שיחה א

114שיחה א

א. מצוה... לידע שיש שם אלוקה

ב"מנין המצוות" בתחלת ספר "משנה תורה"¹ אומר הרמב"ם: "מצוה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוקה, שנאמר²: אנכי ה' אלקיך". במצוה זו פותח הרמב"ם גם את ההלכות שבספרו משנה תורה³ – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון...".

אך בהלכה הראשונה אין הרמב"ם אומר שידיעה זו – "שיש שם מצוי ראשון" היא מצות עשה⁴, אלא תחלה הוא מרחיב במשך חמש הלכות ומציין מספר פרטים בענין "מצוי ראשון", ורק לאחר מכן הוא מסיים ואומר, בהלכה ו': "וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר²: אנכי ה' אלקיך".

מכך מובן, שלפי שיטת הרמב"ם, מצות העשה של "אנכי ה' אלקיך" אינה רק ידיעה כללית "שיש שם אלוקה", "שיש שם מצוי ראשון", בלבד – אלא היא כוללת גם פרטים, הנמנים בהלכות האמורות, לגבי הקדוש־ברוך־הוא⁵.

וכפי שמבאר אברבנאל, בספרו "ראש אמנה"⁶ – ומצוטט בספר המצוות של ה"צמח צדק"⁷ – שלפי שיטת הרמב"ם אין מצות העשה של האמנת⁸ האלקות להאמין רק בכך ש"האלוקה נמצא בלבד", "שיש אלוקה נמצא",

כי אז מתעוררת השאלה⁹: כיצד אפשר לחשב את האמנת האלקות למצוה, שהרי מצוה אפשרית רק אם יש מי שמצווה את המצוה, ולא ייתכן לומר שמצוה להאמין בקיומו של מצווה המצוות!

אלא מצוה זו היא להאמין ש"האלוקה ברוך־הוא שכבר ידענו שהוא נמצא, מציאותו הוא יותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות...", כפי שהוא מרחיב ומפרט¹⁰.

ולכן מקדים הרמב"ם את חמש 114ההלכות אודות מציאות ה', כי מצות האמנת (ידיעת) האלקות מחייבת לדעת לפחות פרטים אלה על מציאות ה', שהוא, יתברך, "יותר שלם אשר בכל מציאות..."¹¹.

ב. המצוה: לדעת

יותר מכך: ידוע¹² הדיוק בלשון הרמב"ם – "לידע שיש שם אלוקה"¹³, "לידע שיש שם מצוי ראשון", וכן הוא מסיים – הן במצות ידיעת האלקות¹⁴ והן במצות אחדות ה'¹⁵ – "וידיעת דבר זה מצות עשה", ולא "והאמנת דבר זה" – שהמצוה היא לדעת בידיעה שכלית.

וכפי ששואל אברבנאל¹⁶: כיצד אפשר לצוות על אמונות "שאינן נקנות ברצון ובחירה", והוא אומר שהרמב"ם "לא מנה מצות עשה צורת האמונה ואמיתתה, כי אם ידיעת הדברים ההם ולימודם המביאים אל קנין האמונות", אשר "הידיעות והחקירות והבחינות ההם וההתלמדות הזאת .. המביאות אל האמונות .. הם מפעל הרצון והבחירה".

לפי זה יש לבאר מדוע אין הרמב"ם מסתפק בקביעת הפרטים על מציאות ה' (שבהלכות א־ז) שיהודי חייב לדעת כדי לקיים את מצוות ידיעת האלקות ואחדות ה', אלא הוא ממשיך ומרחיב על כך בהלכות הבאות עד סוף הפרק, במספר ענינים בקשר לידיעת ה',

את ההוכחות מן הפסוקים ש"אין הקדוש־ברוך־הוא גוף"; שהתארים הגשמיים אשר "כתוב בתורה" על הקדוש־ברוך־הוא הם "לפי דעתן של בני אדם .. והכל משל"; על בקשת משה "הראיני נא את כבודך"¹⁷, וכיצד היתה השגתו "מאמיתת המצאו", וכדומה,

והרי, לכאורה: מדוע חשוב להביא דיונים אלו בספרו היד החזקה, שהוא ספר הלכות הלכות¹⁸"?

