שיחה ג

77שיחה ג

א. שחיטת הקרבן בפסח מצרים ובפסח דורות

אחד ההבדלים שבין פסח מצרים לבין פסח דורות הוא, כנאמר בתוספתא¹: "פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו, פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד" (בעזרה²).

המשמעות הפשוטה היא, שבפסח מצרים היתה קולא³ לעומת פסח דורות: בפסח דורות חייבת שחיטת קרבן הפסח להתבצע דוקא בעזרה – והחידוש בכך הוא⁴, שאף בתקופת היתר הבמות אסור היה להקריב את הפסח על במת יחיד, במה קטנה, אלא היתה חובה להביא ולהקריב את הפסח על "במת הציבור", במה גדולה⁵ – ואילו בפסח מצרים יכול היה כל אחד לשחוט את הפסח בביתו⁶. ג

אך בעיון מדוקדק יותר רואים, שבכך מודגשת גם מעלה וחומרה של פסח מצרים:

הענין ש"כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו" אינו היתר בלבד, שמותר לשחוט את קרבן הפסח בביתו, אלא היתה זו חובה: בכל בית חייב להיות שה⁷. ורק "אם ימעט הבית מהיות משה"⁸, כאשר אין די אוכלים בבית זה⁹, מותר היה להצטרף לחבורה אחרת, אך גם במקרה זה חובה להצטרף דוקא ל"שכנו הקרוב אל ביתו"¹⁰.

ענין זה – הקרבת הקרבן בכל בית – יש בו חידוש:

מסתבר, שגם בתקופת היתר הבמות, לא היתה מוקמת במה בכל מקום שהוא¹¹. גם אז השתדלו לבחור 77במקומות מיוחדים, בעלי מעלה וסגולה, המתאימים להקרבת קרבנות. בדומה לדברי הרמב"ם בספר היד החזקה¹² על מקום המזבח, שזהו "מקום שבנה בו אברהם המזבח .. והוא המקום שבנה בו נח .. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון", וכן אנו מוצאים אצל יעקב אבינו, אשר בנה מזבח במקום שבו "נגלו אליו האלקים"¹³. וכך במקומות נוספים. וההסבר לכך מובן בפשטות: כשרוצים להביא קרבן לה', בוחרים מקום המסוגל יותר להשראת השכינה וכו'¹⁴.

לעומת זאת, בפסח מצרים ההדגשה היא, שכל יהודי ישחט את הקרבן דוקא בביתו. ויותר מכך: יש לזרוק את הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף"¹⁵, ולפעולה זו יש משמעות כזריקת הדם על המזבח¹⁶, כדברי חז"ל¹⁷ "שלשה מזבחות היו להם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות", ולפי דברי תנא אחר¹⁸ – "ארבעה היו, הסף והמשקוף ושתי המזוזות".

78ב. ההקרבה בפסח מצרים – יצרה מעלה מיוחדת במקום

יותר מכך: בדיני הפסח אנו מוצאים חידוש מיוחד בענין דין במה:

בפסח מצרים נצטוו ישראל "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"¹⁹. בפשטות, כוונת הציווי היא לשמור על ישראל מפני ה"משחית"²⁰, כי ה"משחית" לא שלט בהם בהיותם בתוך בתיהם.

אך בתוספתא אנו מוצאים¹, שדבר זה נחשב כחומרה בפסח מצרים לעומת פסח דורות – "פסח מצרים נאמר בו¹⁹ ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מה שאין כן בפסח דורות .. (ויותר מכך²¹) פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה פסח דורות אוכלים במקום אחד ולנין במקום אחר". מכך מובן, שהציווי "לא תצאו" קשור לדיני הקרבן – בקרבן פסח מצרים חל דין מיוחד, שיש להישאר במשך כל הלילה בבית שבו הקריבו ואכלו את הקרבן²².

