שיחה יח

443שיחה יח

שיחת יוס ה' פ' ויחי עשוה בטבת - יהפך לשמתה - ה'תשמ"ה - לאחוי תפלת מנחה -

א דובר כמ"פ' אודות המנהג דאמירת ,דברי-כבושין" ביום התענית.

והענין בזה:

אודות כללות ענין התענית -- כותב הרמב"ם בריש הלכות תעניות: ,דבר זה מדרכי התשובה הוא".

והכוונה בזה -- הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לזולת (לעורר את הזולת לעבודת התשובה) -- בהתאם לציווי ,ואהבת? לרעך כמוך"

ובפרט ע"פ הוראת חז"ל* -- שהובאה גם בתור פס"ד בשו"ע: -- ,אל תפרוש מן הציבור", כלומר, שעבודתו של יהודי צריכה להיות קשורה עם הציבור כולו, ומטעם זה, רובם ככולם של התפלות נאמרות בלשון רבים, כדי שגם תפלת היחיד תהי' קשורה עם הציבור כולו, ומזה מובן גם בנוגע לעבודת התשובה, שהתשובה של היחיד צריכה להיות תשובה דרבים -- שממנו יראו וכן יעשו רבים,

וענין זה נפעל ע"י מעשה בפועל, וכן ע'י הדיבור בדברים היוצאים מן הלב',

ובמיוחד -- ,דברי-כבושין", שעל ידם מעוררים את השומעים לענין התשובה.

ויש להוסיף, שבלשון ,דברי-כבושין" גופא מרומז ענין התשובה -- כי הלשון ,כבושין" הוא ע"ד לשון הכתוב" ,יכבועש עוונותינו", שענינו -- תיקון העוונות, עד לתיקון בתכלית השלימות!, שזהו תוכן עבודת התעשובה.

ב. ענין התענית הוא' -- כלשון הנביא?י: ,צום ויום רצון לה", כפי שמביא אדמו"ר הזקן באגה"ת'.

ומבאר שם בפרטיות יותר -- ש,סוד התענית הוא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה, כמו הקרבן שנאמר בו ריח ניחוח לה'", כלומר, תוכן ענין התענית הוא -- גילוי רצון העליון, שעניז זה נפעל עי"ז שישראל ממלאים ומשלימים את רצונו ית' -- ,נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"?י (שזהו הפירוש ד,ריח ניחוח לה'").

ונמצא, שביום התענית (.יום רצון לה") מודגש בגילוי כללות ענינו ועבודתו של יהודי, כדלקמו.

ג, ביאור הענין:

סיום ושלימות הכוונה דבריאת העולם 44444 לקוטי היא -- ,אשר ברא אלקים לעשות":י, שפירושו -- ,לתקן"*י היינו, שתפקידו של יהודי לפעול תיקון ושלימות במציאות הבריאה, ובלשון הגמרא:י: ,בעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".

ולכאורה אינו מובן: הרי ביום הששי למעשה בראשית (שהתחלתו% ביום חמישי לאחרי חצות -- הזמן שבו נמצאים עתה) היתה כבר הבריאה בשלימותה, כמ"ש'' ,וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", לא רק ,טוב" סתם, אלא ,טוב מאד", וא'כ, מה שייך להוסיף תיקון ושלימות (כביכול) על תכלית השלימות?!

והמענה על זה -- כמבואר בדרושי חסידות*י בארוכה בביאור טעמי בריאת העולם, שא' הטעמים הוא -- ,בכדי שיתגלו שלימות כוחותיו ופעולותיו כו" (כלשון הע"ח בתחלתו"י). כלומר: הקב"ה בודאי שלם בתכלית השלימות ואינו חסר כלום ח"ו, אבל אעפ"כ, עלה ברצונו שכוחותיו ופעולותיו יבואו בפועל ובגלוי בעולם דלמטה, עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנול.