ולפי האמור לעיל יש לומר, שענין זה קשור לחובה "לידע", כי דוקא כאשר יודעים את הנאמר בהלכות אלו, אז ידיעת ה' אינה כאמונה בלבד, אלא "לידע" – ידיעה שכלית.

כלומר, כדי לצאת ידי חובת המצוה של ידיעת ה' חייבים לדעת לפחות את 115"הידיעות והחקירות והבחינות" היסודיות¹⁹ על מציאות ה', שאותן מבאר הרמב"ם בפרק זה^*.

ג. "וידעתם כי אני..."

ויש לומר, שהמקור לדברי הרמב"ם, שמצות האמנת האלקות (א) אינה רק ידיעה כללית ש"האלוקה נמצא", אלא גם ידיעת הפרטים אודות שלמות מציאות ה', (ב) כל זאת צריך לקיים באופן של "לידע", למרות שבפסוק נאמר רק "אנכי ה' אלקיך",

הוא בדברי²⁰ הזוהר²¹: וידעתם²² כי אני ה' אלקיכם... פקודא דא קדמאה דכל פקודין (=מצוה זו ראשונה מכל המצוות) .. למנדע ליה לקודשא־בריך־הוא .. דאית שליטא עלאה (=שיש אדון עליון) דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון" (=שהוא רבון העולם וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם).

ולשון הרמב"ם בהלכה הראשונה שלו דומה בתוכנה ללשון הזוהר: יסוד היסודות ועמוד החכמות ("פקודא דא קדמאה דכל פקודין") לידע שיש מצוי ראשון ("למנדע ליה לקודשא־בריך־הוא") והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם... ("וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון"). וכן לשון הרמב"ם (בהלכה ה) "המצוי הזה הוא אלוקי העולם אדון כל הארץ" דומה ללשון הזוהר "דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא".

מדברים אלו של הזוהר מסיק הרמב"ם²³, ש"פקודא דא" קשורה לדעת – "וידעתם .. למנדע". אין די בידיעה כללית "שהאלוקה נמצא", אלא הכרחי לדעת פרטים²⁴ על מציאותו יתברך, שמפרטים אלו מבינים ש"מציאותו הוא יותר ראשון ויותר שלם...".

אמנם בזוהר מובא על כך הפסוק "וידעתם כי אני ה' אלקיכם", ולא הפסוק "אנכי ה' אלקיך", כי בזוהר מדובר על משה רבינו אשר לימד את ישראל אודות ידיעת ה' לפני צאתם ממצרים, כדי²⁵ שהם יאמינו "בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים" (=בכל אלה הניסים והגבורות שעשה 116להם במצרים), וזה נעשה על פי הנאמר אז: וידעתם כי אני ה' אלקיכם.

אך החובה שלנו בקיום המצוה היא, כדברי הרמב"ם הידועים²⁶, עקב "מצות הקדוש־ברוך־הוא על ידי משה רבינו ע"ה (בסיני²⁷)", ולכן הציווי על האמנת האלקות הוא מן הפסוק "אנכי ה' אלקיך", כפי שמוצאים בזוהר עצמו (במקום אחר²⁸): פקודא קדמאה אנכי.

ואין קשה מדוע הפרטים הנ"ל אודות אופן קיום המצוה נלמדים מן הפסוק "וידעתם כי אני ה' אלקיכם"²⁹ שלפני מתן תורה, כי במספר מקומות אנו מוצאים³⁰ ש"גילוי מילתא" או פרטים של מצוה נלמדים גם מענינים שלפני מתן תורה³¹.

ד. הדרך לאהבתו ויראתו

לפי כל האמור לעיל ניתן לבאר ענין בדברי הרמב"ם התמוה, לכאורה:

בפרק השני של הלכות יסודי התורה מתחיל הרמב"ם לדבר על מצוות אהבת ה' ויראתו, ובהמשך הוא אומר³²: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן³³ האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב... לידע ה' הגדול... ויפחד... ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את ה'",

ולאחר מכן הוא מרחיב ומפרט, במשך שלשה פרקים אודות "מעשיו וברואיו הנפלאים": פרק אחד³⁴ על המלאכים, שזהו חלק מ"מעשה מרכבה"³⁵, ושני הפרקים הבאים – על "מעשה בראשית"³⁶, ולאחר מכן³⁷ הוא מסיים ואומר: בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים .. מוסיף אהבה למקום... ויירא ויפחד...