דין זה הוא חידוש מיוחד לעומת ההקרבה בבמה: לגבי במה (קטנה) אין אנו מוצאים שיש דין מיוחד במקום, או בבית, שבו הקימו את הבמה²³, לגבי במה קטנה אין חלים הדינים של "מחיצות" ואין קיים פסול של "יוצא"²⁴. לעומת זאת, במזבח שבמשכן, ובמיוחד במקדש, יש דין מיוחד לגבי מקום המזבח, הקשור ל"מחיצות" וכדומה²⁵, ועל־אחת־כמה־וכמה בבית המקדש, שבו מקום המזבח "מכוון ביותר"²⁶.

לפי זה יוצא, שבפסח מצרים, שבו יצרה ההקרבה בבית הלכה מיוחדת לגבי המקום, שהקרבן היה חייב להיאכל דוקא בבית שבו נשחט, שבו נזרק הדם^*, וגם הלינה היתה חייבת להיות במקום האכילה, כדלעיל, – הרי בבית שבו נעשה הפסח חלה "מעין" מעלת המזבח שבמשכן ובמקדש.

ג. בזריקת הדם – העיקר בפעולה; בפסח מצרים – חשוב "מה שמונח"

ענין זה, שבפסח מצרים היה כעין המזבח שבמשכן ובמקדש, אשר חלים 79בו דינים מיוחדים לגבי מקום המזבח, מבהיר יותר חידוש נוסף שאנו מוצאים בפסח מצרים. כדי להבין זאת יש להקדים:

בין ההבדלים שמנויים במשנה²⁷ "בין פסח מצרים לפסח דורות" נאמר: "וטעון (פסח מצרים) הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות". הרמב"ם²⁸ מצטט את ההבדלים שבמשנה, אך משנה את הניסוח, ובמקום "וטעון הזאה באגודת אזוב..." הוא אומר "ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב...", ויש להבין את הסיבה לשינוי זה.

בתוספתא¹ נוספים עוד מספר "דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות", אשר אינם מפורטים במשנה, ומהם: "פסח מצרים נאמר בו¹⁹ והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, מה שאין כן בפסח דורות". ואין מובן²⁹: שינוי זה בין פסח מצרים לבין פסח דורות כבר מופיע במשנה, כדלעיל, ומה מוסיפה התוספתא במילים אלו על דברי המשנה?

ויש לומר, שהרמב"ם סובר, שבדיוק של התוספתא בציטוט הפסוק "והגעתם..."³⁰, מתכוונת התוספתא לבאר את הסתום במשנה, שבפסח מצרים יש חובה מיוחדת, בנוסף ל"הזאה", המודגשת בציווי "והגעתם", ואשר אינה קיימת בפסח דורות³¹.

ההסבר לכך הוא: הסיבה לכך שבציווי¹⁹ של משה רבינו לזקני ישראל אודות זריקת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות מופיע הביטוי "וטבלתם בדם... והגעתם אל המשקוף...", בשונה מן הניסוח בציוויו של הקדוש־ברוך־הוא³² "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף", מוסברת על ידי הגאון הרוגוטשובי³³, ש"כאן הוה עיקר המצוה לא הזאה רק שיהיה על המשקוף, וכאן (וכמו) גבי אימורין דהקטרה שלהם היא המצוה והכא נמי. ולא כמו בשאר דם דרק הנחה, לא מה שמונח".

כלומר: בזריקת הדם בכלל עיקר המצוה היא בעצם פעולת הזריקה, 80בהזאה – "הנחה", אך לא ב"מה שמונח", כפי שמובאות שם ההשלכות מכך לגבי הלכה למעשה. לעומת זאת, בפסח מצרים, צריך היה הדם להיות "מונח" על המשקוף ועל שתי המזוזות, בדומה להקטרת אימורין על גבי המזבח, שהמצוה אינה רק בעצם פעולת האדם, בעצם הנחת האימורין על המזבח, אלא חשוב שהאימורין יהיו מונחים על גבי המזבח.

ד. בפסח מצרים – דין מזבח גם מצד ה"חפצא"

הטעם לחובה של "והגעתם" הוא פשוט, כפי שמבאר שם הגאון הרוגוטשובי, "כיון דצריך להגן מן המזיק", ולכן צריך הדם להיות "מונח" על המשקוף³⁴.

ולפי האמור לעיל יש לומר, שהדבר קשור גם לעצם מהות ההקרבה של פסח מצרים:

ההסבר להבדל שצויין לעיל, בסעיף ב, בין הבמה לבין המשכן והמקדש, שדוקא לגבי המזבח שבמשכן ובמקדש חל דין של מקום המזבח, הוא:

היתר ההקרבה בבמה הוא רק למען פעולת הגברא – כדי לאפשר לו להקריב קרבן, ולכן³⁴ אין ההקרבה בבמה גורמת לקדושה במקום, ובבית, שבו הקריבו את הקרבן.

לעומת זאת, קדושת המזבח שבמשכן ובמקדש, אינה רק למען פעולת הגברא, אלא עצם ה"חפצא" של המזבח יש בו קדושה, ולכן מקריבים עליו קרבנות³⁵. לפיכך כרוכה קדושת המזבח במקום המיוחד שלו³⁶.

וזוהי הסיבה לחובה המיוחדת של "והגעתם" בפסח מצרים:

אילו היה חל בפסח מצרים דין של הזאת הדם בלבד, היה יוצא מכך, שהמשקוף ושתי המזוזות היו נחשבים כמזבח רק עקב פעולת הגברא^*, כי בפסח מצרים לא היתה הקטרת אימורין על גבי המזבח, כדלהלן בסעיף ה'.

אך על ידי כך שזריקת הדם נעשתה באופן של "והגעתם", שהדם היה צריך להיות מונח על המשקוף ועל שתי המזוזות, נגרם על ידי כך שחל בהם דין של מזבח מצד החפצא.

ה. היכן הוקטרו האימורין

בפסח מצרים?

בכך ניתן להסביר את הדיון בגמרא לגבי האימורין בפסח מצרים, וכך נאמר שם²⁷:

81בעי (=שאל) רב זירא: אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו (=היכן הוקטרו). רש"י: שלא הוזכר בו מזבח. אמר ליה אביי: ומאן לימא לן (=מנין לנו) דלא שויסקי עבוד. רש"י: בשר צלי בשפוד. ועוד הא תנא רב יוסף: ג' מזבחות היו שם, על המשקוף ועל שתי המזוזות, ותו מידי אחרינא לא הוה (=דבר אחר לא היה). רש"י: ג' מזבחות להזאת הדם, אבל להקטרת אימורין לא היה שם מזבח.

בפשטות הכוונה היא, שבהסבר "ועוד הא תנא רב יוסף..." מתכוון אביי להביא הוכחה נוספת לתירוצו: לפני כן הוא משיב לשאלה "היכא אקטרינהו", ואומר ש"שויסקי עבוד": אכן לא היתה כאן הקטרת אימורין על גבי המזבח, וצלו אותם בשפוד³⁷. ולאחר מכן הוא מביא הוכחה לכך שלא היתה הקטרה על גבי המזבח, מן הברייתא "ג' מזבחות היו שם .. ותו מידי אחרינא לא הוה".

אך לפי זה אין ברורים דברי הגמרא: כיצד מתאים להשתמש בביטוי "ועוד", המצביעה על תוספת לענין? צריך היה לומר "וכדתנא רב יוסף..." או ניסוח דומה?

אך לפי האמור לעיל ניתן לפרש, שבמילים "ועוד הא תנא..." אין אביי מתכוון רק להביא הוכחה, אלא להוסיף הסבר לתשובה על השאלה "היכא אקטרינהו".

