד הפרטים כו' שנוגעים לעצם היציאה, וכאן בריש פ' בשלח חוזר להתחלת יציאתם, ומדבר בהפרטים הנוגעים להליכתם בדרך (בצאתם ממצרים), ובזה נכלל גם זה ש"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – לא רק שהוציא העצמות ממצרים (וראה הגהה בפענח רזא שם).
- 6. עה"פ (רמז רכז). ועד"ז הוא במכילתא ותנחומא כאן. תנחומא ס"פ נשא. סוטה יג, סע"א ואילך (ובפרש"י שם ריש ע"ב). ועוד.
- 7. ראה בפרש"י מטות לא, ו. עקב י, א.
מדרש תנחומא, נשא ל׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה. אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, הָיָה יוֹסֵף מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲדוֹנוֹ רָאָה אוֹתוֹ מְלַחֵשׁ בְּפִיו. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה אַתָּה אוֹמֵר. הוּא מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹתוֹ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף, הֲרֵי חַמָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִכַּמָּה שִׁמְשִׁין שֶׁלּוֹ אֵין אַתָּה יָכֹל לְהַבִּיט בּוֹ. כְּבוֹדוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בִּשְׁבִילְךָ אֲנִי נִגְלֶה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ (שם לט, ג). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד (תהלים כד, י). שֶׁהוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָטְלוּ שַׁרְבִיטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ (שמות ד, כ). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ. וּשְׁלֹמֹה כְּתִיב בּוֹ, וַיֵּשֵׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' (דה״א כט, כג). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ. וְאֵלִיָּהוּ רָכַב עַל סוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִי זֶה סוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. סוּפָה וּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ (נחום א, ג). וּנְתָנוֹ לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם (מל״ב ב, יא). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין לוֹבְשִׁין לְבוּשׁוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַלְבִּישׁ לְבוּשׁוֹ לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּמַה הוּא לְבוּשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוֹד וְהָדָר, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר לָבַשְׁתָּ (תהלים קד, א). וּכְתִיב: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו (תהלים כא, ו). מַה כְּתִיב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּעַל גְּמוּלוֹת ה' כְּעַל יְשַׁלֵּם (ירמיה נא, נו). מַהוּ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. מְשַׁלֵּם לַטּוֹבִים כְּטוֹבִים, וְלָרָעִים כְּרָעִים. מַה כְּתִיב בְּיוֹסֵף. בֵּן פֹּרַת יוֹסֵף (בראשית מט, כב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף יְהֵא שָׁלוֹם, עַל הָעַיִן שֶׁעָצְמָה וְלֹא הִבִּיטָה בָּאַחַת הַמִּצְרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (שם). אָמַר רַבִּי אָבִין, מַהוּ עֲלֵי שׁוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלַי לְשַׁלֵּם שְׂכַר אוֹתוֹ הָעַיִן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בַּמִּקְדָּשׁ לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. אֲבָל בְּשִׁילֹה, מַה שֶּׁעָשָׂה יוֹסֵף, פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיַּעֲזֹב בִּגְדּוֹ אֶצְלָהּ (שם לט, יב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כְּשֶׁיָּצְאוּ בָּנֶיךָ מִמִּצְרַיִם, עָתִיד הַיָּם לִרְאוֹת אֲרוֹנְךָ וְלִבְרֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וְיָנוֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר (תהלים קיד, ג). וּמָה רָאָה, רָאָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף כָּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. שִׁמְעוֹן אִישׁ קִטְרוֹן אוֹמֵר, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף רָאָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה אֲרוֹנוֹ מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי הָאֲרוֹן. וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: מַה טִּיבוֹ שֶׁל אֲרוֹן זֶה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵי אֲרוֹן שֶׁל תּוֹרָה. וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: זֶה אֲרוֹן הַמֵּת, שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֲרוֹן הַתּוֹרָה, שֶׁקִּיֵּם זֶה כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ זָכָה לֵילֵךְ עִמּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹסֵף, יוֹסֵף, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לְךָ מִקְּצָת שָׂכָר, הַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, בִּזְכוּת יַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ הֵם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּאַלְתָּ בִזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (שם עז, טז).