117ולכאורה, אין מובן: אמנם ה"דרך לאהבתו ויראתו" היא "בשעה שיתבונן...", אך הרמב"ם הוא ספר של "הלכות הלכות¹⁸", וכיצד מתאימה לספר משנה תורה ההרחבה אודות "מעשיו וברואיו הנפלאים"?

אמנם, מדברי הרמב"ם בספר המצוות³⁸ מובן, שהענין של "יתבונן האדם במעשיו..." אינו הכשר מצוה בלבד, אלא זהו מעשה המצוה³⁹: הציווי על האדם הוא "שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו..."⁴⁰, ולאחר מכן "תבא האהבה בהכרח⁴⁰" –

אך, לכאורה, אין די בהסבר זה, שמשום כך יקבע הרמב"ם בספרו משנה תורה, ספר של "הלכות הלכות", את עניני ההתבוננות שבאמצעותם אפשר לעורר "אהבת ה' ויראתו". לכאורה, שייך פירוט זה לספרי חקירה וכדומה⁴¹ ההלכה היא, שדרושה התבוננות ב"מעשיו וברואיו הנפלאים" וכדומה, אך הביאורים של "מעשיו וברואיו הנפלאים" אינם שייכים, לכאורה, להלכה, ואין מקומם בספר משנה תורה.

ה. ההלכות ההכרחיות לידיעת ה'

אך ההסבר לכך הוא: הענינים שבהם עוסק הרמב"ם בשלשה פרקים אלו – מעשה מרכבה ומעשה בראשית – אינם רק ענינים שבהם מתבוננים כדי להגיע לאחר מכן לאהבת ה' ויראתו, אלא הם חלק ממצות ידיעת ה'⁴²,

כפי שמבואר ב"פירוש" על הרמב"ם⁴³: ונכלל תחת ידיעת שתי מצוות אלו (לידע שיש שם אלוקה, שאין עמו א־ל אחר) ענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שמידיעתם יודעו הראיות על מציאות הבורא ושהוא לבדו ראשון וצור לכל⁴⁴.

וכפי שמודגש גם בלשון הרמב"ם עצמו, שהענינים שבשלושת פרקים אלו מהווים המשך לעניני ידיעת ה' שבפרק הראשון: א) בפרק השני, לאחר ההרחבה אודות המלאכים, חוזר 118הרמב"ם⁴⁵ לבאר בהרחבה כיצד הקדוש־ברוך־הוא "יודע עצמו .. יודע הכל.. מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא... הוא היודע...". ב) בסוף הפרק⁴⁶ הוא אומר: דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו... כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה. כלומר, שני הפרקים מרכיבים ביחד ענין אחד, מעשה מרכבה. ג) בסוף פרק ד'⁴⁷ אומר הרמב"ם "ועניני ארבעה פרקים אלו .. הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס" – כל ארבעת הפרקים מרכיבים ביחד ענין אחד – פרדס.

והרמב"ם מקשר "כללים גדולים" אלו לאהבת ה' ויראתו⁴⁸, ולא למצות ידיעת ה', שעליה מדובר בפרק הקודם, משום שהרמב"ם מזכיר את הענינים של ידיעת ה' בהתאם למצוות שאליהן הם שייכים⁴⁹. ומשום שה"כללים גדולים" קשורים גם למצוות של אהבת ה' ויראתו, לכן מציין אותם הרמב"ם גם כפרט של מצוות אהבת⁵⁰ ה' ויראת ה', ולא רק כהמשך לפרק הקודם.

ולפי זה יש לומר, שלכן מביא הרמב"ם בספרו את ה"כללים גדולים ממעשה רבון העולמים" – כי כדי לקיים את מצות ידיעת ה', שכוונתה לידיעה שכלית אודות האופן של מציאות ה' – "שמציאותו הוא יותר .. שלם" – הכרחי לדעת לפחות "כללים גדולים" אלו, 119כיון ש"מידיעתם יודעו הראיות על מציאות הבורא ושהוא לבדו ראשון וצור לכל".

