71

בידים, כגון להאכיל פסח לקטן .. אף־על־פי שלא נמנה עליו ואין הפסח נאכל אלא למנויו":

מן הניסוח "אף־על־פי שלא נמנה עליו" (ולא – "שאינו בר מינוי" וכדומה) מובן, שגם לגבי קטן ישנה אפשרות של מינוי, אך כאן מדובר באכילת דבר אסור, מפני שזהו מקרה, אשר בו למעשה "לא נמנה עליו".

לפי זה, ניתן היה, לכאורה, לומר, שאדמו"ר הזקן²⁷ סובר כדברי התוספות רק לגבי ענין החינוך, שמפני "חינוך מצוה" מותר להאכיל מקרבן פסח לקטן, אף אם לגביו זהו דבר איסור.

אבל האיסור בכך הוא מפני שבמקרה זה "לא נמנה עליו", ולא כדעת התוספות, שכיון ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא" אסור לקטן בכלל לאכול מקרבן פסח. אילו היה האב מונה את הקטן על פסחו, מותר וצריך הקטן לאכול מקרבן פסח מן התורה, כי הוא אחד מ"בני החבורה".

לפי זה אין פסקו של אדמו"ר הזקן סותר לפסק הרמב"ם, כי הרמב"ם מדבר, כדלעיל, על מקרה ש"נמנה עליו", ואילו אדמו"ר הזקן מדבר על מקרה ש"לא נמנה עליו".

ה. היתר האכילה לקטן –

רק לפי שיטת התוספות?

אך כאשר מדייקים יותר, רואים, שאי אפשר לומר כך (שלפי פסק אדמו"ר הזקן יש אפשרות של מינוי אצל קטן),

כי המקור להיתר האכלת קרבן פסח לקטן "שלא נמנה" מפני "חינוך מצוה" הוא בדברי התוספות, שהובאו לעיל. ואמנם, לפי שיטת התוספות, שקטן אינו יכול להיחשב כמנוי – הכרחי לומר שהתירו להאכילו "מצד חינוך מצוה", כדי לתרץ את קושיית התוספות "והאיך מאכיל פסח שלא למנויו".

אך אם סוברים, שמן התורה אפשר להחשיב קטן כמנוי בקרבן פסח ובאכילת הפסח – כיצד ניתן לומר, שאם האב לא מינה את בנו על פסחו, יתירו לו "לספות לו בידים" דבר איסור מפני הטעם של "חינוך מצוה"?!

ובמיוחד קשה הדבר לפי פסקו של אדמו"ר הזקן²⁸, ש"לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה".