108
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
קיימים לגבי חיות הגוף, ולגבי האכילה הקשורה לחיות הגוף, כדלעיל,
כך קיימים שני אופנים אלו גם בחיות הנשמה של הנפש האלקית אצל ישראל, שישנה תמצית החיות של הנשמה, הנקודה היהודית הקיימת אצל כל ישראל באופן שווה55, וישנה "התפשטות" החיות, הכוחות הגלויים של הנשמה, שבכך יש דרגות רבות ושונות56.
וזוהי הסיבה לכך שהעומר לגולגולת, המזון הרוחני, היה מוגדר בעיקר בשיעור עצמי, הזהה אצל כל ישראל57, כמודגש בפרשת המן, כדלעיל:
כידוע, יציאת מצרים היא לידת עם ישראל58, ובמשך כל ארבעים השנים במדבר דומים ישראל לתינוק59, או לגדול הסמוך על שולחן אביו, אשר כל צרכיו מסופקים על ידי אמו (או אביו), כך היו ישראל במדבר, שהקדוש־ברוך־הוא סיפק להם את כל צרכיהם – מזון, מים, לבוש60 וכדומה – "כאשר ישא האומן את היונק"61.
וכשם שאצל תינוק, בשנותיו הראשונות, אין ניכר השוני בין החיות שבכוחות ובאיברים השונים – בין השכל שבראש לבין המדות שבלב – אלא מורגשת בעיקר בחיות הכללית, הזהה בכל הגוף. ומזונו זהה – הוא יונק משדי אמו ובמאכל מוכן זה נכללים כל מרכיבי המזון הדרושים לו, וכל הטעמים62 –
כך היה בתקופה זו, של ארבעים השנים במדבר, לאחר לידת עם ישראל, שמזונם הרוחני, שניתן באמצעות מזונם הגשמי – ה"מן", היה בעיקר בשיעור עצמי של "עומר לגולגולת", הקשור לחיות של עצם הנשמה, לעצם ההתקשרות של ישראל לקדוש־ברוך־הוא, הנעלית מהבדלי דרגות בישראל – דרגת "ראש" ודרגת "רגל" וכדומה. ובמזון זה, במשך ארבעים השנים במדבר63, "מוצאים
הערות
- 55. ונוגע להלכה בדיני פקו"נ (שו"ע הל' שבת סשכ"ט. ועוד) שחיובו הוא כלפי כאו"א בשווה. ולהעיר מתניא פל"ב ד"הנפש כו' כולן מתאימות ואב א' לכולנה".
- 56. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 156 ואילך.
- 57. להעיר מפני דוד להחיד"א סוף פרשתנו (אות כב) מפי' רבינו אפרים: וימודו בעומר עמר גימט' יש נגד יש עולמות לכל צדיק וצדיק וסוד המרבה והממעיט לרמוז לכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' שנא. ספר הליקוטים שם ע' תתז. וש"נ.
- 58. ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם.
- 59. ראה ירמי' ב, ב.
- 60. ראה תענית ט, א. פרש"י עקב ח, ד. ועוד.
- 61. ל' הפסוק בהעלותך יא, יב.
- 62. ראה להלן הערה 64.
- 63. ע"פ המבואר בפנים (וע"פ הנ"ל הערה 46) יומתק לשון רז"ל (קידושין לח, א. פרש"י פרשתנו טז, לה): וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו. דלכאורה: כלל הוא ברז"ל ד"דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד" (ל' הרא"ש סוף פסחים), ועאכו"כ דאין מדייקים במספר ארבעים שנה שיהיו ארבעים שלימים מיום ליום (ועד"ז הקשה בתו"ת כאן פסוק לה), אלא דמכיון דשיעור עצמי דמן שייך לארבעים שנה, מובן שגם השיעור דארבעים שנה צ"ל בשלימות.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
רש"י על שמות ט״ז:ל״ה - הטקסט מספריא
ארבעים שנה. וַהֲלֹא חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵם? שֶׁהֲרֵי בְּט"ו בְּאִיָּר יָרַד לָהֶם הַמָּן תְּחִלָּה וּבְט"ו בְּנִיסָן פָּסַק, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה')? אֶלָּא מַגִּיד, שֶׁהָעֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ בָהֶם טַעַם מָן (קידושין ל"ח):
אל ארץ נושבת. לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (שֶׁאוֹתָהּ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מְיֻשֶּׁבֶת וְטוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן", וְתַרְגּוּם שֶׁל נוֹשָׁבֶת "יָתְבָתָא", רָצָה לוֹמַר — מְיֻשֶּׁבֶת):
אל קצה ארץ כנען. בִּתְחִלַּת הַגְּבוּל קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַרְבוֹת מוֹאָב. נִמְצְאוּ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה? אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב כְּשֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּז' בַּאֲדָר פָּסַק הַמָּן מִלֵּירֵד, וְנִסְתַּפְּקוּ מִמָּן שֶׁלָּקְטוּ בוֹ בַיּוֹם עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (יהושע ה'):
ארבעים שנה FORTY YEARS — But was not this period short of thirty days, since it was on the sixteenth of Iyar that the Manna fell for them for the first time and on the fifteenth of Nisan that it ceased, as it is said, (Joshua 5:12) “And the Manna ceased on the morrow”? (cf. the preceding verse which speaks of the day when they ate unleavened bread). But this tells us that in the cakes that Israel had brought out of Egypt and which they ate from the 15th of Nisan to the 16th of Iyar after they left Egypt they experienced the taste of Manna (so that the 40 years mentioned here as those during which they ate Manna may be regarded as complete) (Kiddushin 38a).
אל ארץ נושבת TO A LAND INHABITED — after they had crossed the Jordan, [for that territory on the other side of the Jordan was cultivated (מְיֻשֶׁבֶת, which is regarded as the equivalent of נושבת; cf. Rashi on Genesis 36:20) and good, as it is said, (Deuteronomy 3:25) “Let me pass over, I pray thee, and see the good land that is on the other side of the Jordan”. And the translation of נושבת by Onkelos is יתבתא which means to say מיושבת, “settled”].
אל קצה ארץ כנען UNTO THE EXTREMITY OF THE LAND OF CANAAN — at the beginning of the border before they passed over the Jordan, that is, in the plains of Moab — consequently they (these two descriptions of the locality) contradict each other! But the explanation is that in the plains of Moab, when Moses died (cf. Deuteronomy 34:1) on the seventh of Adar, the Manna really ceased to fall but they had a sufficient supply from the Manna which they had gathered on that day to last until they had brought the Omer on the sixteenth of Nisan in Canaan itself, the cultivated land, as it is said, (Joshua 5:11) “And they did eat of the produce of the land on the morrow after the Passover” (Kiddushin 38a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתצג קידושין לח, א
- לקוטי שיחות כרך לג בהעלותך שיחה א מאותו ספר קידושין לח, ב
- לקוטי שיחות כרך לח בלק שיחה ב מאותו ספר קידושין לח, א
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה-ז' אדר שיחה א מאותו ספר קידושין לח, א
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה-ז' אדר שיחה א מאותו ספר קידושין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יז אמור שיחה ב מאותו ספר קידושין לח, ב
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה א מאותו ספר קידושין לח, ב
- לקוטי שיחות כרך כו שמות שיחה א מאותו ספר קידושין לח, א
- תורת מנחם שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשט"ו קידושין לח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ה קידושין לח, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ה קידושין לח, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז קידושין לח, רע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות לולב תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים טו קדושין לח, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה לד קידושין לח, ב