96

אמונה היא תמידית – זוהי הידיעה וההנחה אצל מאמין, שכך הוא הדבר, והיא קיימת אצלו תמיד, גם כאשר אין היא קשורה למעשה¹³. לדוגמא, בעניננו: האמונה ש"כל מזונותיו באין לו בהשגחה" – הרי אין לומר, שהוא מאמין בכך רק כשהוא עסוק בפרנסתו – אלא האמונה קיימת אצלו תמיד.

ואילו הבטחון, ההסתמכות הודאית על הקדוש־ברוך־הוא בפרנסתו, הוא הרגש המתעורר אצל האדם בעת הצורך¹⁴: כאשר האדם עוסק במלאכתו כדי להרויח את פרנסתו, הוא בוטח בה', אשר "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"¹⁵ – הוא סמוך ובטוח שהקדוש־ברוך־הוא בודאי יברך את מעשיו, באופן שיביאו לו פרנסה.

או כאשר יהודי נמצא ר"ל בשעת צרה ואין הוא רואה כל מוצא בדרך הטבע כיצד להינצל ממנה – אין הוא מתייאש ח"ו "מאין יבוא עזרי"¹⁶, אלא הוא בוטח בה', שהקדוש־ברוך־הוא, שהוא בעל הבית על הטבע ובכוחו לשנות את הטבע¹⁷, בודאי יסייע לו, ש"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"¹⁸.

יותר מכך: הבטחון עצמו הוא ה"כלי" המביא את ישועת ה', ואת מילוי צרכיו של היהודי.

וזהו אחד ההסברים למדת הבטחון. כי, לכאורה, אין מובן:

משמעות הבטחון היא¹⁹, שהיהודי בוטח בה' אשר ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה דוקא. כלומר, בנוסף לכך שהקדוש־ברוך־הוא יודע שכך טוב לאדם, הרי הבטחון הוא שיהא זה באופן שגם האדם יראה שזוהי טובתו.

ולכאורה: ייתכן שהיהודי שרוי ר"ל בצרה משום שלא התנהג כראוי, ומגיע לו עונש. ומנין הבסיס לבטחונו²⁰ – ובבטחון מוחלט ואמיתי, שאין אצלו שום ספק, והוא רגוע לחלוטין²¹ – שהקדוש־ברוך־הוא בודאי לא יענישנו, למרות שגם זוהי טובתו, אלא דוקא ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה?