92
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שבו נמצא המשפיע, והוא נשאר שם, בארבע אמות של תורה ושל תפלה – בתוך הענן, מובנת התועלת בכך, שהרי הפכו את ה"אחר" ל"בן" לאביו שבשמים.
אך מהי התועלת בהנחת תפילין עם יהודי או מצוה אחרת באופן חד־פעמי76 – כאשר הוא יוצא שוב אל מחוץ לענן, אל ארבע אמותיו שלפני כן, ואיננו נשאר בארבע אמות של תורה ותפלה?
אך האמת היא, להיפך, לפי אמיתותה של התורה, וכפסק דין ברור בתורה77 דבר ה' זו הלכה78, כדברי היד החזקה:79 צריך כל אדם שיראה עצמו... כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת על העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה...
ובנוסף לפסק דין ברור זה, הרי
בכל פעם שיהודי מקיים מצוה מתקיימת "מצוה" מלשון צוותא וחיבור80 בין מקיים המצוה לבין הקדוש־ברוך־הוא – מצוה המצוות, והוא מתקשר אל הקדוש־ברוך־הוא ביחוד נצחי81.
בנוסף לכך, כיון שזהו מעשה של מצוה, יש בו התכונה המובאת כפסק דין ברור במשנה "מצוה גוררת מצוה"82, מצוה זו תגרור אותו לקיים מצוה נוספת, אשר תגרור עוד מצוה וכו', עד להיותו שומר תורה ומצוות.
אמנם, בינתיים אין רואים בעיני בשר ש"ותמורתו יהיה קודש", אך על כך יש מענה ברור והוראה83 הנלמדת מצירוף שם הוי' בדיוקו: "המר ימירנו והיה הוא", שהנאמר בהמשך הפסוק "ותמורתו יהיה קודש", אינו נכלל בראשי התיבות:
יהודי צריך לקיים את המוטל עליו "המר ימירנו והיה הוא", עליו להשתדל כראוי84 למרות שעל ידי כך הוא יורד זמנית ויוצא זמנית מארבע אמותיו, כדי להשפיע על יהודי שבדרגת "אחר", אך התוצאה מכך, אם היהודי המושפע ייהפך מיד ל"ותמורתו יהיה קודש" אם לאו ח"ו – אינה תנאי בשליחותו.
הערות
- 76. ואף שע"י הנחת תפילין פ"א הוא יוצא מגדר דקרקפתא דלא מנח תפלין (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ה ובכס"מ שם. ושם דעד"ז הוא בכל מצוה. ולהעיר מעיקרים מאמר ג פכ"ט־ל), הרי זה רק בפעם הא' שמניח תפלין.
- 77. קדושין מ, סע"א ואילך.
- 78. שבת קלח, ב.
- 79. הל' תשובה פ"ג ה"ד.
- 80. לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.
- 81. תניא פכ"ה (לב, א).
- 82. אבות פ"ד מ"ב.
- 83. ועוד ענין בזה: ע"פ הידוע שהנשמות דדורות אלה הם נשמות שכבר היו בעוה"ז ובאו בגלגול לתקן מה שהחסירו בגלגול הקודם, הרי אפשר שיהודי זה שפגש אותו עתה – ביאת נשמתו לעוה"ז היתה רק להשלים קיום מצוה זו. ומובן גודל וחומר הדבר – אפילו ספק ספיקא בכיו"ב.
- 84. ראה כתובות סז, רע"א.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.