שיחה ב

69שיחה ב

א. קטן ששחטו עליו בפסח ראשון

בהלכות קרבן פסח¹ פוסק הרמב"ם, שאמנם קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב בפסח שני,

שהרי ההלכה נקבעת כדעת רבי, שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו", ולכן חובת פסח שני יכולה לחול אף על מי שלא היה חייב בפסח ראשון² –

אך למרות זאת, "אם שחטו עליו בראשון – פטור"³.

וידועה התמיהה על כך, כפי ששואל ה"כסף משנה"⁴: "אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא" (=וכי קטן הוא בר חיוב או פטור) – וכיצד יכולה השחיטה עבורו בפסח ראשון, כאשר עדיין לא היה בר חיוב, לפוטרו מן החובה בפסח שני?

ה"כסף משנה" מביא על כך את תירוצו של ר"י קורקוס⁵: כיון דרחמנא רבייה (=כיון שהתורה ריבתה) לקטן שישחטו עליו, וממנין אותו (כפי ב שלומדים⁶ מן הפסוק⁷ "שה לבית" – "מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים") – נפטר הוא בכך מן השני.

שואל על כך בעל "מנחת חינוך"⁸: הרי לפי מסקנת הגמרא במסכת נדרים⁹, וכך מובן גם מדברי הרמב"ם¹⁰, "שה לבית אבות⁷ לאו דאורייתא", כלומר, שמן התורה אין קיים דין של מינוי לקטן¹¹, ומינוי 69בן קטן לקרבן פסח¹² הוא רק מדרבנן.

ב. אפשרי מינוי על הפסח לקטן

בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם¹³ מבואר, ש"הא דשה לבית אבות לאו דאורייתא הוא (רק) לענין חיובא", כלומר, שאין חובה על האב להקריב פסח עבור הקטנים, אך "לענין עיקר דין מינוי, אתרבו גם קטנים מקרא דשה לבית, דהאב יכול למנותן שלא מדעתן"¹⁴, ו"חל עליהן דין מינוי ובעלים של פסח מדין תורה".

ולפי זה הוא מתרץ את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, כי אמנם "לא איכללו קטנים בחיובא דקרבן פסח", שהרי קטן אינו בר חיוב, אך למרות זאת – "הפסח עולה להם", ולכן הוא "פטור מפסח שני כיון דכבר קיים הקרבת הפסח ומצותו בראשון".

יותר מכך, אנו מוצאים את הסברו של הגאון הרוגוטשובי, ה"צפנת פענח"¹⁵, שיש שתי אפשרויות, כיצד יכול קטן לאכול מקרבן פסח:

א) מצד הדין של "שה לבית אבות" – שבאופן זה אין הקטן נחשב לאחד מ"בני החבורה", ואין הוא שייך להקרבת ולעשיית הפסח, אלא שהוא אוכל מקרבן פסח רק משום היותו "בטל¹⁶ להאב".

ב) אם אביו מינהו על פסחו, שאז הוא הופך לאחד מ"בני חבורה"¹⁷. ובאופן זה מוכרח הקטן להיות מסוגל לאכול כזית¹⁸, והוא מוכרח להיות "בן דעת"¹⁹.

ופסקו של הרמב"ם "אם שחטו עליו בראשון – פטור", אמור רק לגבי המקרה שבו נעשה הקטן לאחד מבני החבורה על ידי מינוי – שחטו עליו – כי אז עשיית הפסח היא עבורו.

70ג. פסק אדמו"ר הזקן, לפי התוספות

אך תירוץ זה, שאף לפי הדיעה ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא", חל מינוי על קטן מן התורה, טעון ביאור נוסף:

בעלי התוספות²⁰: אומרים, שלפי הדעה ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא", הרי קרבן פסח אסור לקטן, כי קרבן פסח אסור באכילה למי שאינו מנוי עליו, וההיתר להאכיל קטן בקרבן פסח הוא רק משום ש"איכא חינוך מצוה". יוצא מכך, שלפי התוספות, קטן – לדעת האומר ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא" – אין חל עליו מינוי²¹. לא זו בלבד שאין זו חובה, אלא הוא אסור בכך, ואינו שייך לקרבן כלל, ומן התורה אף אסור להאכילו בקרבן פסח,