וכוונה זו נשלמת ע'י עבודת האדם -- שעל ידו נפעל גילוי אלקות במציאות הבריאה כולה, עד לדברים הכי תחתונים:

מציאותו של יהודי היא -- כלשון הכתוביי: ,חלק אלקה ממעל", וכפי

שמוסיף אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישא:: -- ובכך מגלה את פירוש הכתוב ,חלק אלקה ממעל" -- ,ממש", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"רג ש,ממש" הוא גם מלשון מישוש (פירוש השני ד,ממש"), כלומר, שהעניז ד,חלק אלקה ממעל" צריך לחדור בגלוי באופן ד,ממש", עד שיוכלו למשש זאת ע"י חוש המישוש שבידים!

דהנה, ידוע מ"ש הרמב"ם:: בנוגע לחוש המישוש, שלא מצינו בכל התורה לשון ,מישוש" בנוגע להקב"ה, אף שבנוגע לשאר החושים, ראי' ושמיעה וריח, ,דיברה תורה כלשון בני אדם"? -- לפי שחוש המישוש הוא תחתון ופחותהערך כל כך עד ש,אי אפשר לציירו בחק השם יתעלה" אפילו לא בשם המושאל בלבד.

ולמרות (ואדרבה -- בגלל) גודל

הירידה שבחוש המישוש, מדגישים שמציאותו של יהודי היא: ,חלק אלקה ממעל ממש", היינו, שע'י התלבשות הנשמה בגוף הגשמי הנתפס בחוש המישוש -- מתבטא אמיתית הענין ד,חלק אלקה ממעל ממש" (כפשוטו).

וכשם שהדברים אמורים בנוגע למציאותו של יהודי -- כן הוא גם בנוגע לעבודתו:

עבודתו של יהודי צריכה להיות בתכלית השלימות, בכל כחו ובכל יכלתו, ובלשון הש"ס*: ,כדבעי ליי למיעבד", 445ובפשטות -- ,בכל לבבך ובכל נפשך*':, ויתירה מזו: ,בכל מאדך" -- בלי גבול"?, תכלית העילוי בעבודה הרוחנית (בדוגמת ,,חלק אלקה ממעל.

וביחד עם זה, ישנו הפירוש ב,בכל מאדך" -- ,,בכל ממונך"י, היינו, שלוקת דבר שהוא תכלית הגשמיות (בדוגמת ,ממש", חוש המישוש), ועושה ממנו ענין של מצוה -- צוותא וחיבור?י עם הקב"ה.

ובזה מתבטאת כללות עבודתו של יהודי, כמבואר בתניא'י גודל הפלאת מעלת הצדקה ש,שקולה כנגד כל המצוות":י -- ,מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' . . ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה . . שאדם נותן מיגיע כפיו . . כל נפשו החיונית עולה לה' . . במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'".

כלומר: עבודתו של יהודי היא - שהכחות הנעלים ביותר יפעלו בדברים הכי תחתונים, כמודגש בשני הפירושים ד,בכל מאדך", העבודה באופן של בלי גבול מחד גיסא, ו,בכל ממונך" לאידך גיסא. ודוקא עי"ז ממלאים ומשלימים את רצון העליון -- ,נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ד. וענין זה מודגש בגלוי ביום התענית -- ,יום רצון לה'":

,תענית" כפשוטה ענינה -- עינוי, וכידוע שא' הפירושים בתיבת ,תענית"

הוא -- מלשון עינוי, כלומר, עינוי הגוף הגשמי, ע"י העדר האכילה ושתי' וכיו"ב.

ולכאורה אינו מובן: מכיוז שהתענית ,מדרכי התשובה", ו,עיקר התשובה בלבייי, וכמפורש בקרא*: ,קרעו לבבכם ואל בגדיכם", היינו, עבודה רוחנית -- א'כ, מה נוגע (כל כך) עינוי הגוף הגשמי?!

ומהביאורים -- ע"פ האמור לעיל -- שכללות ענין העבודה צריך לחדור בגשמיות עוה"ז, תחתון שאין למטה ממנו, ובעניננו -- גוף הגשמי.

