101

ולפי ההסבר שלעיל מובן הדבר: בקשת צרכים שאינה נאמרת בשבת היא כאשר האדם מבקש על עצמו, על מציאותו העצמית, שצרכיו וחסרונו ימולאו.

אבל אצל רבי ייסא סבא, נבעה תפלתו מכך שלא החשיב את מציאותו העצמית. עד כדי כך שחש בכל צעד ושעל שהכל תלוי בקדוש־ברוך־הוא. כפי שמבואר שם בזהר⁵³, שעל הנהגה כזו נאמר⁵⁴ "את המיחלים לחסדו, – "דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא־בריך־הוא". כלומר, התפלה היא רק כדי לבטא את היותם "המיחלים לחסדו"⁵⁵, אשר חשים שהכל הוא רק בחסדו של הקב"ה.

ואופן כזה של תפלה על מזונותיו של האדם – מותר אף בשבת.

ז. במהדורא תניינא – דרגה נעלית יותר בבטחון

אמנם, הנהגתו זו של רבי ייסא סבא אינה שווה לכל נפש, אך בכל זאת "אפס קצהו ושמץ מנהו"⁵⁶ מתאים לכל אחד⁵⁷, ולפחות בזמנים מסויימים.

ויש לומר, שזהו ההבדל בין ימות החול לבין ימות השבת: במשך ששת ימי החול, כאשר נוהג היהודי באופן המבואר בשולחן ערוך⁵⁸ – ילך לעסקיו... וישא ויתן באמונה – עסוק בעניני פרנסה, הרי מדת הבטחון אצלו היא באופן שעליו לחפש גורם וכלי טבעי, כי אי אפשר לדרוש ממנו שבמצב זה הוא יוכל להתעלות לחלוטין מעל לטבע, ולהגיע לדרגה הנעלית ביותר במדת הבטחון, שהוזכרה לעיל. אבל ביום השבת, שאיננו יום המעשה⁵⁹, כאשר היהודי הוא מעל לעשיית מלאכה – צריכה להיות אצלו הדרגה הנעלית יותר בבטחון, "המיחלים לחסדו" (או לפחות, בדומה לכך).

ולפי זה יש לומר, שזהו ההסבר להבדל שבין מהדורא קמא לבין מהדורא תניינא של שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן לגבי אמירת פרשת המן:

מהדורא קמא נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן לפי הכרעת ה"גמרא"