ואדמו"ר הזקן מביא את שיטת התוספות להלכה, ואלה דבריו²²: "כל דבר שהוא משום חינוך מצוה מותר לספות לו איסור בידים, כגון להאכיל פסח לקטן שהגיע לחינוך²³, אף־על־פי שלא נמנה עליו ואין הפסח נאכל אלא למנויו, אף־על־פי־כן, כיון שמתכוין לחנכו במצוות – מותר". והמקור לדין זה הוא בדברי בעל "מגן אברהם"²⁴, המצטט זאת מדברי התוספות שהובאו לעיל.

ולפי ההסברים שצויינו לעיל על דברי הרמב"ם, יוצא, שפסק ההלכה של אדמו"ר הזקן (כדעת התוספות) סותר לפסק הרמב"ם²⁵.

אך מסקנה זו דחוק ביותר לאומרה, כי אין אנו מוצאים דעה החולקת על הרמב"ם,

ומכך שנושאי כליו של הרמב"ם אינם מעוררים זאת, מובן²⁶, שהכל סוברים כפסק הרמב"ם.

ד. "נמנה עליו" או "לא נמנה עליו"

לכאורה, ניתן היה ליישב זאת לפי הדיוק בלשונו של ה"מגן אברהם", ושל אדמו"ר הזקן – "מותר לספות לו איסור 71בידים, כגון להאכיל פסח לקטן .. אף־על־פי שלא נמנה עליו ואין הפסח נאכל אלא למנויו":

מן הניסוח "אף־על־פי שלא נמנה עליו" (ולא – "שאינו בר מינוי" וכדומה) מובן, שגם לגבי קטן ישנה אפשרות של מינוי, אך כאן מדובר באכילת דבר אסור, מפני שזהו מקרה, אשר בו למעשה "לא נמנה עליו".

לפי זה, ניתן היה, לכאורה, לומר, שאדמו"ר הזקן²⁷ סובר כדברי התוספות רק לגבי ענין החינוך, שמפני "חינוך מצוה" מותר להאכיל מקרבן פסח לקטן, אף אם לגביו זהו דבר איסור.

אבל האיסור בכך הוא מפני שבמקרה זה "לא נמנה עליו", ולא כדעת התוספות, שכיון ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא" אסור לקטן בכלל לאכול מקרבן פסח. אילו היה האב מונה את הקטן על פסחו, מותר וצריך הקטן לאכול מקרבן פסח מן התורה, כי הוא אחד מ"בני החבורה".

לפי זה אין פסקו של אדמו"ר הזקן סותר לפסק הרמב"ם, כי הרמב"ם מדבר, כדלעיל, על מקרה ש"נמנה עליו", ואילו אדמו"ר הזקן מדבר על מקרה ש"לא נמנה עליו".

ה. היתר האכילה לקטן –

רק לפי שיטת התוספות?

אך כאשר מדייקים יותר, רואים, שאי אפשר לומר כך (שלפי פסק אדמו"ר הזקן יש אפשרות של מינוי אצל קטן),

כי המקור להיתר האכלת קרבן פסח לקטן "שלא נמנה" מפני "חינוך מצוה" הוא בדברי התוספות, שהובאו לעיל. ואמנם, לפי שיטת התוספות, שקטן אינו יכול להיחשב כמנוי – הכרחי לומר שהתירו להאכילו "מצד חינוך מצוה", כדי לתרץ את קושיית התוספות "והאיך מאכיל פסח שלא למנויו".

אך אם סוברים, שמן התורה אפשר להחשיב קטן כמנוי בקרבן פסח ובאכילת הפסח – כיצד ניתן לומר, שאם האב לא מינה את בנו על פסחו, יתירו לו "לספות לו בידים" דבר איסור מפני הטעם של "חינוך מצוה"?!

ובמיוחד קשה הדבר לפי פסקו של אדמו"ר הזקן²⁸, ש"לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה".

