תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כו בשלח

שיחה ג

רשימת העמודים (13) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

103שיחה ג

א. "והעומר עשירית האיפה הוא"

בפרשתנו, בסוף "פרשת המן"¹, מסיימת התורה²: "והעומר עשירית האיפה הוא". לכאורה, אין מובן: מדוע מציינת התורה את שיעורו של העומר רק בסוף פרשת המן, לאחר שכבר מפורטים כל עניני המן, עד לסיומו "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת"³? לכאורה, צריכה היתה התורה לציין זאת בתחילת הפרשה, בפעם הראשונה שבה מוזכרת מדת העומר⁴ לגבי המן⁵.

רבינו בחיי⁶ מסביר "מפני שכל הפרשה מבארת ענינו של מן, ואחר שהשלים הספור בעסקי המן הוצרך לפרש עתה באחרונה כמה השיעור"⁷.

אך, לכאורה, הסבר זה טעון ביאור: מדוע שיעורו של העומר הוא ענין

ג נפרד, ואיננו חלק מ"ענינו של מן" ומ"ספור בעסקי המן"?

אם ב"עשירית האיפה" מתכוונת התורה רק לציין את השיעור המדוייק של ה"עומר" המוזכר לפני כן בפסוק, ואשר שיעור זה אינו ידוע⁸ – הרי מסיבה זו עצמה צריך היה השיעור להופיע בפסוקים הקודמים⁹, כי כמות זו אינה פרט שולי, אלא היא חשובה להבנת הענין¹⁰:

ירידת המן היא כמענה ל"תלונות בני ישראל"¹¹, אשר "הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"¹², ועל כך השיב הקדוש־ברוך־הוא¹¹ "שמעתי את תלונות בני ישראל...", ולאחר מכן ממשיכה התורה ואומרת¹³: "זה הדבר אשר צוה ה', לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגולגולת מספר נפשותיכם .. וימודו 103בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו".

והרי, כדי להבין משמעות פסוקים אלו, חשוב לדעת מהו השיעור של "לפי אכלו עומר לגולגולת" לצורך אכילה "לשובע"¹⁴ של יום זה, כך שיותר מכמות זו אינה הכרחית¹⁵, ולכן "לא העדיף המרבה", ופחות מכך אינו מספיק¹⁶, ולכן "הממעיט לא החסיר".

מכך¹⁷ מובן, לכאורה, שכוונת הפסוק "והעומר עשירית האיפה הוא" אינה רק לציין מהי הכמות של עומר מן לגולגולת, המוזכרת לפני כן בפרשה, אלא בשיעור זה הכוונה היא לציין ענין נוסף בקשר למן, שענין זה איננו קשור לעצם "פרשת המן"¹⁸ ולירידתו במשך ארבעים השנים במדבר, אלא הוא חשוב דוקא לאחר סיפור התורה וסיום הענין "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת... אל קצה ארץ כנען"¹⁹.

ב. "עומר לגולגולת"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר ענין הטעון הסבר, לגבי הנאמר בתורה "לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם" – שלקטו עומר אחד עבור כל אחד²⁰. באופן טבעי יש הבדלים בין בני אדם, ובמיוחד בין קטנים לגדולים, לגבי כמות המזון הנדרשת להם לשביעה. וכיצד ייתכן שנקבעה אותה כמות הן 104עבור תינוק קטן והן עבור אדם מבוגר²¹, ובמיוחד עבור מי שגדול במדותיו²² יותר מאנשים אחרים²³?!

אמנם, ירידת המן בכלל, וכל פרטיה, היתה נסית²⁴, וכך גם לגבי אכילתו: "מוצאין בו כמה טעמים", "נתהפך לכמה טעמים"²⁵, לא היתה בו פסולת²⁶, וכדומה, ולכן לא ייפלא שאותה כמות תשביע את כל אחד כדי צרכו²⁷,

אך אין אנו מוצאים במפורש, שחז"ל מציינים שהיה זה אחד הנסים של המן, כפי שאנו מוצאים בגמרא לגבי מספר פרטים במן, ואף לגבי ענינים המפורשים בתורה, כדברי רש"י²⁸ לגבי "המרבה" ו"הממעיט" – שאצל שניהם נותרה אותה כמות של "עומר לגולגולת" – "וזהו נס גדול שנעשה בו".

ואם כך, יש לומר, שהעובדה שהעומר הספיק הן לקטן ביותר והן לגדול ביותר, לא היתה נס נוסף בענין המן, אלא פרט זה קשור לעצם מהותו של "מן", מצד תכונותיו ה"טבעיות" של המן.

ג. שיעור החיוב על אכילה ביום הכפורים – אחיד לכולם

ההסבר לכך הוא: בגמרא מופיע ענין המן, במסכת יומא²⁹, באמצע הענינים וההלכות על עינוי יום הכפורים³⁰. ובגמרא אנו מוצאים שם לגבי שיעור האכילה ביום הכפורים ענין הדומה לחידוש שהוזכר לעיל לגבי המן:

שיעור החיוב על אכילה ביום הכפורים הוא "ככותבת"³¹, והגמרא³² מציינת את הטעם לכך "קים להו לרבנן (=מוחזק להם לחכמים) דבהכי 105(=בכמות זו של כותבת) מיתבא דעתיה (=מתיישבת דעתו), בציר מהכי (=ובפחות מכך) לא מיתבא דעתיה. מיהו (=בכל זאת) כולי עלמא טובא (=לכל העולם ישוב הדעת מכך הוא רב), ועוג מלך הבשן פורתא" (=לעוג מלך הבשן ישוב הדעת מכך הוא מועט).