ו. "אלא לדעת את ה'.."

לפי האמור לעיל, שהענינים של מעשה מרכבה ומעשה בראשית, שמביא הרמב"ם בספרו, הכרחיים למצות ידיעת ה', ויותר מכך – הם חלק ממנה – ניתן להסביר גם את ההלכה האחרונה – סיום וחותם ספר משנה תורה⁵¹, וכך נאמר שם:

"ובאותו הזמן .. לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים⁵² גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר⁵³ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יש להבין:

א) מהם שני הענינים – "יודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם"? מכך שהרמב"ם מקדים ואומר "לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד", הכרחי שגם ה"דברים הסתומים" קשורים ב"לדעת את ה'". ומהו ההבדל בין "דברים הסתומים" לבין "דעת בוראם?

ב) מהמשך דברי הרמב"ם מובן שההגבלה "כפי כח האדם" אמורה דוקא לגבי "וישיגו דעת בוראם" ולא לגבי "ויודעים דברים הסתומים". ועל כך דרוש הסבר!

ג) מה קשור ומוסיף כאן סוף הפסוק "כמים לים מכסים"? מן המילים "מלאה הארץ דעה את ה'" יודעים ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

יותר מכך: גם בהלכות תשובה⁵⁴ מתאר הרמב"ם את ימות המשיח ואומר שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר⁵³ כי מלאה הארץ דעה את ה'", ואין הוא מביא את סוף הפסוק "כמים לים מכסים".

ז. מעשה מרכבה ומעשה בראשית

לפי המוסבר לעיל, שכדי לקיים את מצות ידיעת ה' הכרחי לדעת את הענינים של מעשה מרכבה ומעשה בראשית, יש לומר⁵⁵, ששני הביטויים הנ"ל הם בהתאם לשני הענינים, מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

בביטוי "דברים הסתומים", ללא ההסבר והתוספת שמדובר כאן על הבורא, הכוונה היא לענינים של "מעשה בראשית". אמנם אלו הם 119דברים "שהן מחוברים מגולם וצורה"⁵⁶, אך הם "דברים עמוקים"⁵⁷: אלה הם פרטי הבריאה שאין רואים את חשיבותם ומשמעותם בעיני בשר, אלא הם נסתרים, "דברים עמוקים", שצריך "דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין"⁵⁸, ולכן מגדיר אותם הרמב"ם "דברים הסתומים".

אך מצד שני, כיון שזהו "מעשה בראשית", ניתן להבין זאת.

לאחר מכן תהיה דרגה נעלה יותר – "וישיגו דעת בוראם" – את הענינים של מעשה מרכבה. שאפילו לגבי המלאכים⁵⁹, כיון שהם "צורה בלא גולם כלל"⁶⁰, אין האדם המורכב "מגולם וצורה"⁶¹ מסוגל להגיע להבנה אמיתית בהם⁶². ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי "דעת בוראם", שבודאי, כפי שמסביר הרמב"ם⁶³, לא ייתכן ש"אדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש" ישיג את "אמיתית המצאו כאשר היא".

ולכן צריך הרמב"ם להוסיף "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם".

ח. השגה חיובית והשגה שלילית

לפי זה יובן מדוע מביא הרמב"ם את סיום הפסוק "כמים לים מכסים":

ההבדל בין מעשה מרכבה לבין מעשה בראשית הוא, כדברי הרמב"ם⁶⁴, שהענינים של מעשה בראשית "אינם כענין עומק" של עניני מעשה מרכבה, ומכך נלמדת ההלכה (והבדל למעשה) לגבי האופן שבו "דורשים" במעשה מרכבה או במעשה בראשית, כמוסבר ברמב"ם⁵⁸.