ובזה דוקא הוא עיקר העילוי - כמודגש בלשון חז"ל על הפסוק% ,ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש .. בחודש העשירי הוא חודש טבת" -- ,ירת שהגוף נהנהז: מן הגוף"*:

,אחשורוש" ו,אסתר" קאי (גם) על הקב"ה וכנס"י: ,אחשורוש" -- קאי על הקב"ה, שאחרית וראשית שלו"י, ו,אסתר המלכה" -- קאי על ספירת המלכות, כנסת ישראל?י, שבה כלולים כל נש"י עד סוף כל הדורות.

וזהו הפירוש ד,גוף נהנה מן הגוף" -- שהגוף דלמעלה, ,גופא דמלכא", אדם העליון שעל הכסא, נהנה (כביכול) מז הגוף של האדם דלמטה.

44646 לקוטי

והדיוק הוא, כאמור, ,נהנה מן הגוף", היינו, שההנאה דאדם העליון -- ,נחת\ רוח לפני כו'" -- היא מהעבודה הקשורהן עִם הגוף הגשמי, וכיו"ב בנוגע לכל עניני העבודה -- מעשה גשמי דוקא, ,המעשה הוא העיקר"יי.

והדגשה זו -- שהעיקר הוא הגוף הגשמי -- מצינו בענין ה,תענית":

יש מצוות התלויות במוח או בלב, ואינם קשורים (כל כך) עם גשמיות. ואפילו המצוות התלויות בשאר אברי האדם -- הרי לא תמיד קיימת הדגשה מיוחדת על הגשמיות שבדבר.

אמנם, ענין ה,תענית" -- כל ענינו כעינוי הוא בנוגע לגוף הגשמי, עניני אכילה ושתי' שהגוף נהנה מהם, ויתירה מזו: ענינים המוכרחים לחיות וקיום הגוף (לא רק עניז של תענוג בלבד), במ"שי ,לחם לבב אנוש יסעד", ולא עוד אלא ש,לא על הלחם לבדו יחי האדם כי על בל מוצא פי ה' יחי' האדם"", כפירוש. האריז"ל* שנשמתו של האדם זקוקה ל,מוצא פי ה'" שבלחם הגעמי. ואף שמדובר אודות ,מוצא פי ה" שבלחם, הרי כדי לקבל את החיות מ,מוצא פי ה'י שבלחם -- בהכרח לאכול את הלחם הגשמי כפשוטו.

וכז הוא גם בנוגע לפעולה בעניניו העולם, שהרי א' הענינים השייכים במיוחד לעבודה דיום התענית הוא - (ההוספה ב)מצות הצדקה, שבה מתבטא

כללות ענין העבודה דבירור העולם, בנ"ל.

ונמצא, שכללות עבודתו של יהודי לפעול בענינים גשמיים דוקא - מודגשת בגלוי ביום התענית.

ה ויש להוסיף בזה -- בעומק יותר:

עבודתו של יהודי היא, כאמור, לגלות את ה,טוב (ויתירה מזו: ,טוב) מאד" שבד. מציאות הבריאה.

ועניז זה מודגש ביותר ביום התענית -- שמגלים את ה,טוב מאד" בדבר שהטוב שבו בהעלם כל כך, עד שבגלוי הוא היפך הטוב:

ביום התענית אי אפשר להנות מעניני אכילה ושתי', כלומר, שה,טוב", ועאכו"כ ה,טוב מאד" שבעניני אכילה ושתי' הוא בהעלם, ולא עוד אלא שבגלוי ישנו ענין של צער ועינוי -- היפך הטוב.