ו. הקטרת האימורין בפסח מצרים – על ידי הנחת הדם

וההסבר לכך הוא:

מכך שרב זירא שאל "היכא אקטרינהו", ולא – אם בכלל הקטירו את האימורין, מובן, שהיה ברור לו שבפסח מצרים נכללו כל פרטי הקרבת קרבן, כולל הקטרת אימורין, שחשובה ביותר בהקרבת הקרבן, ושאלתו היא רק "היכא אקטרינהו". כך גם לא התעוררה אצלו שאלה לגבי זריקת הדם, למרות ש"לא הוזכר בו מזבח", כי ברור היה לו, שנתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות היתה במקום זריקת הדם על גבי המזבח.

ולכן לא הסתפק אביי במענה "ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד", כי בהקטרת אימורין על גבי מזבח יש שני פרטים: א) פעולת ההקרבה, מצד ה"גברא", ב) המצב שהדבר הנקטר מונח על המזבח. ולפיכך: אכן, הענין של "שויסקי עבוד" (=בשר צלוי בשפוד) מהווה תחליף לפרט הראשון, לפעולת ההקטרה מצד ה"גברא"³⁸, אך 82אין הדבר פותר את השאלה לגבי הפרט השני, של היות האימורין מונחים על גבי המזבח, כי ה"שפוד" אינו סוג של מזבח³⁹, שמתאים להשתמש לגביו במושג "הנחה".

ולכן מוסיף אביי ואומר "ועוד הא תנא... ג' מזבחות... ותו מידי אחרינא לא הוה", ויש לומר, שכוונתו היא: בעניננו, בפסח מצרים, לא היה צורך ביותר משלשה מזבחות אלו, כי ב"ג' מזבחות להזאת הדם" אלו כבר התקיים הענין של "מזבח" בשלמות, כי זריקת הדם על מזבחות אלו נעשתה באופן של "והגעתם", בדומה ל"אימורין דהקטרה שלהם היא המצוה". ויוצא מכך, שהקטרת אימורין על גבי מזבח, והיותם מונחים על גבי המזבח, התבצעה בפסח מצרים על ידי הדם⁴⁰.

ז. קרבן פסח קשור להולדת עם ישראל

ההסבר לכך, שבפסח מצרים נדרש חידוש זה, שההקרבה לא תהיה רק כהקרבה בבמה, שבה חשובה בעיקר פעולת הגברא, אלא שיחול עליו דין כמזבח מצד ה"חפצא", עד כדי כך שיחולו דינים מיוחדים על הבית שבו מקריבים, הוא:

ידוע, שיציאת מצרים היא "לידת" עם ישראל⁴¹. מכך מובן, שמצות קרבן הפסח, אשר קיימו ישראל בסמוך ליציאתם ממצרים, קשורה להולדת עם ישראל.

[ויש לומר, שזהו אחד ההסברים⁴² לכך שדוקא בקרבן פסח יש חידוש מיוחד של פסח שני, שגם מי שהפסיד את הקרבת קרבן הפסח בזמנו יכול להשלימו, להיפך מן הכלל של "עבר זמנו בטל קרבנו"⁴³ – כי, כיון שהדבר קשור להולדת עם ישראל, לעצם מהותו של היהודי, לכן בענין זה "אין דבר אבוד"⁴⁴].

וכיון שקרבן פסח קשור ל"לידה" ולקיום של ישראל כעם ה', לכן מודגשת בקרבן זה התכלית וההשפעה של עם ישראל עלי אדמות.

ח. הפיכת הבית ל"מקדש מעט" – תכלית הבריאה

ההסבר לכך הוא:

ידועים דברי המדרש⁴⁵ על כוונת 83הבריאה, ש"נתאוה⁴⁶ הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", ודבר זה התרחש⁴⁷, כנאמר במדרש, בזמן מתן תורה, ובעיקר "כשהוקם המשכן", כנאמר⁴⁸ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – המשכן והמקדש זוהי "דירתו" של הקדוש־ברוך־הוא.