ולכאורה, תמוה: מהי משמעות תשובה זו? הרי ניתן שוב לשאול: אם הכמות ככותבת מיישבת דעתו של עוג מלך הבשן, יש לומר, שכדי ליישב דעתו של אדם רגיל די בכמות קטנה יותר מאשר ככותבת. ואם לגבי כל האנשים הכותבת מיישבת דעתם – כיצד ייתכן שאותה כמות תגרום לישוב הדעת גם אצל עוג מלך הבשן?

מכך מובן, שהשיעור ככותבת, אשר "מיישב את הדעת" אינו תלוי בגודל גופו של האדם.

ויש לומר, שהדבר הוא בדומה לדיון לגבי שיעורים בהלכות התורה, שהגדרה של שיעור יכולה להיות בשתי דרכים: שיעור מצטרף, או שיעור עצמי. כפי שמאריך ומבאר הגאון הרוגטשובי³³ לגבי הלכות רבות, החל מהמחלוקת הכללית בין רבי יוחנן וריש לקיש³⁴ לגבי חצי שיעור, אם הוא אסור מן התורה – שזוהי מחלוקת העוסקת בהגדרה כללית של שיעור האיסור:

דעת רבי יוחנן, שחצי שיעור אסור מן התורה, הכוונה היא שהכמות שאסרה התורה היא באופן של "שיעור מצטרף" – הכמות מורכבת מחלקים קטנים המצטרפים יחדיו לשיעור במלואו, ולכן גם על כמות הקטנה מן השיעור, בכל זאת "שמו (של האיסור) עליו"³⁵, ורק העונש של האיסור חל רק כאשר מצטרף השיעור במלואו.

ואילו ריש לקיש סובר ששיעור האיסור הוא "שיעור עצמי", ולכן, כאשר הכמות קטנה מהכמות האסורה הרי "לאו כלום הוא"³⁵, אין חל על כך בכלל האיסור שאסרה התורה³⁶.

ד. שני אופנים בחיות, ושני סוגי שיעורים באכילה

ההסבר לכך הוא: לגבי חיות הנפש בגוף יש באופן כללי שני ענינים³⁷:

א) החיות הכללית המחיה את כל הגוף באופן זהה – בחיות זו אין הבדל 106בין האופן שבו היא מחיה את הראש לבין שאר חלקי הגוף, בכל האיברים חיות זו קיימת באופן שווה. כלומר, עצם היות האדם חי – זהה בגוף כולו.

וכשם שבחיות כללית זו אין הבדלים בין המוח שבראש לבין העקב שברגל באותו גוף, כי אין היא נמדדת ומותאמת לפי חלקי הגוף שאותם היא מחיה, כך אין הבדל בחיות כללית זו בין גוף אחד לבין משנהו – אצל כל אחד נפש כללית זו היא באופן שווה, ונפש של ילד קטן "ביכולתו להחיות גופו של עוג (מלך הבשן)"³⁸.

ב) חיות פרטית ומסויימת, המותאמת לתכונתו של הגוף ולכל חלק שבגוף באופן מיוחד – בכל איבר חיות זו היא בהתאם לתכונותיו היחודיות של איבר זה. בראש, שהוא איבר מורכב יותר, מאירה חיות פרטית זו יותר מאשר באיברים אחרים, וכך בכל חלק וחלק לפי תכונותיו³⁹. בחיות זו יש הבדלים גם בין גוף אחד לאחר.

החיבור בין הנפש וחיות הנפש לבין הגוף נעשה על ידי אכילה, כידוע, ולכן יש גם בכך שני שיעורי ואופני אכילה:

א) שיעור האכילה הקשור לעצם חיבור הנפש והגוף, לחיות הכללית, המביאה לידי היות הגוף "חי". וכיון שעצם חיותו של הגוף אינה מורכבת מ"פרטים", מובן⁴⁰, שהאכילה היוצרת חיבור זה אינה מורכבת מצירוף של פרטים, אלא זהו שיעור עצמי⁴¹, ולכן אין בשיעור אכילה זה הבדלים בין גוף אחד לאחר. זהו השיעור ככותבת, אשר "קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה", להיפך מן העינוי, של כל אחד ב"כל העולם כולו", ואף של "עוג מלך הבשן". זהו שיעור עצמי, כשם שלגבי חיות הנפש, אין החיות הכללית שבגוף מחולקת ונבדלת⁴².

ב) שיעור האכילה הקשור לחיות היחודית לכל גוף לפי פרטיו, כך שככל שהגוף גדול יותר, כך גדולה 107יותר כמות המזון הנחוצה לחיותו הפרטית. וזהו שיעור האכילה שהוא "שיעור מצטרף", כי חיות זו מותאמת לפרטיו של כל איבר ואיבר, ומובן, שגם שיעור האכילה הקשור לחיות זו מורכב מפרטים, כל פרט בשיעור מוסיף חיות, וכמות זו נמדדת אצל כל אחד בשונה, בהתאם לגודל הגוף, או בהתאם לאיבר המסויים, ובהתאם לחיות הנפש המיוחדת שלו.

ה. "עומר" ו"עשירית האיפה" – סוגים שונים של שיעורים

לפי זה יש לבאר לגבי ה"מן":

ההבדל בין שני סוגי הביטויים לגבי השיעורים המופיעים במן – "עומר" ו"עשירית האיפה" – הוא: הביטוי "עשירית האיפה" מדגיש כמות שהיא חלק מכמות גדולה יותר – איפה, כפי שמפרש רש"י⁴³, שהאיפה היא: שלש סאין... נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה⁴⁴. לעומת זאת, הביטוי "עומר" אינו מציין שיעור המורכב מפרטים – מ"ג ביצים וחומש ביצה – אלא שהוא "מדה" אחת.

זוהי הסיבה לכך שבפרשת המן כולה אומרת התורה רק "עומר לגולגולת", "וימודו בעומר" וכדומה, ורק בסיום הפרשה ממש, מפרטת התורה שיעור זה "והעומר עשירית האיפה הוא" – כי בפרשה זו מדובר בעיקר על שיעור העומר של המן, כפי שהוא שיעור עצמי⁴⁵, אשר איננו נחלק לפרטים באיכות⁴⁶, ואיננו שיעור מצטרף,

כי מהותו העיקרית של המן היא לגרום לחיבור של עצם החיות, של החיות הכללית עם הגוף, בדומה לשיעור של כותבת⁴⁷, וחידוש ופלא זה 108של המן הוא בכך, שלמרות היותו מזון הגורם גם לחיבור של החיות הפרטית עם הגוף⁴⁸, הרי הדבר נעשה באופן מיוחד, באמצעות החיבור של החיות הכללית על ידי השיעור העצמי של העומר⁴⁹.

רק בסיום הפרשה אומרת התורה "והעומר עשירית האיפה הוא", כדי להוסיף, שבמן היתה גם מהות של "שיעור מצטרף".

ויש לומר, שענין זה אינו קשור כל כך לעצם אכילת המן במשך ארבעים השנים, אלא דוקא לאחר תקופה זו, בבואם אל ארץ נושבת, כדלהלן סעיף ח. ו. המן – מזון רוחני

ידוע⁵⁰, שהמן לא היה מזון גשמי בלבד, כדי להשביע את הגוף ולהופכו לכלי קיבול לחיות הנפש –

ויש לומר, שאילו כך היה הדבר, יכול היה הקדוש־ברוך־הוא להראות אותו הנס, או קטן יותר, ולכלכל את ישראל במדבר על ידי לחם מן הארץ⁵¹ –

אלא, היה זה גם מזון רוחני, כדברי הגמרא⁵²: "לחם אבירים אכל איש⁵³ – לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו". כלומר, המן לא היה עבור ישראל רק מזון עבור הגוף הגשמי, אלא גם מזון רוחני עבור הנשמה, המחברה עם מקורה המחיה אותה, וגורם ל"חיבור" הנשמה עם הקדוש־ברוך־הוא⁵⁴.

וכשם ששני האופנים שצויינו לעיל 108קיימים לגבי חיות הגוף, ולגבי האכילה הקשורה לחיות הגוף, כדלעיל,

כך קיימים שני אופנים אלו גם בחיות הנשמה של הנפש האלקית אצל ישראל, שישנה תמצית החיות של הנשמה, הנקודה היהודית הקיימת אצל כל ישראל באופן שווה⁵⁵, וישנה "התפשטות" החיות, הכוחות הגלויים של הנשמה, שבכך יש דרגות רבות ושונות⁵⁶.

וזוהי הסיבה לכך שהעומר לגולגולת, המזון הרוחני, היה מוגדר בעיקר בשיעור עצמי, הזהה אצל כל ישראל⁵⁷, כמודגש בפרשת המן, כדלעיל:

כידוע, יציאת מצרים היא לידת עם ישראל⁵⁸, ובמשך כל ארבעים השנים במדבר דומים ישראל לתינוק⁵⁹, או לגדול הסמוך על שולחן אביו, אשר כל צרכיו מסופקים על ידי אמו (או אביו), כך היו ישראל במדבר, שהקדוש־ברוך־הוא סיפק להם את כל צרכיהם – מזון, מים, לבוש⁶⁰ וכדומה – "כאשר ישא האומן את היונק"⁶¹.

וכשם שאצל תינוק, בשנותיו הראשונות, אין ניכר השוני בין החיות שבכוחות ובאיברים השונים – בין השכל שבראש לבין המדות שבלב – אלא מורגשת בעיקר בחיות הכללית, הזהה בכל הגוף. ומזונו זהה – הוא יונק משדי אמו ובמאכל מוכן זה נכללים כל מרכיבי המזון הדרושים לו, וכל הטעמים⁶² –

כך היה בתקופה זו, של ארבעים השנים במדבר, לאחר לידת עם ישראל, שמזונם הרוחני, שניתן באמצעות מזונם הגשמי – ה"מן", היה בעיקר בשיעור עצמי של "עומר לגולגולת", הקשור לחיות של עצם הנשמה, לעצם ההתקשרות של ישראל לקדוש־ברוך־הוא, הנעלית מהבדלי דרגות בישראל – דרגת "ראש" ודרגת "רגל" וכדומה. ובמזון זה, במשך ארבעים השנים במדבר⁶³, "מוצאים 109בו⁶⁴ כמה טעמים"⁶⁵.

ז. "עומר לגולגולת" אצל "המרבה" ואצל "הממעיט"

לפי זה יש לבאר גם פרטים אחרים בקשר למן:

"וימודו בעומר ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו" – אצל הממעיט לא פחתה הכמות מ"עומר לגולגולת", ואצל המרבה ללקוט לא היה יותר מעומר לגולגולת. ולכאורה, אין מובן:

הסיבה לכך שאחד היה "מרבה", והאחר "ממעיט"⁶⁶, היא, בפשטות, מפני שהאחד החשיב מאוד את המן, "לחם מן השמים", ולכן הוא היה "מרבה", ואילו הממעיט לא חש כל כך בחשיבות המן.