ובזה מתבטא העילוי המיוחד שביום התענית -- שע"י עבודתו של יהודי מגלים את ה,טוב מאד* שבענין התענית (צער ועינוי) גופא, הן למעלה -- שיום התענית נעשה ,יום רצון לה'", עד לפנימיות הרצון -- חפץ ותענוג*י, נחת רוח לפני, ,צום אבחרהן""", ועי"ז - ,פועל ישועות בקרב הארץ*"י,

והן בנוגע לאדם דלמטה - כפי שמצינו בהלכות שבת [והרי נמצאים אנו בג' הימים שלפני השבת, ,קמי שבתא"י] בנוגע לתענית חלום בשבת, ש,התענית הזה תענוג הוא לו"5, וההסברה בזה -- מכיון שהרצון מהפך את התענית 447לעונגיי, כלומר, שמגלה את ה,טוב", עד ל,טוב מאד" שבתענית -- ענין התענוג, תכלית שלימות הטוב.

ועד שמתגלה ענין התענוג בכל העולם כולו -- שהרי עי"ז שיהודי ממשיך ומגלה את האל"ף??, ,אלופו של עולם", במציאות העולם, אזי מהפך את ענין הגלות - ,גולה" -- ל,גאולה":י, גאולת ישראל וגאולת השכינה':, ובמילא מתהפך גם כַללות ענין התענית, צום ועינוי (הקשור ובא בסיבת הגלות), לענין של טוב ותענוג כפשוטו -- כמ"ש הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות: ,כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", ויתירה מזו*: ,ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה".

%

ו האמור לעיל הוא צד השוה בכל התעניות, ונוסף לזה, ישנו ענין מיוחד בכל תענית -- כשם ש,כל יומא ויומא עביד עבידתי"*.

ביאור עניגו המיוחד של עשרה בטבת:

המאורע שאירע בעשרה בטבת, שבגללו נקבע הצום, הוא -- כלשון

הכתוב*: ,סמך מלך בבל אל ירושלים", כלומר, התחלת המצור על ירושלים.

והנה, בפסוק זה מצינו ענין מיוחד שלא מצינו בשאר תעניות, והוא -- הלשון ,בעצם היום הזה" (וכפלו והדגישו): ,בתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" וידועים דברי האבודרהם* שהובאו גם בב"י": ,ואפילו הי' (עשרה בטבת) חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים"*.

והביאור בזה -- דלכאורה, איך יתכן שהתענית דעשרה בטבת ידחה עונג שבת (ובפרט ש, שבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"')? והתירו? -- כאמור - שהרצון מהפך את התענית לעונג, אלא שבזה כמה אופנים: (א) תענית סתם בשבת -- הרי זה רצון אסור (היפך רצונו האמיתי דהאדם?). (ב) תענית חלום -- התירה תורה, כנ"ל מפס"ד השו"ע (ומ"מ צריך להתענות תענית לתעניתו, כי החלום תלוי% בהרהורי לבו"). (ג) ביוהכ"פ -- הרי זה רצונו בשלימות.

ומטעם זה -- כן הוא גם בעשרה בטבת שנאמר בו ,בעצם היום הזה", כמו ביוהכ"פ.

ונמצא, שבעשרה בטבת ישנה חומרא יתירה שלא מצינו בשאר הצומות (ד' הצומות) -- שהוא בדוגמת יוהכ"פ!

448108 לקוטי ובזה גופא -- ,עצם היום הזה', ,עיצומו של יום*5:

יוהכ"פ הוא ,אחת בשנה"*, וע"פ פירוש התוס'י" ש,אחת" קאי על ,הנפש שנקראת יחידה", היינו, בחי' יחידה (שבנפש).

והנה, ביום זה (,אחת בשנה") ישנם כמה ענינים -- שהרי מהלשון ,עיצומו של יום" גופא, מוכח, שישנם כמה ענינים ביום זה, ונוסף לכך, ישנו ענינו העיקרי של היום, העצם והתוקף של היום (וככל שאר הפירושים שבתיבת ,עיצומו").

ומזה מובן גודל העילוי דעשרה בטבת -- שלא זו בלבד שיש לו קשר ושייכות ליוהכ"פ בכללותו, אלא עוד זאת, ששייכותו ליוהכ*פ היא בכך שנאמר בו ,בעצם היום הזה", היינו, שהוא ע"ד ובדוגמת ,עצם היום הזה" דיוהכ"פ, ,עיצומו של יום"!

