215

לרצונו, מתוך הכרח, והרי זה כאילו לא עשה את המעשה הזה, אלא עשייתו היא "כאילו נעשה מאליו".

ה. הצלחת יוסף היא בהתאם לדרגת התבטלותו

וכך הוא ההבדל אצל יוסף:

בהיותו בבית פוטיפר, היה יוסף, אשר "הורד מצרימה", עבד לפוטיפר – ובהתאם לכך נעשתה גם עבודת ה' שלו בבחינת עבד, עבד ה', שכל מציאותו היא מציאות האדון. וזהו ההסבר, בפנימיות, לכך שהצלחתו של יוסף באה לידי גילוי בפרשתנו החל מ"חמישי" ואילך²¹, כי מפני התבטלותו לקדוש־ברוך־הוא, אשר נגרמה על ידי עבדותו, מפני כך²² "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח .. ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".

אך כיון שבמצב זה, גם לאחר ההתבטלות עדיין קיימת מציאות של "יד" העבד, לכן גם ההצלחה האלקית התבטאה רק באופן של "ה' מצליח בידו", כדלעיל, ההצלחה האלקית מתבטאת, מלובשת, ולכן מוגבלת, בהתאם ל"ידו" ועשייתו של יוסף²³.

אך כאשר הושיבו את יוסף בבית האסורים, נגרמה אצלו²⁴ התבטלות מוחלטת לקדוש־ברוך־הוא, הוא נעשה כאין ואפס ממש, ולכן גם ההצלחה האלקית היא באופן של "ואשר הוא עושה ה' מצליח" – הצלחה שאינה במושגים של "איש", אלא רואים בודאות שזוהי יד ה', כדלעיל²⁵.

אמנם גם הצלחה זו קשורה ל"ידו" ולעשייתו של יוסף, כפי שמדגישה התורה "ואשר הוא עושה ה' מצליח", וכך גם מודגש שיש מציאות של "ידו" – "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" – אך כיון שיוסף היה במצב של התבטלות מוחלטת כלפי הקדוש־ברוך־הוא, שאינה מותירה כלל מקום לתחושה של מציאות עצמית, כאסיר בבית האסורים – הרי גם "ידו" ועשייתו לא תפסו כלל מקום.

ולכן ההצלחה האלקית בעשייתו לא היתה מצומצמת ומוגבלת לפי אפשרויות "ידו" של הנברא, אלא היתה זו הצלחה אלקית שמעל לטבע לגמרי,