כנאמר במכילתא⁶⁷: "עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קמעה". ויש לומר, שמובן, ש"נחשון בן עמינדב .. מלקט הרבה" לא מפני חשיבות המן כמזון גשמי⁶⁸, אלא מפני שזהו "מזון דמלאכי השרת". מצד שני מובן, שהכוונה של "עני שבישראל" היא בעיקר לעני ברוחניות – אין עני אלא בדעת⁶⁹ – שה"לחם מן השמים" לא היה חשוב אצלו כל כך, ולכן הוא המעיט בלקיטתו.

ובכל זאת, "כשהן⁷⁰ באין לידי מדה, נמצאו כולן שווין, שנאמר וימודו בעומר"!

יותר מכך: אפילו אצל אלו אשר "לא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר"⁷¹, ולא שמרו את ה"מצוות התלויות בו"⁷², ואף "יצאו מן 110העם (בשבת) ללקוט"⁷³ – גם אצלם אין אנו מוצאים שהכמות פחתה מ"עומר לגולגולת".

ודבר זה תמוה ומפליא: אילו היה הנס נעשה על ידי נתינת "לחם מן הארץ", לחם טבעי, ניתן היה לומר, שכיון שמצד לבושי הטבע אין רואים בגלוי את ההבדל בין יהודי אחד לזולתו, לכן מקבלים ה"מרבה" וה"ממעיט" במדה שווה. אך כאן מדובר על "לחם מן השמים", שהוא רוחני ונסי, וכיון שברוחניות ניכרים הבדלי הדרגות שבישראל, צריך היה להיות הבדל גם במדת המן, שאצל כל אחד תהיה כמות המן מותאמת למעלתו הרוחנית⁷⁴.

ולמעשה התרחש ההיפך – נס גדול⁷⁵, שאצל ה"מרבה" (נחשון) הופחתה הכמות, ואצל ה"ממעיט" (העני בדעת) גדלה הכמות, כך שאצל שניהם נהייתה כמות זהה, "עומר לגולגולת".

ולפי האמור לעיל מובן הדבר: כיון שהאכילה במדבר במשך ארבעים השנים היתה באופן של "שיעור עצמי" הקשור לנקודה היהודית, הזהה ושלמה תמיד אצל כל יהודי, כדברי אדמו"ר הזקן⁷⁶ ש"בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך", לכן גם ב"מזון מן השמים" הקשור לכך, אין הבדלים בין יהודי ליהודי, והוא ניתן לכל ישראל באופן שווה.

ח. במדבר – "שיעור עצמי"; בכניסה לארץ ישראל – "שיעור

מצטרף"

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע ה"שיעור המצטרף" של העומר, "והעומר עשירית האיפה הוא", מופיע רק בסיום הפרשה, לאחר שהתורה אומרת "ובני ישראל אכלו את המן... עד בואם אל ארץ נושבת":

כשם שבמזון (גשמי ורוחני) יש שני סוגים של שיעורים – "שיעור עצמי" ו"שיעור מצטרף" – בהתאם לשני הסוגים בחיות הנפש, כך גם במן, "מזונם" של כלל ישראל בעת הולדתם והתהוותם לעם ה', היו שני הענינים – "שיעור עצמי" ו"שיעור מצטרף" – "עומר לגולגולת", ו"עשירית האיפה".

וההבדל הוא: בהיותם במדבר, בזמן לידתם של עם ישראל, כדלעיל, היה "מזונם" בעיקר מן ה"שיעור העצמי" שבמן, כדלעיל.

ובכניסתם לארץ ישראל, "ארץ נושבת", שאז לא היתה עבודתם קשורה למדבר, אלא להתיישבות 111בארץ, לכוחות מסויימים ויחודיים, הרי אז הורכב המן, אשר "היו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן"⁷⁷, או לפי הדעה שבמכילתא⁷⁸, ש"אכלו ישראל את המן .. ארבע עשרה שנה אחר מיתתו של משה .. שבע שכבשו ושבע שחלקו", בעיקר מן ה"שיעור המצטרף"⁷⁹, כי אז לא היה מזון זה כל כך עבור עצם חיות הנשמה, ולמען חיזוק האמונה הפשוטה⁸⁰, אלא בעיקר למען העבודה היחודית והמסויימת של כל אחד הקשורה לכניסה לארץ ולהתיישבות בה⁸¹.

ט. המן – פנימיות התורה

מכך נלמדת ההוראה לכל אחד ואחד:

התורה נקראת "לחם"⁸², ושני סוגי ה"לחם" שבתורה – לחם מן השמים ולחם מן הארץ – מצביעים, לפי דברי חז"ל⁸³, על הנגלה שבתורה ועל פנימיות⁸⁴ התורה.

עלול האדם לחשוב: לכאורה, מדובר על יהודי שזה עתה "נולד", רק עכשיו התחיל להתקרב ליהדות, ואם כך, די לספק לו בשלב זה רק "לחם מן הארץ" – הנגלה שבתורה. ואף אם יתנו לו "לחם מן השמים", אין לתת לו כמות שלמה של "לחם מן השמים" – יש להסתפק ב"כמות קטנה" של פנימיות התורה.

ובודאי כאשר מדובר על יהודי שעדיין לא התקרב ליהדות, ואף יותר מכך, יהודי שעלול ח"ו לזלזל במן – לחם מן השמים – שיתנו לו, הרי בודאי לא כדאי לתת לו בשלב זה "לחם מן השמים", פנימיות התורה, וברור שאין לספק לו כמות שלמה מלחם זה.

על כך נלמדת ההוראה מ"פרשת המן", שלחם זה יש לספק לכל אחד, בכל מצב שהוא, ואף למי שעובר ר"ל לעת עתה על ציווי ה'.

ויש לומר: לגבי חלקי התורה האחרים, הקשורים לכוחות הגלויים של הנשמה, יש לפעמים לבדוק ולהכיר היטב את מצבו של היהודי, 112כדי לדעת אם הוא כבר כלי הראוי לקבלת פרט זה או אחר.

אך לגבי לחם מן השמים, פנימיות התורה, הרי ענינים אלו קשורים לעצם נקודת היהדות של היהודי, כלומר: ליסודות התורה⁸⁵, כאמונת ה' ואחדותו⁸⁶, ולעיקרים אחרים של היהדות, כפי שמונה הרמב"ם⁸⁷ את שלשה עשר העיקרים⁸⁸, ועל כך פוסקת התורה⁸⁹ שכל יהודי⁹⁰ קשור לכך, ובאופן של "שיעור עצמי" – "עומר לגולגולת, החל מהקטן שבקטנים בדרגתו הרוחנית, ועד לגדול שבגדולים –

כי מזון זה קשור לעצם שמם של ישראל, כדברי הרמב"ם⁹¹ "כאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכלל בכלל ישראל"⁹², ו"בירור" האמונה בכל היסודות הללו כראוי נעשית באמצעות לימוד פנימיות התורה, כפי שהתגלתה בהבנה ובהשגה שכלית. וכל יהודי יכול לקבל זאת ולכן כל מי שבאפשרותו להעניק לו זאת, חייב לספק לו מזון זה.

י. יו"ד שבט – הפצת המעיינות חוצה

יו"ד שבט, יום ההילולא של הרבי נשיא דורנו, חל (בדרך כלל – כבשנה זו) בשבוע של פרשת בשלח. מכך מובן ש"מעשיו⁹³ ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא קשורים ונרמזים בפרשתנו.

אנו רואים שאלה היו עקרונות עבודתו של בעל ההילולא – א) יפוצו ב) מעיינותיך ג) חוצה⁹⁴.

לכאורה, כיון שמדובר על יהודי הנמצא ב"חוצה", עלולים לחשוב, שיהודי זה די לספק לו מים שנלקחו מנהר הנובע ממעין, ואין נחוץ להשקותו במעין עצמו.

על כך ניתנת ההוראה הברורה, שאת המעיינות עצמם יש להביא החוצה. ויותר מכך: אין די לספק לו 113רק טיפות מן המעין, אלא יש לעשות זאת באופן של הפצה, שיעור שלם.

כאמור לעיל, שמספקים לכל אחד "עומר לגולגולת" של "לחם מן השמים", עד שגם יהודי זה יחוש ש"טעמו כצפיחית בדבש"⁹⁵, שאפשר להשיג מכך תענוג, ותענוג נעלה ביותר.

ועל ידי הליכה בדרכיו "אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד"⁹⁶, מחישים את קיום ההבטחה של מלכא משיחא⁹⁷, בהיכלו של משיח, שעל ידי הפצת מעיינות הבעל־שם־טוב חוצה "קאתי מר", דא מלכא משיחא, במהרה בימינו ממש.

הערות

עמוד 103

1. כן נקרא בפרש"י פרשתנו טז, לג. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ס"א ס"ה (ס"י. ובמהד"ת – ס"ט). ובכ"מ בפוסקים ובמפרשי התורה (וראה לעיל ע' 110 ואילך ובהערה 2 ע"ד אמירת פ' המן).
2. שם, לו.
3. שם, לה.
4. שם, טז. (או בהפסוקים שלאחריו) יח. כב.
5. כן הקשה בבחיי עה"פ שם, לו. אלשיך שם, לא (קושיא הי"א). ועוד.
6. פרשתנו שם, לו.
7. בבחיי שם עוד תירוץ – להסמיכו לפרשה שלאחרי'. ע"ש הביאור. וצ"ע אם מתאים לפי' הראב"ע שבהערה 15.
8. ראה מכילתא שם, לו: והעומר אינו ידוע כמה הוא ת"ל עשירית האיפה כו'. ובאברבנאל כאן בסופו: ובעבור שהיתה מדת האיפה יותר מפורסמת וידועה אצלם אמר והעומר עשירית האיפה הוא.
9. ולהעיר מפרש"י שבסוף הערה 17.
10. להעיר מעקידה כאן שער מא (פג, סע"א): ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי בה אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא.
11. טז, יב.
12. שם, ג.
13. שם, טז. יח.