ועפ"ז יש להוסיף בדרך אפשר, שגם הצד השוה דכל התעניות -- הקשר עם הגוף הגשמי, והפיכת העינוי לתענוג -- מודגש ביותר בעשרה בטבת: (א) המעלה דעינוי הגוף הגשמי -- כמבואר בכ"מ%9 שעינוי הגוף דיו"כ מגיע למעלה מהתשובה, (ב) הפיכת הצום דעשרה

בטבת לתענוג (,יום רצון לה'"יי, ועי"ז.

נעשה רצון האדם כן (כפס"ד הרמב"ם)) -- באופן שהרצון הוא בשלימות, כמו

ביוהכ"פ (כנ"ל), וכמבואר בכ"מ'י שיו"כ הוא תענוג עצמי הבלתי מורגש.

זה אמנם, עדיין צריך להבין:

הן אמת שבנוגע לעשרה בטבת נאמר בכתוב ,בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים, ומזה למדים שאילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו כו'. אבל עדיין דרוש ביאור -- מהי הסיבה ליחודו של עשרה בטבת משאר הצומות, שיהי' דומה ליוהכ"פ, אשר כתוצאה מזה הודגש הדבר בכתוב בהוספת התיבות ,בעצם היום הזה"?!

וכמדובר כמ"פ שהסבר הדבר צריך להיות מובן בפשטות, גם לאנשים פשוטים -- כשם שחומרת צום זה (שאילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו) מובנת ושייכת גם לאנשים פשוטים בתכלית.

בודאי ישנם הסברים ע"ד הסוד הדרוש והרמז, אבל ביחד עם זה, בהכרח שישנו גם הסבר ע"ד הפשט, הסבר שיתקבל בשכלו של פשוט שבפשוטים, מבלי להמתין עד שיהי' למדן, רמזן ודרשן, מקובל ובעל תורת הסוד!

והביאור בזה -- בפשטות?:

המאורעות דד' הצומות:י באו בהמשך זה לזה, היינו, שכל מאורע בא לאחרי הקדמת המאורעות שלפניו: המאורע דייז בתמוז, ,הובקעה העיר", בא לאחרי הקדמת המצור על העיר שהתחיל בעשרה בטבת. המאורע דתשעה באב, 449חורבן ביהמ"ק, בא לאחרי הקדמת המאורעות דמצור ובקיעת חומת העיר. ולאחרי מאורעות אלו ובהמשך להם - בא המאורע דצום גדליייי.

ובפשטות: לאחרי ש,נתמלאה הסאה" -- הי' המאורע ד,סמך מלך בבל אל ירושלים", מתוך תקוה שבראותם זאת יחזרו בתשובה. וכאשר לא ניצלו את הזמן ולא עשו תשובה - בא המאורע

דהובקעה העיר. וכאשר גם מאורע זה לא,

עזר שיתעוררו לשוב בתשובה -- בא המאורע דחורבן ביהמ"ק, ולאח"ז - המאורע דהריגת גדליי.

ונמצא, שהמאורע דעשרה בטבת, ,סמך מלך בבל אל ירושלים", המצור על ירושלים -- מהוה התחלת וסיבת כל השתלשלות המאורעות דשאר הצומות, שהרי אילולי המצור על ירושלים, לא הי" שייך המאורע דבקיעת חומת העיר ועאכו"כ -- חורבן ביהמ"ק וכו'.

זהו הביאור הפשוט של גודל החומר דעשרה בטבת -- כפי שמבין גם פשוט שבפשוטים עד כמה נוגע התחלת העניו, שאז נקל עדיין למנוע את הדבר הבלתי-

רצוי מעיקרו, ולאידך, אם לא מונעים את. ההתחלה -- הרי בהתחלה זו כלול כבר. כל השתלשלות המאורעות שיבואו בדרך'

הטבע (אם לא ינצלו את הזמן שניתן מלמעלה כדי לשוב בתשובה), מצד הענין דמצוה גוררת מצוה** ועד"ז בהפכו כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לביטול כללות.