רש"י על במדבר ל״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אתם ואת פינחס. מַגִּיד שֶׁהָיָה פִינְחָס שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם (ספרי); וּמִפְּנֵי מָה הָלַךְ פִּינְחָס וְלֹא הָלַךְ אֶלְעָזָר? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, שֶׁהָרַג כָּזְבִּי בַת צוּר, יִגְמֹר; דָּ"אַ — שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ" (בראשית ל"ז); וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל פִּינְחָס מִשֶּׁל יוֹסֵף? שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" (שמות ו') — מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲ"זָ, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (סוטה מ"ג); דָּבָר אַחֵר — שֶׁהָיָה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה (שם):
וכלי הקדש. זֶה הָאָרוֹן וְהַצִּיץ, שֶׁהָיָה בִּלְעָם עִמָּהֶם וּמַפְרִיחַ מַלְכֵי מִדְיָן בִּכְשָׁפִים וְהוּא עַצְמוֹ פוֹרֵחַ עִמָּהֶם, הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם חָקוּק בּוֹ וְהֵם נוֹפְלִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּמַלְכֵי מִדְיָן — שֶׁנּוֹפְלִים עַל הַחֲלָלִים מִן הָאֲוִיר, וְכֵן בְּבִלְעָם כָּתוּב "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ (תנחומא):
בידו. בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן (במדבר כ"א) "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ" (ספרי):
אתם ואת פינחס [MOSES SENT THEM … TO THE WAR], THEM AND PHINEAS — The repetition of the word אתם, “them”, in association with Phineas’ name tells us that Phineas was regarded as equal to all of them together. — But why did Phineas go and Eleazar did not go? The Holy One, blessed be He, said, “He who made a beginning with this meritorious work, in that he slew Kozbi the daughter of Zur (who was a Midianitess), let him complete it”. — Another explanation why Phineas and not Eleazar went is that he went to take vengeance for Joseph, his mother’s ancestor, as it is said, (Genesis 37:36) “And the Midianites sold him [unto Egypt]”. And from where do we know that Phineas’ mother was of the family of Joseph? Because it is said, (Exodus 6:25) that she was “one of the daughters of Putiel” (see Rashi on that verse) — which is explained to mean that she was of the seed of Jethro who used to fatten (פטם) calves for idolatrous worship, and of the seed of Joseph who overcame (שפטפט, who talked or argued with) his passions (cf. Sifrei Bamidbar 157:4; Sotah 43a). — Another explanation: Phineas went because he was the high priest anointed for war purposes (cf. Deuteronomy 20:2 and Rashi thereon) (Sotah 43a).
וכלי הקדש AND THE VESSELS OF HOLINESS … [WERE WITH THEM] — these were the Ark and the Golden Plate (which are termed קדש, “holiness”, in Numbers 4:20 and Leviticus 8:9 respectively) (cf. Sifrei Bamidbar 157:4; Sotah 43a). — Because Balaam was with them (the Midianites) and through enchantment he made the kings of Midian float in the air and he himself floated with them, he (Phineas) showed them (held up to them) the Golden Plato upon which the Divine Name was engraved and they immediately fell to the ground. On this account it is said (v. 8) of the Kings of Midian that they were killed “upon those belonging to them who had been killed”, meaning that they fell from the air upon those who had already been killed; and similarly of Balaam it is written in the book of Joshua (13:22): “[And Balaam the son of Beor did the children of Israel slay] upon those who were slain by them” (Midrash Tanchuma, Matot 2; Talmud Yerushalmi Sanhedrin 10:2).
בידו means IN HIS POSSESSION (not actually “in his hand”, for it was impossible for him to hold these sacred objects in his hand), similar to (21:26) “And he took all his land from his possession (מידו)” (Sifrei Bamidbar 157:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.