129
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המקדש30, שיש עבודה שאינה תמה, אם "יש אחריה עבודה", כדוגמת "שחיטה, קבלה והולכה שיש אחריה זריקה". ["עבודה תמה" היא "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר" – כדוגמת זריקה והקטרה, ניסוך המים וכדומה] –
למרות שאין גרעון בעבודה עצמה, והיא נעשתה כראוי, בכל זאת אין היא מלאכה תמה, כיוון שיש אחריה עבודה, והעבודה שלאחריה "גומרת ומתממת את הדבר", היא משלימה את העבודה הקודמת.
[ולכן, נאמר לגבי העבודות הקודמות ש"אף־על־פי שהזרים מוזהרים שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה].
זאת בדומה לשני הענינים שנמצאים בצדקה31: "די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו... אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", ונוסף על כך – "לעשרו", למרות שאין הדבר חסר לו. ו. ה"שלימות" שבתשלומין
כך יש לומר שהקביעה ש"אין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו"32 באה לציין שאין כאן "תשלומין" במשמעות של השלמת החסר, אלא "רגל בפני עצמו" – הדבר מתרחש בשלימותו.
ובמשמעות זו קיים ענין התשלומין גם אצל גר שנתגייר, שלמרות שלפני־כן אסור היה לו להקריב33, גם לגביו "אין דבר אבוד" – אין הוא מאבד את השלימות שבהקרבת הפסח.
דברים אלו יומתקו יותר לפי דיוקו הידוע של חיד"א34 בביטוי "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר" כפי שאומרים "עבד שנשתחרר", "קטן שהגדיל", ועוד – כיוון שכבר לפני גיורו בפועל הוא כבר גר. יש לו, עוד בהיותו גוי, ניצוץ של נשמה קדושה35, אלא שאל הגילוי הגיע הדבר עם גיורו, ויוצא אפוא שגם בפסח ראשון היה לו קשר מסויים לפסח36, ופסח שני מהווה תשלומין – מלשון שלימות – בקשר שלו אל פסח ראשון.
ז. השגת שלימות – אף היא השלמת מחסור
שני ההסברים המובאים לעיל הם על אותה מילה: "תשלומין", ולפיכך מובן שגם לפירוש "תשלומין" מלשון "שלימות" יש קשר להסבר הפשוט של תשלומין – מילוי והשלמת החסר, כדלהלן:
הערות
- 30. ראה בהבא לקמן יומא כד, א ובפרש"י שם ד"ה עבודה תמה (וראה זבחים קטו, ב).
- 31. כתובות סז, ב.
- 32. לשון הרמב"ם הל' ק"פ רפ"ה.
- 33. להעיר מצפע"נ הפלאה שם לגבי מי שהי' בדרך רחוקה "דהוי כמו מי שאינו בגדר עשיית הפסח" ע"ש.
- 34. מדבר קדמות מערכת ג' אות ג.
- 35. ראה תשובות מהר"ם מרוטונבורג (הובא בספר תשובות בעלי התוס' מכת"י (ניו יארק תשי"ד – ע' רפו, סי"ט)).
- 36. להעיר מרמב"ן ואוה"ח פרשתנו ט, יד.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ה׳ - הטקסט מספריא
מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו או שהיה בדרך רחוקה או נאנס באונס אחר או ששגג ולא הקריב בראשון הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת:
כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת:
ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם אע"פשבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני:
טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת:
כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים:
הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן:
גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור:
נשים שנדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה הרי פסח שני להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים:
מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם או שהיה בירושלים וחיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו וכשיצא לערב יאכל בד"א כשהיה חבוש ביד ישראל אבל אם היה חבוש ביד עכו"ם אין שוחטין עליו עד שיצא ואם שחטו עליו ויצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהרי נשחט עליו וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ששחטו עליהן ואחר שנזרק הדם נטמאו במת והרי אינן יכולין לאכול הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני:
אור החיים על במדבר ט׳:י״ד - הטקסט מספריא
וְכִי יָגוּר. אָמַר בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, נִתְכַּוֵּן בָּזֶה לְהַטִּיל עַל יִשְׂרָאֵל מִשְׁפַּט הַגֵּרִים לְבַל יְזַלְזְלוּ בַּמִּצְווֹת, וְלָזֶה אָמַר וְכִי יָגוּר מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וּמַה עִנְיָן רִאשׁוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַּם זֶה לְיִשְׂרָאֵל.
וְעָשָׂה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּתַב ״וְעָשָׂה״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו בִּתְחִלַּת עִנְיָן. עוֹד לָמָּה הֻצְרַךְ לַחְזֹר לוֹמַר כֵּן יַעֲשֶׂה, וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁבָּא לִשְׁלֹל גֵּר תּוֹשָׁב, וְלָזֶה אָמַר וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְיִהְיֶה מֵאוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים פֶּסַח, דְּהַיְנוּ גֵּר שֶׁמְּקַיֵּם הַתּוֹרָה, עַל זֶה אֲנִי מְצַוְּךָ כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וְגוֹ׳ כֵּן יַעֲשֶׂה. וְאֵין פֵּרוּשׁ זֶה מַסְפִּיק, כִּי מוּבָן הוּא הַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּגֵר גָּמוּר.
וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי (במדבר ט:יד) וְזֶה לְשׁוֹנָם: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֲרֵי שֶׁנִּתְגַיֵּר בֵּין שְׁנֵי פְּסָחִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲשֶׂה שֵׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאֶזְרַח״, מָה אֶזְרָח שֶׁלֹּא עָשָׂה וְכוּ׳, עַד כָּאן. וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב ״וְעָשָׂה״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, לוֹמַר אִם הָיָה בֶּן מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹן אָז יִתְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת שֵׁנִי כְּשֶׁלֹּא הֻכְשַׁר. וּכְפִי זֶה אָמְרוֹ וְעָשָׂה תְּנַאי הוּא, אָז הוּא כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וְגוֹ׳ יַעֲשֶׂה, פֵּרוּשׁ חֻקַּת הַפֶּסַח הוּא שֶׁיֶּשְׁנוֹ גַּם כֵּן בְּתַשְׁלוּמִין, אֲבָל אִם אֵינוֹ בְּפֶסַח רִאשׁוֹן אֵינוֹ בְּפֶסַח שֵׁנִי.
עוֹד נִרְאֶה לְפָרֵשׁ, בְּהָעִיר עוֹד לָמָּה פֵּרַט הַכָּתוּב הַגֵּר בְּמִצְוָה זוֹ מִכָּל הַמִּצְווֹת. וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אֵין לִי אֶלָּא פֶּסַח שֶׁהִשְׁוָה הַגֵּר לָאֶזְרָח, כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חֻקָּה אַחַת״ וְגוֹ׳, עַד כָּאן, עִם כָּל זֶה לָמָּה לֹא בָּחַר לְפָרֵט אֶלָּא בְּמִצְוַת פֶּסַח? אָכֵן לְצַד שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁאֵין הַגֵּר חַיָּב בְּפֶסַח, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה לֹא הוּא וְלֹא אֲבוֹתָיו בְּמִצְרַיִם, וְאֵין מָקוֹם לְמַעֲשֵׂה פֶּסַח אֶצְלָם כִּי לֹא פָּסַח ה׳ עַל בָּתֵּיהֶם בְּמִצְרַיִם. וְזֶה דּוֹמֶה לְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ (ביכורים א,ד) גֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר וְכוּ׳, כְּמוֹ כֵן הַדָּבָר הַזֶּה. לָזֶה חִדֵּשׁ הַכָּתוּב דִּין זֶה כָּאן וְאָמַר וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח, הוֹסִיף בּוֹ תּוֹסֶפֶת פֵּרוּשׁ, שֶׁהֲגַם שֶׁאֵינוֹ מֵהַיּוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם, אַף עַל פִּי כֵן מִלְּבַד שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת, וְאַף גַּם זֹאת ״וְעָשָׂה פֶסַח״ וְגוֹ׳:
וְדִקְדֵּק לוֹמַר אִתְּכֶם, לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁאַתֶּם רוֹאִים זֶה חָדָשׁ מִקָּרוֹב בָּא, עִם כָּל זֶה אִתְּכֶם הוּא כְּאֶחָד מִמֶּנּוּ, וִיצִיאָתֵנוּ מִמִּצְרַיִם הָיְתָה גְּאֻלַּת עוֹלָם גַּם לְנֶפֶשׁ הַגֵּר, הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה בַּנִּגְלֶה הָיָה בַּנִּסְתָּר, כִּי שֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה אֶחָד הוּא, וּכְשֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם הָיְתָה כְּלָלוּת הַקְּדֻשָּׁה טְבוּעָה בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם, וְאִם חָס וְשָׁלוֹם הָיָה כְּלָלוּת הַקְּדֻשָּׁה נִטְבָּע אֵין תְּרוּפָה לָעֲנָפִים, כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר, וְהַצָּלַת הָעִקָּר נוֹגַעַת גַּם לָעֲנָפִים.
וְאָמַר כְּחֻקַּת הַפֶּסַח, חָשׁ הַכָּתוּב שֶׁיֹּאמַר הָאוֹמֵר: הֵן הָאֱמֶת כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה כָּל מִשְׁפְּטֵי פֶסַח, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁהֵם מַמָּשׁ דִּבְרֵי שֶׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר לְהַגִּיד ״עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ״ וְגוֹ׳ וְכַדּוֹמֶה, עֲדַיִן דָּן אָנֹכִי כִּי לֹא יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״, כִּי יָכוֹל יוּכַל דַּבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי הָיֹה הָיָה גַּם הוּא בְּמִצְרַיִם בִּבְחִינַת הַשָּׁרָשִׁים. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (שמות כ״ג:ט׳) ״וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר״.
וְאָמְרוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה בָּא לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִרְשׁוּת שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֵּן יַעֲשֶׂה״ חוֹבָה, וּמַאֲמַר חֻקָּה אַחַת בָּא לְהַשְׁווֹת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לה ‹ נח ‹ שיחה ב ‹ 24 לקו"ש חי"ח ע' 129
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- אגרות קודש כרך כז י'תלח זבחים קטו, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ל לך לך שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לב אחרי שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לה תוכן ומפתח מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך ג אחרי שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך ד קרח שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יא תצוה שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, א
- לקוטי שיחות כרך יד שופטים שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח במדבר-ב' סיון שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח פינחס שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כב ויקרא שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כב ויקרא שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כח (ערב) חה"ש שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כח (ערב) חה"ש שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו ה'תשי"ד זבחים קטו, סע"ב ואילך
- תורת מנחם שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ב זבחים קטו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב זבחים קטו, ב