74

המעכבים את השחיטה, כגון: "ערלות⁴⁵ של זמן אכילת הפסח מעכבת גם לשחיטה".

ענין זה מוכח גם מעצם ההלכה שהפסח אינו נאכל אלא למנויו, אשר המינוי חייב להיעשות לפני שחיטת הפסח⁴⁶, כי שחיטת הפסח ואכילתו הם פעולה נמשכת אחת – "הפסח .. לא בא מתחלתו אלא לאכילה"⁴⁷.

אך מהו המקור לקביעה ש"פעולה שלו (של עשיית הפסח) קיימת" לאחר שעבר זמן הפסח, ואסור לעשותו ולאכלו, ומותר בחמץ וכו' – ושהיא קיימת עד פסח שני, ואשר משום כך "אם שחטו עליו (על הקטן) בראשון, פטור (מפסח שני)"?

ט. פסח ראשון ופסח שני – ענין אחד

ויש לומר על כך:

לפי הדעה שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, אשר כך פוסק גם הרמב"ם, כאמור לעיל בתחלת סעיף א' – הרי פסח שני הוא חובה בפני עצמה, ונמנה במנין המצוות של הרמב"ם⁴⁸ כמצוה בפני עצמה,

ויותר מכך: לדעת הרמב"ם בספר המצוות שלו⁴⁹ הרי אף אם "הזיד בראשון והקריב בשני" חייב כרת, כי פסח שני אינו "תשלומין מן הראשון" אלא רגל בפני עצמו, ולכן אין הוא פוטר את חובת הכרת של פסח ראשון –

למרות זאת, גם לפי דעה זו, אם הקריב פסח ראשון, הרי הוא פטור מפסח שני. וההסבר לכך הוא, לפי המפורש בפסוק, שפסח שני ופסח ראשון הם ענין אחד. שניהם נקראים כשמם: פסח – קרבן לזכר יציאת מצרים, וזמן הבאתו נמשך מפסח ראשון ועד פסח שני⁵⁰. ולפיכך, עשיית פסח ראשון היא פעולה הנמשכת עד פסח שני, ולא רק עד לאחר זמן אכילתו.

ומשום כך, למרות שפסח שני הוא חובה נפרדת מפסח ראשון⁵¹, הרי מי