128
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
זמן שבו חייבים להקריב קרבן פסח, אם לא הקריבו בי"ד ניסן.
(מי שהקריב את הפסח בראשון איננו צריך להקריב בפסח שני, מפני שקיים רק קרבן אחד על יציאת מצרים).
ולפיכך, באימרה "פסח שני ענינו הוא, שאין דבר אבוד" אין הכוונה רק לכך ש"תמיד אפשר לתקן" דבר שכבר הפסידו ומשלימים אותו באופן כללי, אלא24 לכך שהדבר נעשה בדיוק בכל פרטיו25, הפעולה מתרחשת בשלמותה26.
לפי זה מובן ענינו של "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וקטן שהגדיל בין שני פסחים", שהעובדה שהם "חייבין לעשות פסח שני", למרות שלא החסירו את עשיית הפסח, שהרי אין הוא בא רק כדי להשלים את המחסור של העבר, אלא הוא יוצר חובה בפני עצמה בזמן י"ד באייר27, ולכך שייכים גם הגר והקטן הללו, שהרי במצב שבו הם נמצאים בי"ד אייר הם חייבים במצוות.
ה. שתי המשמעויות של המושג "תשלומין"
לפי המוסבר לעיל יש לומר שגם לדעת רבי מהווה פסח שני תשלומין. לביטוי "תשלומין" יש שתי משמעויות: א) השלמת מחסור, גרעון. ב) שלימות – למרות שאין חסרון בדבר, בכל זאת נוספת בו שלימות.
וזאת בדומה לביטוי "תמימה" בקשר ל"שנה": הגמרא28 אומרת, ש"תמימה" היא "להביא את חודש העיבור", למרות שגם ללא חודש העיבור היא נקראת שנה29, בכל זאת חסר בה.
וכך אומרים גם לגבי עבודת בית
הערות
- 24. ואולי מרמזו בכפל הלשון: "מען קען ©אלעמאל פאריכטען© אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה. און אפילו לכם דאס איז געווען ברצונו, פונדעסטוועגן קען מען מתקן זיין (=תמיד ניתן לתקן, אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה. ואפילו לכם שזה היה ברצונו, בכל זאת ניתן לתקן)". דלכאורה "פונדעסטוועגן .. מתקן זיין" מיותר. וי"ל שב' ענינים בזה: "עס איז ניטא קיין פארפאלען© © מען קען אלעמאל© פאריכטען (אין אבוד! תמיד ניתן לתקן)", הכוונה לתשלומין מל' שלימות. והמשך הלשון מדובר בזה שהי' חסר* (וכפשטות הלשון "אפילו מי שהי' טמא כו' .. ברצונו") שגם זה "קען מען מתקן זיין".
- 25. ולהעיר ממשנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ג (ע' 239 ואילך) בנוגע למילה, דלדעת הרמב"ם ותוס' גם כשמל אחר יום השמיני יש בזה הענין דמילה בזמנה. עיי"ש.
- 26. התיקון ומילוי בקשתם "למה נגרע" הוא בשלימות, כי גם להם ניתן "רגל – זמן פסח".
- 27. להעיר מצפע"נ לרמב"ם בתחלתו (ב, טור ב' בסופו). ובהשמטות לשם (הפלאה נד, ב). ועוד.
- 28. ערכין לא, א.
- 29. ראה ר"ן נדרים סג, א. שו"ת נו"ב מהד"ק אה"ע ס"כ. וראה אוה"ת (יהל אור) להצ"צ לתהלים יט, ח (ס"ד, ה).
- . ונקט מי שהי' טמא מי שהי' בדרך רחוקה המפורשים בקרא. ואף שבחסר לו יש אופנים למטה יותר כמו "מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון" (שאז "אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת") – רמב"ם שם ה"ב, אי"צ לפרטם בפ"ע, כי כ"ז נכלל במש"כ "און אפילו לכם אז דאס איז געווען ברצונו" והיינו שזדונו היתה בזה שהי' טמא כו', וכמבואר ברמב"ם שם ה"ד ד"הרי זה מזיד בראשון".
נדרים ס״ג א - הטקסט מספריא
מֵיתִיבִי: אֵיזוֹהִי זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה? הַבְּכִירָה — בִּשְׁלֹשָׁה, בֵּינוֹנִית — בְּשִׁבְעָה, אֲפִילָה — בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה, וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּבְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו. וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיְּחִידִים מִתְעַנִּין עַד שֶׁיַּגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו.
וְאָמְרִינַן עֲלַהּ: בִּשְׁלָמָא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — לִישָּׁאֵל. שְׁלִישִׁית — לְהִתְעַנּוֹת. אֶלָּא שְׁנִיָּה לְמַאי? וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לְנוֹדֵר.