על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אומרים חז"ל⁴⁹: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל. אמנם, כוונת מאמר זה איננה, כמובן, לבטל את המשמעות הפשוטה של הפסוק⁵⁰, שהכוונה היא למשכן ולמקדש, אלא להוסיף⁵¹, שבנוסף למשכן ולמקדש הכללי כפשוטם, צריך כל יהודי להקים בתוכו מקום להשראת השכינה בנפשו פנימה –

בכל זאת, מעצם העובדה ש"בתוכו המשמעות העיקרית⁵² – המשכן שבתוך כל אחד ואחד מישראל⁵³.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

אמנם, הקדושה שהאירה במשכן ובמקדש נעלית הרבה יותר מהארת הקדושה שמסוגל היהודי "להמשיך" בנפשו על ידי עבודתו העצמית, אך למרות זאת, לא יכולה להתבצע בשלמות על ידי המשכן והמקדש הכללי תכלית הבריאה, ש"נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים". כי השראת השכינה במשכן ובמקדש היא במקום מסויים בעולם הזה, ואילו רובם ככולם של הנבראים בעולם הזה, ה"תחתונים", אינם במקום זה, ולכן צריך להיות, שמשם אורה (והשפעה) יוצאת⁵⁴ לכל העולם⁵⁵ (התחתון).

דוקא על ידי שיהודי "שואב" מן הקדושה שבמשכן ובמקדש, ומביא לידי כך שביתו יהיה בית של קדושה, מעין "מקדש מעט", וזה נעשה על ידי 84תכלית הבריאה, שהעולם הזה כולו נעשה דירה לה' יתברך.

כמבואר בתניא⁵⁶, שההשגחה העליונה קבעה לכל יהודי "חלק בעולם" שאותו הוא צריך לברר, לזכך ולהפוך לקדושה, כי ישראל הם "חיות של כללות העולם, כי בשבילם נברא", וכאשר כל ישראל משפיעים קדושה בכל החלקים הללו, עד אשר "וימלא כבוד ה' את כל הארץ"⁵⁷, נעשה העולם דירה לה' יתברך.

ט. "ושכנתי בתוכם" – "כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו"

וזוהי הסיבה לכך שדוקא בפסח מצרים נאמר הציווי ש"כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו", שקרבן פסח יחדור וישפיע בביתו של כל יהודי – זריקת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות תיעשה באופן של "והגעתם", שהבית הופך ל"מקום" מיוחד לאכילת הפסח, ויותר מכך – "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", כפי שהתבאר לעיל בהרחבה,

כיון שפסח מצרים חל בעת לידת עם ישראל, כדלעיל, ולכן צריכה היתה להיות מודגשת בו המטרה והתכלית של עבודת בני ישראל להביא לידי "ושכנתי בתוכם" – "בתוך כל אחד ואחד מישראל", עד להפיכת הבית למקום של השראת השכינה – דירה לה' יתברך.

לעומת זאת, בפסח דורות אין אפשרית הקרבתו באופן כזה, אלא, להיפך, אז חל איסור על שחוטי חוץ⁵⁸. ואף בתקופת היתר הבמות חל איסור על הקרבת הפסח בבמת יחיד⁵⁹. כי לאחר שהוקם המשכן והמקדש, ששם מאירה בגלוי קדושת השכינה, ולא באופן של "מקדש מעט", חובה להביא דוקא לשם את הפסח, ולא במקום שהוא "חוץ" ביחס לגילוי שכינה זה,

ועל ידי "ושכנתי" שבמשכן ובמקדש מגיעים לידי "ושכנתי בתוכם" בעבודת כל אחד ואחד מבני ישראל.

אך לפני מתן תורה ולפני בנין המשכן, הרי, אדרבה: כיון שהתכלית היא "ושכנתי בתוכם", לכן סדר הקרבת הקרבן הוא דוקא באופן ש"כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו", הפיכת כל בית פרטי לדירה לה' יתברך.