72ויוצא מכך, שההיתר להאכילו מפני "חינוך מצוה" – שחינוך היא מצוה מדברי סופרים²⁹ – דוחה איסור מן התורה³⁰!

ו. מותר להאכיל קטן, אף אם "לא נמנה עליו"

ויש לומר, שלפי פסקו של אדמו"ר הזקן, אינו חל על קטן דין מינוי מן התורה.

ואת כוונתו של אדמו"ר הזקן באומרו "אף־על־פי שלא נמנה עליו (ולא "אינו בר מינוי" וכדומה), יש לפרש כך:

א) שבניסוח "שלא נמנה" כוונתו לומר, שקטן אינו "נמנה עליו". כלומר, אף אם האב מינה אותו על הפסח, הרי אין הוא יכול להימנות כלל, הוא "לא נמנה"³¹.

ב) ועוד יש לומר, שכוונת מילים אלו היא כפשוטן, שהאב לא מינהו. אמנם, בכל מקרה אין אפשרות למנותו, אך ניתן היה לחשוב שהכרחי למנותו מפני החינוך, כדי להאכילו בקרבן פסח. ואת זאת שולל אדמו"ר הזקן, ואומר ש"אף־על־פי שלא נמנה עליו" מותר להאכילו בקרבן פסח.

ההסבר לכך הוא: מיד לאחר הדין שהובא לעיל, בענין קרבן פסח, ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "אבל מצוה שלא שייך בה חינוך, דהיינו שלא יוכל לעשותה כשיגדל .. אף־על־פי שזהו צורך מצוה, מכל מקום כיון שכשיגדל יאסור לו, לכן גם עכשיו אסור".

ולכן ישנן דעות הסוברות³², שבעניננו, כיון שגדול אסור לאכול מקרבן פסח בלי מינוי, לכן גם ההיתר מטעם "חינוך מצוה" קיים רק במקרה שאביו של הקטן מינהו על קרבן פסח.

או בהסבר אחר שונה מעט: ניתן היה לחשוב, שדוחים איסור מן התורה "לספות לו בידים" משום "חינוך מצוה", שהיא מדברי סופרים בלבד, רק כאשר פעולת החינוך של האב היא בשלמותה, ובעניננו – כאשר הוא משתף את הקטן בעשיית הפסח על ידי מינויו וכדומה 73– על כך אומר אדמו"ר הזקן, ש"אף־על־פי שלא נמנה עליו" מותר להאכיל את הקטן לצורך חינוך³³.

ולפי כל זה, שבה ומתעוררת הקושיה – כיצד מתאים פסקו של אדמו"ר הזקן לפסק הרמב"ם?

ז. פעולת הקטן פוטרת אותו "בזמן שנתחייב"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא, לפי הכלל שמסיק הגאון הרוגוטשובי³⁴ מפסקו של הרמב"ם, ש"גם³⁵ פטור (פעולת מצוה הנעשית בשעת הפטור), כיון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב".

והוא מביא לכך מספר דוגמאות, ומהן:

א) מדברי בעל הלכות גדולות³⁶ מובן, שלפי הדעה, שקטן מוליד, הרי הוא יוצא ידי חובת מצות פרו ורבו על ידי הבנים שנולדו בקטנותו³⁷.

ב) גוי אשר מל לשם מצוה, למרות שלא עשה זאת לשם גירות, הרי "אם נתגייר אחר כך אין צריך להטיף דם ברית"³⁸.

ג) את מצות ידיעת התורה אפשר לקיים על ידי דברי תורה שלמד האדם בקטנותו, כי "על ידי לימוד .. יהיה לו ידיעה בגדלות"³⁹.

מדוגמאות אלו מובן, שדעתו של הרגוטשובי מבארת את פסק הרמב"ם שהובא לעיל באופן שונה⁴⁰. כלומר: דבריו "דגם פטור כיון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב", אינם אמורים רק לגבי מצוות שהתורה כוללת גם את הקטן במפורש בעשיית המצוה⁴¹, (אלא שהוא – "פטור" – אינו חייב בכך)

– בדומה להסבר הקודם של הרוגוטשובי, שקטן שייך לעשיית הפסח מן התורה, והוא יכול להיות מנוי על קרבן פסח כאחד מבני החבורה, אך 73בהיותו קטן הוא "פטור", אינו חייב בכך –

אלא, אפילו לגבי מצוות שאין נאמר עליהן שהקטן שייך לעשיית המצוה, גם בהן פעולת המצוה שלו כקטן (ופטור), פוטרת אותו בעת גדולתו, אם היא נמשכת.

כפי שמודגש בשתי הדוגמאות הראשונות שלעיל⁴², שהרי קטן אינו כלול במצות פרו ורבו, ובודאי בענין מילתו של גוי, שאיננו קשור כלל למצות מילה – הרי אף־על־פי־כן אומר הרוגוטשובי, שגם במקרים אלו כיון ש"פעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב".

וכך גם בעניננו, לגבי קרבן פסח שנשחט עבור הקטן: אף לפי הדעה שקטן אינו יכול להימנות על הקרבן מן התורה, כפסק אדמו"ר הזקן, בכל זאת, כיון שמינוהו על הפסח, הרי הוא השתתף בקרבן, וכיון שקרבן פסח הוא ענין ש"פעולה שלו קיימת", כפי שיוסבר להלן בסעיפים ח' וט', הרי הקרבה זו פוטרת אותו "בזמן שנתחייב" – בפסח שני.

ח. קרבן פסח – פעולה

קיימת?

אך לכאורה נדרש הסבר נוסף:

בדוגמאות שהובאו לעיל אנו רואים, שפעולת המצוה היא מציאות (גשמית) מסויימת – בנים, מילה, ידיעת התורה – אשר אותה יצר ה"פטור" (הקטן וכדומה) על ידי פעולתו.

ואילו בעניננו, קרבן פסח, הקרבן והמצוה אינם רק אכילת הפסח, אלא שחיטתו והקרבתו, וכיון שמן התורה אי אפשר למנות קטן, הרי יוצא, שמהתורה לא היתה אצל הקטן מציאות ופעולה של המצוה – הקרבן לא הובא עבור הקטן, כי אין הוא בכלל מנוי⁴³.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי הרוגוטשובי לגבי עשיית הפסח, ש"פעולה שלו קיימת", שהרי, לכאורה:

הרוגוטשובי מבאר⁴⁴, שמצות עשיית הפסח נמשכת עד לאחר אכילתו, כפי שהוא מציין את המסקנה הנובעת מכך להלכה, שישנם תנאים בזמן האכילה 74המעכבים את השחיטה, כגון: "ערלות⁴⁵ של זמן אכילת הפסח מעכבת גם לשחיטה".

ענין זה מוכח גם מעצם ההלכה שהפסח אינו נאכל אלא למנויו, אשר המינוי חייב להיעשות לפני שחיטת הפסח⁴⁶, כי שחיטת הפסח ואכילתו הם פעולה נמשכת אחת – "הפסח .. לא בא מתחלתו אלא לאכילה"⁴⁷.

אך מהו המקור לקביעה ש"פעולה שלו (של עשיית הפסח) קיימת" לאחר שעבר זמן הפסח, ואסור לעשותו ולאכלו, ומותר בחמץ וכו' – ושהיא קיימת עד פסח שני, ואשר משום כך "אם שחטו עליו (על הקטן) בראשון, פטור (מפסח שני)"?

ט. פסח ראשון ופסח שני – ענין אחד

ויש לומר על כך:

לפי הדעה שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, אשר כך פוסק גם הרמב"ם, כאמור לעיל בתחלת סעיף א' – הרי פסח שני הוא חובה בפני עצמה, ונמנה במנין המצוות של הרמב"ם⁴⁸ כמצוה בפני עצמה,

ויותר מכך: לדעת הרמב"ם בספר המצוות שלו⁴⁹ הרי אף אם "הזיד בראשון והקריב בשני" חייב כרת, כי פסח שני אינו "תשלומין מן הראשון" אלא רגל בפני עצמו, ולכן אין הוא פוטר את חובת הכרת של פסח ראשון –

למרות זאת, גם לפי דעה זו, אם הקריב פסח ראשון, הרי הוא פטור מפסח שני. וההסבר לכך הוא, לפי המפורש בפסוק, שפסח שני ופסח ראשון הם ענין אחד. שניהם נקראים כשמם: פסח – קרבן לזכר יציאת מצרים, וזמן הבאתו נמשך מפסח ראשון ועד פסח שני⁵⁰. ולפיכך, עשיית פסח ראשון היא פעולה הנמשכת עד פסח שני, ולא רק עד לאחר זמן אכילתו.