עמוד 103

14. שע"ז התלוננו (טז, ג) ונתמלא בקשתם (טז, ח).
15. ראה ראב"ע (כאן לו): הזכיר זאת המדה כי עומר לגולגולת הי' רב לשובע.
16. ראה עירובין פג, ריש ע"ב (ועד"ז הוא במכילתא, מכילתא דרשב"י, יל"ש – הובא בבחיי כאן טז): עמר לגולגולת אמרו האוכל כמדה זו ה"ז בריא .. יתר .. רעבתן פחות .. מקולקל.
17. ע"ד הפשט (ולכאורה י"ל שכ"ה כוונת הבחיי) יש לבאר, שבנ"י באותו הזמן הי' ידוע להם מדת העומר וכמש"נ "וימודו בעומר", והפסוק "והעומר עשירית האיפה הוא" הוא רק להודיע לנו שיעור העומר. ולכן נאמר בסוף הפרשה – כדי לא להפסיק באמצע סיפור קורות זמן ההוא בתחלת ירידת המן. אבל (נוסף ע"ז שעדיין אינו מובן מדוע בא הפסוק "והעומר עשירית גו'" בסיום הפרשה ממש, ולא לפני פסוק לב) ע"פ המבואר בפנים אי"ז מספיק, דהרי גם בפשש"מ כאשר לומדים עומר לגולגולת "וימודו בעומר" נוגע לידע שיעורו שהי' להם כדי שביעה כנ"ל. אף שי"ל שגם ע"פ פשוטו ממתינים לידע כל הפרטים עד סיום הפרשה. ולהעיר מפרש"י טז, טז (בפעם הא' שנזכר "עומר") "עומר שם מדה", ואינו מוסיף אפילו (כדרכו בכ"מ) שמפורשת מדתו בסוף הפרשה.
18. להעיר מסיום פרש"י שם "והוא שיעור לחלה ולמנחות" ובכמה מפרשים (גו"א. באר מים חיים), שלכך הודיע לנו הכתוב העומר כמה הוא כדי להודיע לדורות שיעור חלה כו'. וראה עירובין שם.
19. ראה גם ש"ך עה"ת פרשתנו שם, לו (נז, ג).
20. פרש"י טז, יז (ובמדרז"ל (מכילתא ויל"ש שם, טז. ועוד) – אבל ראה לקמן הערה 22). – ולהעיר שלכאורה זהו היפך פשש"מ: 1) כפי אכלו (ולהעיר מלעיל יב, ד), 2) סותר לההמשך "עומר לגולגולת", 3) בסוף פ' יח – הול"ל בפשטות "איש עומר לגולגולת לקטו". וראה שיחות ש"פ בשלח וש"פ משפטים תשמ"ו.

עמוד 104

21. להעיר מראב"ע (כאן יט): אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו. וראה ראב"ע שבסוף הערה הבאה. ואכ"מ.
22. בש"ך עה"ת כאן (טז, יז): מה שחסר מן הגדול יהי' בקטן ומזה יבא עומר לכ"א. המשל א' יש לו שני בנים קטנים והוא ואשתו גדולים לשני הקטנים עומר חצי עומר לכל אחד וגדולים צריכים עומר וחצי לכל אחד, היו לוקטים ד' עומרים ג' לגדולים ואחד לקטנים. אבל לכאורה אי"ז כפי פשטות הכתובים ודרז"ל. ולהעיר מראב"ע (כאן טו – בסופו): זה בדרך הסברא כי עומר לגולגולת למי שהוא גדול בשנים ולקטנים לפי אכלם.
23. ראה זח"ב פרשתנו סג, א: וכי מאן דאכיל קמעא כו'. ע"ש.
24. ראה בארוכה יומא עה, א ואילך.
25. יומא שם, סע"א.
26. שם ע"ב.
27. ראה ספורנו פרשתנו טז, טז: שיהי' הנלקט מזון לכל אחד כפי אכלו שישביע כו'. ע"ש.
28. פרשתנו שם, יז.
29. עד, ב.
30. שלמדין עינוי דיוהכ"פ מעינוי הנאמר גבי מן "ויענך וירעיבך" (עקב ח, ג) – פרש"י יומא שם ד"ה ונאמר להלן. וראה פרש"י שם ד"ה עינוי בידי שמים – ואח"כ מפרשת הגמרא הפסוק (עקב שם, טז) המאכילך מן במדבר למען ענותך.
31. משנה שם עג, ב.
32. פ, ב.

עמוד 105

33. ראה מפענח צפונות פ"ט (וראה גם שם פ"ג). וש"נ.
34. יומא עג, ב. עד, א.
35. צפע"נ מהד"ת ע, ד. ועוד. וראה בהנסמן במפענח צפונות שם.
36. ועד"ז הוא השקו"ט בשיעורי מצות – ראה לדוגמא רמב"ם ריש הל' שקלים. צפע"נ לרמב"ם שם. לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 410 ואילך. וראה בארוכה מפענח צפונות שם פ"ג. וש"נ.
37. בהבא לקמן ראה בארוכה המשך ר"ה תרס"ג בתחלתו ותש"ח ספ"ב ואילך. ד"ה אשרנו ה'ש"ת ספ"א ואילך. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 156.

עמוד 106

38. ד"ה כי עמך ה'ש"ת ספ"ו. חייב אינש תש"ח פ"ג. ובכ"מ.
39. ועד העקב שברגל שהוא מלאך המות שבגוף האדם החי (אדר"נ ספל"א).
40. ראה יומא עד, ב: והאבדתי את הנפש ההיא, ענוי שהוא אבידת נפש ואי זה זה אכילה ושתי'. ובפיה"מ להרמב"ם שם פ"ח מ"א: ובאה הקבלה דבר שהנפש תלוי' בו זו אכילה ושתי'. ובהל' שביתת עשור פ"א ה"ד: תענו את נפשותיכם מפי השמועה למדו .. ענוי שהוא לנפש זה הצום.
41. להעיר ממש"כ הצפע"נ (מהד"ת כח, סע"ב, הובא במפענח צפונות פ"ט ס"ג) דשיעור רביעית דם של מת "הוא דמי לנקודה לא מצטרף", וממה שהביא בהשמטות להל' מתנות עניים (ג, רע"ד) "דברי הראב"ד בהל' טומאת מת פ"ד הי"ג גבי רביעית דם דאין עליו שם נפש אא"כ מחובר", משמע דהטעם ש"שיעור רביעית דם דמי לנקודה" – לפי דרביעית דם הוא דם הנפש.
42. ומה שמ"מ "כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא" – י"ל שזהו מצד החיות פרטי שנתוסף ע"י האכילה הזו.

