61
שיחה א
א. בחיוב דחינוך הקטנים, איתא בכ"מ ד"חינוך מדרבנן"1, אבל מן התורה ליכא חיוב חינוך — ודרוש ביאור:
כיון שמן התורה ברגע שהקטן נעשה גדול חייב מיד בקיום כל מצוות התורה, א"כ באם אין חיוב מן התורה להכינו לזמן גדלותו, יעבור על מצות התורה מחמת חסרון ידיעה וחוסר הכנה?
בפשטות יש לומר, שזה נכלל במצוה הכללית דתלמוד תורה, "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה. . שנאמר2 ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"3, וכמו שפי' הרמב"ן בפסוק4 "ושננתם לבניך", "מאחר שציוה במצות חוקת עולם לדורותיכם5. . הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצוות6, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם"7. ולפ"ז ישנו מן התורה חיוב של חינוך בתור הכנה לקיום המצות בגדלותו, ואדרבה, זהו יסוד המצוה הכללית דת"ת לבנים, כנ"ל.
אלא שמן התורה המצוה היא "שידעו בנינו המצות", ואתו רבנן ותיקנו שגם מצוה לחנך את הבן בקיום המצות, וכמ"ש ראשונים, שהוא כדי "להרגיל את הקטן למצוה. . כדי שיהא מחונך ורגיל למצוות"8, "להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל"9, כענין שנאמר10 "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"11.
אבל לכאורה אין זה מספיק12: כיון
הערות
- 1. נזיר כט, א. חגיגה ד, א. וש"נ. ובכ"מ. וראה ברמב"ם בכ"מ לענין מצות פרטיות: הל' ציצית פ"ג ה"ט. הל' ברכות פ"ה ה"א. הל' שביתת עשור פ"ב ה"י. הל' סוכה פ"ו ה"א. ועוד. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חנוך בתחלתו. וש"נ.
- 2. עקב יא, יט.
- 3. הל' ת"ת (להרמב"ם ו)לאדה"ז בתחלתן.
- 4. ואתחנן ו, ז.
- 5. ויקרא ג, יז. וראה גם תשא (לא, יז), לך (יז, י) — הובא ברמב"ן שם.
- 6. וראה בה"ג בהקדמתו — מנין המצוות (קום עשה עא) "למד בנך תורה ומצות", וכ"ה בסמ"ג (מ"ע יב וברמזי המצות בראש הספר) וביראים (השלם סי' רכה).
- 7. ובפי' רבינו מיוחס עה"ת (ירושלים תשכ"ח) עקב יא, יט: ולמדתם אותם. תרגילו את בניכם להיות עסוקים תמיד בתורה. . כדי שירגיל בכך ואף בכל המצוות, וכן שלמה אומר חנוך לנער כו' [וברמב"ן עקב שם, יח: הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי ושננתם שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם]. ובמאירי (קידושין ל, א) "האב חייב בלימוד תורת הבן. . עד שידע ענין המצוות ויקיים אותם כראוי". ובבמדב"ר פי"ז, א (וראה תנחומא שלח יד ובעץ יוסף שם) "שנו רבותינו ה' דברים האב חייב לעשות לבן כו' ללמדו תורה כו' ללמדו מצות כו'" (וראה מפרשים שם).
- 8. רש"י סוכה ב, סע"ב ד"ה מדרבנן.
- 9. רש"י חגיגה ו, א ד"ה קטן.
- 10. משלי כב, ו.
- 11. וכן ברשב"א (מגילה יט, ב) ובריטב"א (סוכה שם) הזכירו הכתוב ד"חנוך לנער" לענין חובת חינוך דרבנן. אבל בגמ' קידושין ל, רע"א מבואר דקאי בבן גדול, וכמ"ש אדמו"ר הזקן בהל' ת"ת פ"א ס"ו. ובפשטות זהו הטעם שלא הביאו אדה"ז בשו"ע הל' שבת סשמ"ג לענין חובת חינוך. וצע"ק בלשונו בשו"ת (סי' מא — נדפס בסוף השו"ע, וכן בספר בפ"ע) "דהתם (בחגיגה) מיירי במ"ע המוטלת על האב לחנך בה בנו כדי שיקיים מעצמו כשיגדיל שזו היא מצות חינוך כדכתיב חנוך לנער כו'".
- 12. נוסף ע"ז שלא מצינו כן דעת רוב הראשונים והפוסקים שמצות ת"ת היא כעין חינוך שידע המצות וכו', כ"א שמצות ת"ת היא א' ממצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו, שבנו ילמד תורה, וע"ד מצות מילה ופדיון הבן, כפשטות הסוגיא בקידושין (כט, א).
- . להעיר גם מלשון אדה"ז בקו"א בהל' ת"ת (פ"א סק"א [תתכח, א]) "חינוך לתורה דאורייתא על האב".
משנה תורה, הלכות ציצית ג׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה.
משנה תורה, הלכות ברכות ה׳:א׳ - הטקסט מספריא
נשים ועבדים חייבין בברכת המזון וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.
משנה תורה, הלכות שביתת עשור ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש. היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע. לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות. בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ו׳:א׳ - הטקסט מספריא
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק. וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב. קטן שאינו צריך לאמו שהוא [כבן חמש] כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
במדבר רבה י״ז:א׳ - הטקסט מספריא
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (במדבר טו, ב), הֲלָכָה, כַּמָּה דְבָרִים חַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, הָאָב זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַבֵּן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כֵּן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָל אוֹתָם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה, ב): עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים. הָאָב חַיָּב לִפְדוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): לִפְדוֹת לוֹ לְעָם. לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל (דברים יא, יט): וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, וּכְתִיב (ישעיה מח, יז): אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל. לְלַמְּדוֹ מִצְווֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַמִּצְווֹת לְיִשְׂרָאֵל. לְהַשִֹּׂיאוֹ אִשָּׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ. הָאָב זָקוּק לִבְנוֹ לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ לְרָחֲצוֹ לָסוּכוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ, וְכֵן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (יחזקאל טז, ט י): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ וגו' וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה. (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ. (במדבר כא, יז): עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ לָהּ. מָה הָאָב נוֹתֵן לִבְנוֹ נְכָסִים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל (ירמיה ג, יט): וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה. וּמַה הַבֵּן חַיָּב לִהְיוֹת מַעֲלֶה לְאָבִיו, דּוֹרוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ וגו' וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לַה'.
מדרש תנחומא, שלח י״ד - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, לָמוּל אוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְלִפְדּוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. הָאָב, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַבֵּן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָל אֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ לוֹ וְגוֹ' (יהושע ה, ג). מָה הָאָב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם (דה״א יז, כא). לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים יא, יט). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ (ישעיה מח, יז). לְלַמְּדוֹ מִצְוֹת. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' (ויקרא כז, לד). לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִבְנֵי נֹחַ, פְּרוּ וּרְבוּ. וּמָה הָאָב זָקוּק לִבְנוֹ לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ, לְרַחְצוֹ וּלְסוּכוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ (יחזקאל טז, ט-י). לְהַאֲכִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ וְגוֹ' (יחזקאל טז, יט). לְהַשְׁקוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז). מָה הָאָב נוֹתֵן לִבְנוֹ נְכָסָיו, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה כָּךְ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ חֶמְדָה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ירמיה ג, יט). וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב כּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וְאַף בְּנוֹ חַיָּב לְהַעֲלוֹת לוֹ דּוֹרוֹן, וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל, כִּי תָּבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם וַעֲשִׂיתֶם עוֹלָה לַה'. כָּךְ פָּתַח בּוֹ רַבִּי תַּנְחוּם בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, אָבִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא, הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ, שֶׁל נְסָכִים הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ לָאַיִל תֵּעָשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת, וְיַיִן לְנֶסֶךְ חֲצִי הַהִין, הֲרֵי הִיא שֶׁל נְסָכִים. וּמִכָּאן וָאֵילָךְ הַחַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה, וּנְסָכִים לְמַעְלָה. לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וְגוֹ' (קהלת ט, ז). מַהוּ כִּי כְּבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (שם). כֵּיצַד הַפָּסוּק מְדַבֵּר. כְּנֶגֶד אַבְרָהָם. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כב, ב), הִשְׁכִּים אַבְרָהָם, נְטָלוֹ בִּזְרִיזוּת וְהוֹלִיכוֹ וְהֶעֱלָהוּ לְהַר הַמּוֹרִיָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל תִּשְׁלַח יָדְךָ אַל הַנַּעַר (שם פסוק יב). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְחִנָּם אָמַרְתָּ לִי, קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: לָאו, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן וְגוֹ' (שם יח, יט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ, שֶׁאִם אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתִּשְׁחֹט אֶת נַפְשְׁךָ לְפָנַי, שֶׁלֹּא הָיִיתָ מְעַכֵּב עַל שְׁמִי וְשׁוֹמֵעַ הָיִיתָ לִי לְהִשָּׁחֵט עַל שְׁמִי. מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ (שם כב, יב), הֲרֵי כְּבָר פֵּרֵשׁ, יִצְחָק. מַאי אֶת יְחִידְךָ. אֶלָּא זוֹ נַפְשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. שֶׁהַנְּשָׁמָה קְרוּיָה יְחִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי וְגוֹ' (תהלים כב, כא). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִי לֵירֵד מִכָּאן בְּלֹא קָרְבָּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי קָרְבָּנְךָ מְתֻקָּן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (בראשית כב, יג). שֶׁכָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִבְרָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְטָלוֹ אַבְרָהָם וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה (שם), חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ (שם). אָמַר אַבְרָהָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הָאַיִל, כָּךְ תִּהְיֶה רוֹאֶה כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט לְפָנֶיךָ. נָטַל דָּמוֹ, אָמַר, כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ דַּם יִצְחָק זָרוּק לְפָנֶיךָ. נָטַל אֶת הָאַיִל וְהִפְשִׁיטוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ עוֹר יִצְחָק הֻפְשַׁט לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שְׂרָפוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ אֶפְרוֹ צָבוּר לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בִּנְךָ הוּא שֶׁנִּתְקָרֵב רִאשׁוֹן, אֶלָּא הָאַיִל הַזֶּה תַּחְתָּיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם. שֶׁאִם חָס וְשָׁלוֹם לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לְךָ, אִבַּדְתִּי אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּגַעְתִּי מִיָּמַי. אָמַר רַבִּי חַנִּין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כָּךְ הוּא. שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמַעְתָּ לִי, לֹא הָיָה בְּיָדְךָ כְּלוּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְנַסֵּהוּ עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' (שם פסוק טז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יִסּוּרִין קָשִׁין וְנִסְיוֹנִים אֲחֵרִים הָיוּ רְאוּיִים לָבֹא עָלֶיךָ, וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין. וְאֵלּוּ הֵן הַיִּסּוּרִין, אוֹתָן שֶׁבָּאוּ עַל אִיּוֹב, הָיוּ רְאוּיִם לָבֹא עָלֶיךָ. וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין, שֶׁכֵּן הוּא נִסְמָךְ לַפָּרָשָׁה, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם וְגוֹ', אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ (בראשית כב, כ-כא), וְהוּא אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ (איוב א, א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט, ז).
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך כו ‹ בא ‹ שיחה ב ‹ 75 לקו"ש חל"ה ע' 61
תורת מנחם 1
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
- אורח חיים חלק ב ‹ הלכות שבת ‹ שמג דין קטן בשבת ובו י"א סעיפים: ‹ ב לקו"ש חל"ה ע' 61
- יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק ראשון ‹ ו לקו"ש חל"ה ע' 61
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) ‹ שמג דין קטן בשבת לקוטי שיחות חל"ה ע' 61
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.
- אגרות קודש כרך ב רמו נזיר כט, ב
- אגרות קודש כרך ה א'רפט נזיר כט, ב
- אגרות קודש כרך ה א'תקכא נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך ל הוספות וישלח מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ג מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ד מאותו ספר נזיר כט, ב
- לקוטי שיחות כרך יז תזריע שיחה ב מאותו ספר נזיר כט, א
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג מאותו ספר נזיר כט, ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך כ הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר נזיר כט, ב
- תורת מנחם ר"ד* יום ג' פ' פינחס, כ"ף תמוז, ה'תשי"א נזיר כט, ב
- תורת מנחם שיחת* ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ה נזיר כט, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ב נזיר כט, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שמג דין קטן בשבת ב נזיר כט, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שמג דין קטן בשבת ד נזיר כט, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון א נזיר כט , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שמג דין קטן בשבת נזיר דף כ"ט
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לט מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם נזיר כט, א