ומשום כך, למרות שפסח שני הוא חובה נפרדת מפסח ראשון⁵¹, הרי מי 75שהקריב את פסחו בראשון אינו חייב בפסח שני, כי קיימת אצלו פעולת הקרבן של פסח ראשון עד פסח שני.

י. הכנה של קטן למצוותיו כשיגדל

לפי זה יובן גם לגבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני. ויש להקדים ולציין מה שכבר הוסבר פעם⁵² בהרחבה לגבי קטן בכלל:

מכך שהתורה מחייבת את היהודי במצוות מיד כשגדל, הרי הכרחי לומר, שאת ההלכות של מצוות אלו (כגון קריאת שמע, תפילין וכדומה) חייב הקטן לנהוג לפני היותו גדול⁵³. כלומר, גם ללא חובת החינוך, שקיימת רק מדברי סופרים וחלה עליו, הרי מצד מצות התורה חייב הקטן להכין את עצמו בקטנותו למצוות שיחוייב בהן מיד כשיגדל⁵⁴, שהרי לולא זאת לא יוכל לקיימן בגדלותו (ודומה הדבר להכשר מצוה).

בכך הוסבר⁵² לגבי הדיון הידוע⁵⁵ על קטן שהגדיל בפורים של ערים מוקפות (ט"ו אדר) שחל בשבת אשר במקרה זה מקדימים את חובת קריאת המגילה לי"ד באדר, אבל בעניננו הרי בי"ד אדר הוא עדיין קטן. ויוצא מכך, שקטן מקיים מצוה שיחוייב בה בהיותו גדול – ולכן הוא חייב לקרוא את המגילה!

ולפי הכלל שהוזכר לעיל מובן הדבר: כיון שכדי שתהא בידו קריאת המגילה בט"ו, הוא מוכרח לקוראה בי"ד, לכן במקרה כזה חלה עליו חובה מוחלטת, ולא רק מצד חינוך, לקרוא את המגילה בי"ד, כ"הכשר" והכנה למצותו ביום ט"ו, למרות שמצד יום י"ד עצמו אי אפשר לחייבו בקריאת המגילה.

לפי האמור לעיל, שקטן חייב מהתורה בענינים המכינים אותו למצוותיו כשיגדל, יש לומר יותר מכך⁵⁶ בעניננו:

אמנם, קטן אינו קשור כלל מן התורה לעשיית הפסח, אך בכל זאת, במקרה שבו הוא הופך לגדול בין פסח ראשון לפסח שני, אשר בשנה זו חל על 76הקטן ענין הפסח, שהרי הוא יהא גדול לפני פסח שני – הרי כיון שפסח ראשון ופסח שני מהוים המשכיות אחת, של תקופה אחת (כאמור לעיל בסעיף ט), לכן קיים אצל קטן זה פסח ראשון⁵⁷, כהכנה לחובתו בפסח שני.

כלומר: כיון שפסח ראשון ופסח שני מהוים ענין אחד, ונער זה חייב בפסח שני – לכן חלה עליו חובת עשיית הפסח כבר מתחלתה, בפסח ראשון.

ולפיכך, למרות שאי אפשר לומר שהוא יכול לקיים את מצות עשיית קרבן פסח בפסח ראשון, בהיותו עדיין קטן, ולצאת על ידי כך ידי חובתו – בכל זאת, על ידי ש"שחטו עליו בראשון", הרי כבר קיימת אצלו ה"פעולה" של הקרבת הפסח (כהכנה לחובתו בפסח שני, ולא כקיום מצותו ממש), ומשום כך – "כיון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב".