130

כיוון שזו אפשרות הוספה על המצב הקודם, הרי הוא נחשב כחסר. השלימות היא כל מה שיתכן היה להגיע אליו.

בדומה לתופעה זו בגשמיות, כמו שהוזכר לעיל, שכאשר אדם זוכה בעושר, הרי לאחר שהוא מתרגל אליו, אין זה עושר ומותרות לגביו, אלא דבר אשר "יחסר לו", ואפילו אם מדובר ב"עבד לרוץ לפניו".

וברוחניות, במחשבה, בעבודת הנפש, הרי נחשבת המחשבה והרצון לכך כ"עושר", כאילו כבר קיבל זאת,

כיוון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא³⁷, הרי עושר זה ושלימות זו כבר נחשבים אצלו כדבר אשר "יחסר לו", וכאשר הוא מקבל אותם הרי זוהי השלמה ומילוי של החסר לו.

כלפי שמים גלוי, שכבר לפני כן נחשב אצלו הענין של "חמישים איש רצים לפניו..." כדבר שיחסר לו, אבל למטה, בגשמיות, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"³⁸. בהלכה לפועל מתגלה שזהו דבר אשר יחסר לו רק אחרי שקיבל עושר זה והתרגל אליו.

ח. לאחר הגיור מתגלה שלגר היה כבר קשר למצוות

ולגבי גר שנתגייר בין פסח ראשון לבין פסח שני, הרי עוד לפני שנתגייר בפועל, הוא כבר גר, כמוסבר לעיל, כבר בהיותו גוי יש בו ניצוץ של נשמה קדושה, ולפיכך, למרות שבגלוי מתגלה הענין רק לאחר הגיור, בכל זאת מתגלה אז גם למפרע, שמלכתחילה היה לו קשר למצוות התורה³⁹ (מבחינת נשמתו).

ולכן יוצא, שלא זו בלבד שהקרבת הפסח השני מוסיפה לו שלימות, אלא הוא אף משלים את החסר, כי מצד הנשמה היה "חסר" לו משהו בהקרבת קרבן הפסח בפסח ראשון.

ט. העיסוק בהפצת היהדות הוא הכרחי

ההוראה מכך לכל אחד ואחד בעבודת ה', היא: עד כמה מוכרח ההתעסקות בהפצת התורה והיהדות, ובמיוחד בהפצת המעיינות.

יהודי עלול להרהר לעצמו: אכן, העבודה בהפצת התורה והיהדות, ובמיוחד בהפצת המעיינות, היא חשובה, אך זהו הידור מצוה בלבד, זוהי רק שלימות שתיווסף לו אם יעשה זאת, אך מהו ההכרח בכך?

על כך אומרים, שמה שנחשבה אצלו כשלימות בלבד, יכול להיות כאמיתו של דבר, השלמת מחסורו, בדברים שיש בהם הכרח לעבודתו הרוחנית ולשורש נשמתו.