וְאָמְרִינַן עֲלַהּ: כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ שִׁבְעָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — אַתָּה מוֹנֶה בָּהֶן רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי!
הַהוּא דְּאָמַר ״עַד הַגְּשָׁמִים״.
מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְשָׁנָה״, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה — אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ. ״עַד רֹאשׁ אֲדָר״ — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. ״עַד סוֹף אֲדָר״ — עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
גְּמָ׳ אַלְמָא סְתָמָא דַּ״אֲדָר״ דְּקָאָמַר — רִאשׁוֹן הוּא.
לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: אֲדָר הָרִאשׁוֹן — כּוֹתֵב ״אֲדָר הָרִאשׁוֹן״, אֲדָר שֵׁנִי — כּוֹתֵב ״אֲדָר״ סְתָם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲדָר הָרִאשׁוֹן — כּוֹתֵב סְתָם, אֲדָר שֵׁנִי — כּוֹתֵב ״תִּינְיָין״.
אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָא דְּיָדַע דִּמְעַבְּרָא שַׁתָּא, הָא דְּלָא יָדַע.
The Gemara raises an objection against the statement by Rabbi Zeira from the following baraita: When is the time of the rainfall? The early rainfall occurs on the third of the month of Marḥeshvan; the intermediate rainfall is on the seventh of the month, while the late rainfall is on the twenty-third of the month. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The respective dates are on the seventh, on the seventeenth, and on the twenty-third of Marḥeshvan.
Rabbi Yosei says: The first two time periods are on the seventeenth and on the twenty-third of Marḥeshvan, and the last period is at the beginning of the month of Kislev. And so too, Rabbi Yosei would say: The learned individuals, who would start to fast due to a drought at an earlier time than the rest of the community, do not start to fast until the New Moon of Kislev arrives and no rain has fallen.
And we say about this: Granted, they disagreed over the time of the first rainfall, as this time is relevant with regard to asking for rain through prayer. The time when the third rainfall is expected is relevant with regard to fasting due to lack of rain. But as for the expected time for the second rainfall, for what purpose did they disagree about its date? And Rabbi Zeira said: It is significant for one who vows until the rain.
And furthermore, we say about this: In accordance with whose opinion is that which is taught in the baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of rains that fell for seven days, one after another, you count them as the first rainfall and the second. In accordance with whose opinion is this statement? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who is the only tanna who holds that the first and second periods of rainfall span seven days. It is evident from this discussion that Rabban Shimon ben Gamliel argues that one who vows until the rain must wait until after the second actual rainfall. This contradicts the statement of Rabbi Zeira that until the rain is referring to the date when rain is supposed to fall.
The Gemara answers: That baraita is referring to one who said: Until the rains, rather than: Until the rain. Consequently, the expiration of his vow is determined by the actual time of rainfall.
MISHNA: In the case of one who said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for the entire year, if the year was extended, i.e., it was declared to be a leap year, he is prohibited from drinking wine during the year and its intercalated month. If he vowed until the beginning of the month of Adar, the vow remains in effect until the beginning of the first Adar. Similarly, if he says that his vow applies until the end of Adar, the vow remains in effect until the end of the first Adar.
GEMARA: The Gemara comments on the statement in the mishna that if one takes a vow until the beginning of Adar, it remains in effect until the beginning of the first Adar. Apparently, when one says Adar without specification, his statement is understood as a reference to the first Adar.
The Gemara asks: Shall we say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita: In the first month of Adar, when dating a document, one writes that the document was composed in the first Adar. During the second Adar, one writes the name of the month of Adar without specification; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says the reverse: During the first Adar one writes the name of the month without specification, and in the second Adar he writes that the document was composed in the second Adar.
Abaye said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as there is a difference between the cases: In this baraita, the case is one where the individual who took the vow knew that the year was extended, i.e., declared as a leap year, and the disagreement concerns which Adar is considered the principal one. Conversely, that mishna is referring to a case where he did not know that it is a leap year and that there are two months of Adar. Consequently, when he referred to Adar, all agree that he meant the first Adar.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ל לך לך שיחה ב מאותו ספר נדרים סג, א
- לקוטי שיחות כרך לה נח שיחה ב מאותו ספר נדרים סג, א
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה-ז' אדר שיחה א מאותו ספר נדרים סג, א
- לקוטי שיחות כרך כד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יח מאותו ספר נדרים סג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון ה'תשי"א נדרים סג, א
- תורת מנחם תשי"ט שיחת ש"פ ויקהל, פרשת שקלים נדרים סג, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תש"כ נדרים סג, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפלה קיז דיני ברכת השנים א נדרים סג, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תש"ל נדרים סג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ יתרו, מבה"ח אדר ראשון, ה'תשל"ג נדרים סג, סע"א