ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח בהעלותך שיחה ד

127

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

על־כן: הרמב"ם¹⁸ פוסק ש"אם שחטו עליו – על קטן – בראשון, פטור (מפסח שני)". רואים אפוא שיש לו קשר למצוות קרבן הפסח¹⁹. ולכן, במקרה שלא שחטו עליו בראשון, והגדיל בין שני פסחים, הרי הדין ש"חייב לעשות פסח שני" מהווה כעין תשלומין, "וענינו הוא, שאין דבר אבוד" (לגבי פסח ראשון, שהרי אם היו מקריבים עבורו בראשון היה פטור מפסח שני).

אך עדיין קשה, כיצד ניתן לומר גם לגבי גר שנתגייר, שלא היה לו שום קשר לפסח ראשון, ש"אין דבר אבוד"?

ד. דוקא דעת רבי מבטאת את ענין התיקון

ההסבר לענין זה הוא, שאדרבא, דוקא דעת רבי ש"רגל בפני עצמו הוא", מבטאת יותר את הענין ש"אין דבר אבוד" מאשר שאר הדיעות, ש"תשלומין דראשון הוא", או "תקנתא דראשון הוא", כדלהלן:

לפי הדיעות שפסח שני הוא "תשלומין דראשון" או "תקנתא דראשון", הרי הזמן העיקרי להקרבת פסח ראשון הוא בי"ד ניסן, אלא שניתן "להשלים" או "לתקן" את החובה של פסח ראשון החלה עליו, אך התורה לא קבעה זמן אחר לפסח²⁰.

אך לא כן לדעת רבי, ולפי דיוקו בהתבטאותו "רגל בפני עצמו הוא". לפי זה נתנה התורה, בנוסף לזמן של פסח ראשון, רגל – זמן בי"ד אייר להקרבת הפסח. כאשר מקריבים את הפסח בי"ד אייר הרי זה, בנוסף להשלמת החסרון של אי הקרבת הפסח הראשון²¹, גם הקרבת פסח בפני עצמה^*, י"ד אייר הוא זמנו של הפסח – "מועדו"²² של פסח²³.

כלומר, לדעתו של רבי אין חייבים בפסח שני מפני שנשארה חובת קרבן פסח מי"ד ניסן (כדיעות שזהו תשלומין או תקנתא) אלא מפני שי"ד באייר הוא

הערות

18. שם ה־ז.
19. ראה כס"מ שם, ובמפרשי הרמב"ם שם. צפע"נ הלכות נזירות פ"ב הי"ט (כ, א), וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 255 (ס"ז), ובארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 69 ואילך.
20. וכמפורש בפסחים שם (ע"ב) לדעת ר"נ "קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון", אבל להעיר מדעת ר"ח בן עקביא שם. וראה מ"ש הר"ד הבבלי שם לדעתו: כי הוא סובר, כי הזמן הוא זמן אחד מדובק לענין חיוב עשי' כו' ע"ש. משא"כ לדעת רבי – ראה לקמן בפנים.
21. עפ"ז מובן בפשטות מה שלדעת רבי דרגל בפ"ע הוא הקרבתו בשני פוטרתו מכרת שהזיד בראשון (כנ"ל ס"ב והערה 9), כי גם לדעתו הוא תשלומין לראשון כבפנים, אלא שהוא בשלימות יותר, כדלקמן.
*. אלא שלדעת הרמב"ם בסהמ"צ (הנ"ל הערה 9) לרבי כשהזיד בראשון אין הקרבתו בשני פוטרתו מכרת, כי התורה נתנה הזמן דפ"ש בתור תשלומין, רק באם לא הפקיע א"ע, כמו מי שהי' טמא או בדרך רחוקה שאין עליו חיוב פסח (ראה צפע"נ שבהערה 33), או אפילו כשיש עליו חיוב אלא שנאנס באונס אחר, או ששגג, משא"כ כשהי' לו הזמן דפסח וכן החיוב פסח אלא שהזיד ולא הקריב, לא ניתן לו הזמן דפ"ש בתור תשלומין לפ"ר.
22. פסחים שם סע"א.
23. שזהו חילוק הלשון "רגל בפ"ע" והלשון "מצות עשה בפני עצמו ודוחה את כו'" (שהביא הרמב"ם שם לפנ"ז), כי "מצות עשה בפ"ע" מורה על החיוב גברא, ו"רגל בפ"ע" על הזמן.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.