93

כלומר: שליחותו של היהודי היא לבצע את המעשה, ואילו להביא השגים – זהו חלקו של הקדוש־ברוך־הוא.

מובן, שאין הכוונה לומר בכך ח"ו שיש להסתפק בפעולה חד פעמית עם יהודי, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוה, ולאחר מכן לעוזבו ח"ו. כל עוד יש אפשרות לגשת ליהודי זה צריך להצית בו את "נר ה' נשמת אדם"⁸⁵, כציווי חז"ל⁸⁶ בענין דומה – אפילו מאה פעמים, עד שתהיה "שלהבת עולה מאליה"⁸⁷, שהיהודי ייהפך לנר־מאור.

אך הכוונה היא, שגם כאשר פוגשים יהודי ובאותה עת רואים אפשרות לקיים אתו מצוה באופן חד פעמי בלבד, כי אין יודעים אם יפגשו אותו שוב, צריך לעשות ככל האפשר באותה שעה, וזוהי השליחות – "המר ימירנו והיה הוא".

י. שלוחי יוסף שבדורנו

כל האמור לעיל קשור במיוחד לדורנו ולתקופתנו. יום העשירי בשבט הוא יום ההסתלקות – ההילולא של נשיא דורנו, כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, שחל בחלק מן השנים בסמוך לפרשת בשלח. ביום ההילולא של צדיק "עולה למעלה כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו"⁸⁸, וכל זה מאיר "ומתגלה בבחינת גילוי מלמעלה למטה"⁸⁹.

וראים שדרכו זו של יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר", הפיכת ה"אחר" ל"בן" – היתה מרכזית ב"מעשיו ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא, יוסף שבדורנו (כשמו הראשון), שעליה הוא מסר נפשו בפועל ממש, במשך כל ימי חייו בעלמא דין, ושיגר שלוחים שמסרו את נפשם על כך, כולל שלוחי שלוחיו הנמצאים בכל קצוות תבל ופועלים ומצליחים בקירוב יהודים לאביהם שבשמים.

וכיון שהם פועלים בשליחותו ובכחו של נשיא דורנו, ששמו יוסף, לכן בנוסף לכך שלא נגרמת ח"ו ירידה בדרגתם, הרי אדרבה, נעשו מוחם ולבם זכים אלף פעמים ככה⁹⁰, והמעלה הנגרמת ל"אחר" ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו"⁹¹, נעשית גם אצל השלוחים, וכל זאת באופן של יצחק (סיום שמו של בעל ההילולא) ושחוק – בשמחה ובטוב לבב. ו"ויברכהו הוי'", גם את כל אחד בפני עצמו.

ועל ידי עבודה זו נכללים כל ישראל