100

ה. הכלי הטבעי אינו נחשב

ההבדל בין שתי דרגות אלו בבטחון קיים גם כאשר מכינים "כלי" בדרך הטבע⁴⁸:

בדרגה הראשונה נדרש מהאדם להכין כלי, משום שבהנהגה זו מלמעלה, כאשר "נמשכים הדברים .. על־פי הטבע"⁴⁵ – תופסים הטבע ודרכי הטבע מקום, ולכן צריך האדם להכין כלי וגורם טבעי שבאמצעותו תגיע אליו ברכת ה'.

לעומת זאת, אצל מי שמגיע לדרגה הנעלית יותר במדת הבטחון, אשר אינו צריך לעשות "שום דבר כי אם לבטוח בה'", הרי אצלו אין חשיבות כלל לדרכי הטבע, ומשום כך אין הוא מחפש סיבה וכלי. ולפיכך, אף כאשר יש גורם וכלי טבעי לפרנסתו, הרי פרנסתו אינה "קרובה" אליו יותר על ידי כך לעומת המצב שבו לא היה גורם טבעי. כי הגורם והכלי הטבעי אינם תופסים אצלו מקום כמציאות עצמאית, והוא רואה רק את קבלת צרכיו ישר מאת הקב"ה. וגם הכלי הטבעי נראה לו כדבר שהקב"ה עשה עבורו⁴⁹ ביחד עם פרנסתו.

וזהו ההסבר להנהגתו של רבי ייסא⁵⁰, אשר אמר "לא נתקין סעודתא עד דתתיהיב מבי מלכא", למרות ש"הוה ליה מיכלא דההוא יומא":

אצל רבי ייסא סבא היתה דרכו של בטחון, שהוא ראה בכל פעולה שלו, שאין זו עשייתו שלו, אלא נתינה מה'⁵¹, ולכן, אף כאשר מזונו נמצא אצלו בביתו, ועליו רק לקחתו ולהכינו, הרי הוא חש שאין זה מזונו שלו, אשר הוא לוקח משלו ומכינו, אלא ש"תתיהיב מבי מלכא": מזון זה נותן לו כעת הקדוש־ברוך־הוא. ולכן צריך הוא לבקש גם את זאת מאת הקדוש־ברוך־הוא בדיוק כפי שהוא מבקש את מזונותיו, כאשר אין לו עדיין מזון בביתו.

ו. תפלה על מזונות –

בשבת?

בכך יובן ענין נוסף בהנהגתו זו של רבי ייסא סבא:

מן הניסוח של הזהר – "לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה..." – מובן, שהוא נהג כך אפילו בשבת⁵². ואין מובן: שבת איננו זמן של בקשת צרכים, וכיצד ייתכן שרבי ייסא "בעא בעותיה קמי קודשא־בריך־הוא על מזוניה" אפילו בשבת?