עמוד 107

43. עה"פ טז, לו. וראה מכילתא עה"פ. עירובין פג, ב.
44. ומסיים "והוא שיעור לחלה ולמנחות".
45. ראה צפע"נ עה"ת פרשתנו טז, יח: המן הוה רק גדר נקודות ולא שטח כלל ובלא קו וא"כ מה שייך בזה צירוף. וראה בהנסמן שם.
46. ובדוגמת ארבעים סאה דמקוה ד"השיעור הוא עצם" (ראה מפענח צפונות שם פ"ט). ולהעיר דגם המן ירד ארבעים שנה כמ"ש בפרשתנו, כנ"ל. וראה לקט פירושים כו' לתניא – אגה"ת פ"ב (קה"ת תשמ"ו) ע' קט ואילך ובהנסמן שם ע"ד השיעור דארבעים יום. וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ה ע' 27 ואילך ע"ד ארבעים יום דמבול. וראה לקמן הערה 63.
47. ראה מכילתא ועוד שהובאו בהערה 16. ולכאורה מ"ש שם הוא ע"ד יתובי' דעתי' הנאמר בכותבת. ולהעיר שבמכילתא ויל"ש הוא בהמשך להפסוק "וימודו בעומר" (או "עומר לגולגולת" – מכילתא דרשב"י שם, בחיי שם), ובעירובין עה"פ "והעומר עשירית האיפה הוא". וזה שלמדין (בעירובין שם) שיעור חלה משיעור עומר דהמן, אף ששיעור המן הוא להחיות כללי, וסתם שיעור אכילה להתחייב בחלה הוא (גם) לחיות פרטי – י"ל בפשטות, דאין הלימוד ממן כ"א מהכתוב (שלח טו, כ) "ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם" – "שאתם לשים במדבר" (רש"י עירובין שם). אלא שמהכתוב דמן ידעינן כמה היו לשים במדבר, "עומר לגולגולת". ולהעיר מס' הפרדס לרש"י (ע' מא): וגזירת הכתוב היא דמדת העומר מתחייבת בחלה שלמדנו לחם הארץ כו' מלחם השמים כו'. ועוד ועיקר – כל החיות הפרטי לפרטיו הי' אך מהמן.

עמוד 108

48. להעיר מחדא"ג מהרש"א יומא (עה, ב ד"ה לחם) דל"הצדיקים והיחידים שבישראל שלא שאלו אלא כדי אכילה בעלמא הי' להם המן מאכל רוחני" משא"כ לשאר העם.
49. והשליו* שהוא "עוף שמן" (פרשתנו טז, יג ופרש"י שם – מיומא עה, ב. וראה יומא שם, סע"א ואילך ובפרש"י פרשתנו שם, ח: שהי' אפשר להם בלא בשר) י"ל שהוא רק בשביל חיות פרטי, ולכן לא הי' בזה ההשוואה דהמרבה והממעיט.
50. ראה בארוכה מפרשי התורה (רמב"ן טז, ו. בחיי שם, ד. לו. כלי יקר שם, ד. ובכ"מ). מהרש"א ומפרשי הע"י יומא שם, ב. וראה זהר פרשתנו סב, סע"ב. וראה ע"ד החסידות – ספר הליקוטים (דא"ח דהצ"צ) ערך מן. וש"נ. לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 18 ואילך. וש"נ.
51. ראה אלשיך כאן טז, ב (נג, ג).
52. יומא עה, ב.
53. תהלים עח, כה.
54. וראה תו"א קיג, ג־ד (ומציין שם לציוני עה"ת). ספר הליקוטים שם ע' תתיא ואילך. ולהעיר מ"חידושי גאונים" לע"י יומא שם במחלוקת ר"ע ור"י בפי' לחם אבירים ("שמלאכי השרת אוכלין אותו" או לחם שנבלע ברמ"ח אברים) אם הוי גם מזון הגוף או שהי' רק מזון הנשמה. ע"ש.
. ויש דיעות שירד להם השליו כל זמן שהמן ירד, היינו כל משך ארבעים שנה – ראה יומא עה, ב. ועוד.

עמוד 108

55. ונוגע להלכה בדיני פקו"נ (שו"ע הל' שבת סשכ"ט. ועוד) שחיובו הוא כלפי כאו"א בשווה. ולהעיר מתניא פל"ב ד"הנפש כו' כולן מתאימות ואב א' לכולנה".
56. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 156 ואילך.
57. להעיר מפני דוד להחיד"א סוף פרשתנו (אות כב) מפי' רבינו אפרים: וימודו בעומר עמר גימט' יש נגד יש עולמות לכל צדיק וצדיק וסוד המרבה והממעיט לרמוז לכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' שנא. ספר הליקוטים שם ע' תתז. וש"נ.
58. ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם.
59. ראה ירמי' ב, ב.
60. ראה תענית ט, א. פרש"י עקב ח, ד. ועוד.
61. ל' הפסוק בהעלותך יא, יב.
62. ראה להלן הערה 64.
63. ע"פ המבואר בפנים (וע"פ הנ"ל הערה 46) יומתק לשון רז"ל (קידושין לח, א. פרש"י פרשתנו טז, לה): וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו. דלכאורה: כלל הוא ברז"ל ד"דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד" (ל' הרא"ש סוף פסחים), ועאכו"כ דאין מדייקים במספר ארבעים שנה שיהיו ארבעים שלימים מיום ליום (ועד"ז הקשה בתו"ת כאן פסוק לה), אלא דמכיון דשיעור עצמי דמן שייך לארבעים שנה, מובן שגם השיעור דארבעים שנה צ"ל בשלימות.

עמוד 109

64. ראה יומא שם עה, סע"א: והי' טעמו כטעם לשד השמן .. מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כו' מה שד זה מתהפך כו' אף המן מתהפך כו'.
65. דבדבר מוגבל – אא"פ שיכלול בו כל הטעמים, ומזה מובן שהוא שיעור עצמי – בל"ג. ולהעיר מחדא"ג יומא שם ע"ב ד"ה דבר שנימוח. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 18 ואילך ובהערות שם.
66. ראה במפרשי רש"י (טז, יז) והמכילתא (שם טז) שקו"ט אם כיוונו ללקוט הרבה טפי משיעור עומר לגולגולת וכו', ואם עברו על ציווי של משה בזה. ואכ"מ.
67. טז, טז. יל"ש עה"פ. וראה גם מכילתא דרשב"י שם.
68. בלקח טוב כאן "שמא יבוא נחשון כו' וכל גיבוריו כו'" (ועד"ז הובא בבחיי כאן טז, טז "וכל הגיבורים"). אבל עכצ"ל דאין הכוונה לגבורה גשמית, שלא זוהי חשיבות דנחשון ודהמן, כ"א לגבורה רוחנית. כל' רז"ל רפ"ד דאבות. וראה שבת צב, א. רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ז.
69. נדרים מא, רע"א.
70. מכילתא ויל"ש שבהערה 67.
71. טז, כ.
72. ל' רש"י שם, ד.

עמוד 110

73. שם, כז.
74. וכמו בשאר ענינים שבהמן שהיו בהם חילוקים (יומא עה, א) ד"צדיקים לחם בינונים עוגות רשעים טחנו בריחיים או דכו במדוכה", "צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים כו' רשעים כו'".
75. ל' רש"י כנ"ל סעיף ב.
76. תניא ספכ"ד.

עמוד 111

77. קידושין (ופרש"י) שבהערה 63.
78. דעת ר' יוסי. ובמכילתא דרשב"י הוא בשם "אחרים".
79. ולכאורה גם בפשוטם של הענינים (ובפרט לדעת ר"י במכילתא שאכלו עוד י"ד שנה) בזמן ההוא לא הי' אכילת המן אלא בהוספה על שאר מאכלים שאכלו אז. ויהושע תיקן ברכת הארץ שבברהמ"ז (ברכות מח, ב).
80. ע"ד אכילת מצה – ראה לקו"ת צו יג, ג ואילך. ובכ"מ. וראה ספר הליקוטים שם ע' תתה ואילך.
81. להעיר מש"ך עה"ת שם (נז, ג) דאחרי מות משה לא היו טועמים כי אם מן .. אחרי מות משה לא נתוסף שום דבר אלא אדרבה גרעו כו'.
82. ראה שבת קכ, א. חגיגה יד, א. הקדמת תקו"ז (א, ב). ובכ"מ.
83. מאמרי אדה"ז – הנחות הר"פ ע' עז־עח. סה"מ תקס"ח ע' מ. ועוד. תו"ח פרשתנו שה, ב. ד"ה והי' כי תבוא תרס"ו. אר"ע אשריכם ישראל תרס"ז. וראה בפרטיות לקו"ש ח"ט שם. וש"נ.
84. ראה זח"ב קפג, ב.

עמוד 112

85. ראה לקמן ע' 143 ואילך ע"ד לימוד ספר הרמב"ם על הסדר, מתחיל מהל' יסודי התורה, אשר כשמן כן הן – יסודי התורה (ידיעת ה' וכו'). ע"ש.
86. ראה אגרת המחבר (שלפני הקדמת) החינוך, ששת המצות – להאמין בשם, שלא להאמין בזולתו, ליחדו, כו' – "שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו".
87. בפיה"מ סנהדרין הקדמה לפ' חלק.
88. להעיר מאלשיך פרשתנו שם (נד, א ואילך) שהמן בא לתקוע בלבנו האמונה בהי"ג עיקרים. עיי"ש.
89. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 21 בהערה.
90. דהמאור שבה מחזירו למוטב (איכ"ר בתחלתו. ירושלמי חגיגה פ"א סה"ז ובקרבן העדה שם. עיי"ש).
91. בפיה"מ שם בסופו לאחרי שמפרט כל הי"ג עיקרים.
92. בתרגום קאפח: וכאשר יהיו קיימים לאדם כל יסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית הרי הוא נכנס בכלל ישראל.
93. אגה"ק ביאור לסי' זך (קמז, סע"א).
94. ראה לקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 99 ואילך. ח"ה ע' 432 ואילך. חט"ו [המתורגם] ע' 304 ואילך. וש"נ.