הבדל זה אינו רק ב"כמות" ההבנה, שעניני מעשה מרכבה עמוקים יותר מעניני מעשה בראשית, אלא זוהי "איכות" אחרת, ואופן שונה של הבנה:

את מעשה בראשית, אשר בבריאה עצמה, אפשר להבין באופן חיובי – "השגת החיוב". ואילו את מעשה מרכבה, שאלה הם ענינים הקשורים להבנת הבורא⁶⁵, "ישיגו דעת בוראם", אי אפשר להבין בדרך החיוב, אלא 120בדרך השלילה בלבד – "ידיעת השלילה".

וכפי שמסביר הרמב"ם בהרחבה בספרו מורה הנבוכים⁶⁶, שעל הקדוש־ברוך־הוא אי אפשר לומר תארים חיוביים, אלא תארי שלילה בלבד,

לדוגמא: כשאומרים שהקדוש־ברוך־הוא "חכם", הכוונה היא לשלול ממנו את כל מה שהוא ההיפך מן החכמה, וכך גם בתארים אחרים.

לכן אי אפשר להבין את הקדוש־ברוך־הוא בהשגה "חיובית", אלא בהשגת השלילה.

אמנם גם ידיעת השלילה היא ידיעה, וכפי שמבאר הרמב"ם⁶⁷, שעל־ידי ריבוי השלילות "תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו", "יקרבוך תוארי השלילה לידיעת ה' יתברך והשגתו",

למרות זאת⁶⁸, אפילו באופן הנעלה ביותר של השגת השלילה, אין זו השגה של מהות הבורא – "אמיתת המצאו" עדיין נסתרת ונעלית מהשגה שכלית.

ט. "ים" – בלי גבול

בכך יובן ההבדל בדברי הרמב"ם בין מעשה מרכבה לבין מעשה בראשית:

על מעשה מרכבה אומר הרמב"ם³⁵: "דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה". ואילו לגבי מעשה בראשית הוא אומר³⁶: "כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם".

ולפי האמור לעיל מובן בפשטות: הענינים של מעשה בראשית הם מוגבלים, משום שהם שייכים לבריאה. ולכן, למרות שהרמב"ם מציין רק את הכללים וראשי הפרקים, אשר משום כך זהו רק "כמר", טיפה⁶⁹ – הרי זה כיחס של הטיפה לגבי דלי, שכמות המים הנכנסת לדלי היא מוגבלת ביותר.

ואילו לגבי מעשה מרכבה אומר הרמב"ם "כטיפה מן הים", כי "ים" מצביע על אי־הגבלה, עד שאפילו בהלכה⁷⁰ נקבע ש"ים" הוא "מים שאין להם סוף",

אמנם גם למי הים יש גבול, עד כדי כך שנאמר בגמרא⁷¹ "יודעין לשער כמה טיפות יש בים", אך בכל זאת, עצם העובדה שמגדירים את הים כ"מים 121שאין להם סוף" מוכיחה שמי הים רבים כל כך עד שניתן על־פי תורה לכנותם "אין סוף", ולפחות בשם המושאל⁷².

י. "ים" – מעשה מרכבה

ועוד יש לומר: מקרא מלא דיבר הכתוב⁷³ "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". ולפי זה יש לומר, שנאמר על מי הים שהם "מים שאין להם סוף" משום שבכוח יש בו מים בלי גבול, שהרי הים אף פעם אינו מלא. למעשה, מי הים הם מוגבלים ויודעין לשער כמה טיפות יש בים, אך בכוח הים אינו מלא בכל הטיפות, והוא מקום של מים שאין להם סוף.

וכיון שהענינים של מעשה מרכבה הם מעל לגבולות הבריאה, לכן הם כ"ים" – ללא סוף.

ולפי זה מובן גם מדוע מוסיף הרמב"ם בסוף ספרו את סיום הפסוק "כמים לים מכסים": בכך הוא רומז, שלמרות שבאותם הימים "ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", הרי כיון שזהו "דעת בוראם", הרי זה תמיד מעל לנברא, "כמים לים מכסים", שאפשר להשיג זאת בידיעת השלילה בלבד, כדלעיל.

יא. "צריך לידע אותם תחלת הכל"

מכל האמור לעיל נלמדת הוראה גם לגבי לימוד מעשה מרכבה ומעשה בראשית:

בהקדמת ספרו, ב"מנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם", כותב הרמב"ם, שבספר המדע הוא כלל את "כל המצוות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה וצריך אדם לידע אותם תחלת הכל". מכך מובן לגבי ספר המדע עצמו, שהענינים שכתב הרמב"ם בתחלת ספר המדע וקרא להם "הלכות יסודי התורה", צריכים להילמד לפני הענינים האחרים שבספר המדע, ועל־אחת־כמה־וכמה לפני הענינים של שלשה עשר ספרי היד החזקה הבאים.

ובהלכות יסודי התורה עצמן, צריך לדעת בראש ובראשונה את "יסוד היסודות ועמוד החכמות". וכיון שכל "עניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו .. שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס"⁷⁴ הכרחיים כדי שיוכלו לקיים את "יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון...", כדלעיל – יוצא, שבנוסף לחובה ללמוד ענינים אלו באופן כללי, יש להקדים וללמוד ענינים אלו לפני הלימוד של ענינים אחרים בתורה⁷⁵.

122יב. לימוד מעשה בראשית

לאחר הלכות רבות?

לכאורה, לפי זה יש להבין את דברי הרמב"ם על כך⁷⁴: "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר .. לידע האסור והמותר...", שאת עניני הפרדס, שבארבעה פרקים אלו, יש ללמוד רק לאחר שלומדים הלכות רבות בתורה (לחם ובשר).

ויותר מכך: בהקדמה לספרו⁷⁶ כותב הרמב"ם: אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל־פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". לאחר התורה שבכתב אין לומדים ספרים אחרים של התורה שבעל־פה, ובודאי שאין האדם לומד "הוויות דאביי ורבא"⁷⁷, או ממלא כרסו לחם ובשר – אלא הדבר הראשון שהרמב"ם מלמד הוא מעשה מרכבה ומעשה בראשית!

זאת ועוד: את ארבעת הפרקים קבע הרמב"ם בספרו, שעליו הוא מציין בהקדמתו⁷⁶, שהספר מיועד "לקטן ולגדול", ובודאי שקטן לא ממלא כרסו

יג. "לטייל" ולא רק "להכנס"

ההסבר לכך הוא⁷⁸: הרמב"ם מבהיר זאת בדיוק שבלשונו "אין ראוי לטייל בפרדס", ובכך הוא משנה מלשון חז"ל⁷⁹ "נכנסו לפרדס". המשמעות של "לטייל" אינה כניסה בלבד, אלא שהיה באריכות ובאופן של טיול ותענוג⁸⁰ – לעסוק בענינים אלו בהתבוננות עמוקה ורחבה⁸¹, עד אשר הוא מתענג בהם⁸², ואופן כזה של לימוד בפרדס צריך להיות רק לאחר ש"נתמלא כרסו לחם ובשר", וגם – כפסק הרמב"ם⁸³ "ציוו החכמים הראשונים שאין דורשים בדברים האלו ברבים"⁸⁴.

אך הענינים שבארבעה פרקים אלו ברמב"ם מובאים ללא הרחבה ופירוט רב, כפי שמדגיש הרמב"ם עצמו, שהם 123רק "כטיפה מן הים ממה שצריך לבאר בענין זה", וכן במעשה בראשית הוא אומר שזה "כמר מדלי". אין הם אפילו "ראשי פרקים", שהרי אפילו ראשי פרקים של מעשה מרכבה אסור לדרוש ברבים⁸³, ובודאי לא "לקטן ולגדול", אלא הם ידיעות כלליות בלבד, אך יסודיות, ואין זה באופן של "לטייל בפרדס".

יד. ידיעה – הכנה לימות המשיח

מצד שני: לגבי לימוד ענינים אלו באופן כזה, כפי שקובע הרמב"ם בספרו, הרי אדרבה: חובה ללמוד זאת "תחלת הכל", כי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא לדעת את הקדוש־ברוך־הוא, והלכות אחרות בתורה מבוססות על עמוד זה, ומיוסדות על יסוד זה.

ועל ידי עיסוק עתה בענינים של ידיעת ה', נזכה בקרוב ל"ימות המשיח", אשר, כדברי הרמב"ם, "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד .. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".