ענין הצום והפיכתו ליום טוב -- שמכיון שעשרה בטבת הוא ההתחלה והסיבה דכל הצומות, הרי כאשר מהפכים אותו ליום טוב, מתהפכים בדרך ממילא כל שאר הצומות ל,ימים טובים וימי ששון ושמחה".

1.09 ח. ויש להוסיף עוד ענין בנוגע למעלת עשרה בטבת:

ישנו כלל ,העשירי יהי" קודש**'. ובעשרה בטבת מודגש הדבר ביותר -- להיותו ביום העשירי דחודש העשירי (כלשון הכתוב'': ,צום העשירי*), כלומר, עשירי שבעשירי, הן מצד מהלך הלבנה -- חודש, והן מצד מהלך השמש -- יום [בחודש].

וגם בענין זה מודגש הקשר ליוהכ"פ -- שהרי אף הוא ,בעשור לחודש"", ,העשירי יהי' קודש".

אמנם, שלימות זו דעשרה בטבת היא בהעלם, וצריכים לגלותה מן ההעלם אל הגילוי, ע'י עבודת התשובה (שהר" . התענית ,מדרכי התשובה הוא"), המגלה את ענינו האמיתי של יום זה -- ,יום רצון לה'", עד ליו"ש בפועל ובגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה שיהפכו ימים אלה ל,ימים טובים וימי ששון ושמחה*, כנ"ל.

וע"פ האמור לעיל אודות הקשר דעשרה בטבת עם יוהכ"פ, שבשניהם נאמר ,בעצם היום הזה" -- נמצא, שגם הענין דעבודת התשובה (התוכן דכל התעניות) מודגש ביותר בעשרה בטבת, ע"ד ובדוגמת התשובה דיוהכ"פ הקשורה עם ,עיצומו של יום" -- ,עיצומו של יום מכפר":

דהנה, בנוגע ליוהכ"פ כותב הרמביםיי: ,אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ויו"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד", וממשיך דבמיוחד הוא ביוהכ"פ -- שהוא 450100 לקוטי ,זמו תשובה לכל . . והוא קץ מחילה וסליחה לישראל".

וע*פ האמור לעיל, נמצא, שגם בעשרה בטבת (.בעצם היום הזה*) ישנו תכלית העילוי דעבודת התשובה -- בדוגמת. התשובה דיוהכ"פ (מצד ,עיצומו של יום").

ונמצא, שגם בענין התשובה, הצד, השוה שבכל התעניות - יש הפלאה מיוחדת בנוגע למעלתו של עשרה בטבת.

ט. נוסף על האמור לעיל אודות ענינו המיוחד של עשרה בטבת -- ענין השוה בעשרה בטבת מידי שנה בשנה, ישנה הוראה נוספת מהקביעות דעשרה בטבת: בשנה זו, אשר להיותה קביעות שונה מזו שבשנה שעברה ובשנה הבאה (בנוגע. ליום בשבוע וחלק הפרשה דיום זה), הרי. ,כל יומא ויומא עביד עבידתי", כך שישנה הוראה מיוחדת מקביעות שנה זו.'

ובמכ"ש וק"ו: אפילו בנוגע לעניני העולם ידועה תורת הבעש"ט* (שמכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, בהכרח' לומר) שיש בהם הוראה ולימוד בעבודת. האדם לקונו, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות קביעות השנה, דבר הנקבע ע"פ. הוראת התורה, הרי בודאי שיש בזה הוראה ולימוד בעבודת האדם לקונו, העיקרית,

ובמיוחד -- בנוגע לכללות העבודה,, ,אני נבראתי לשמש את קוני"י", להיות ,שותף להקב"ה במעשה בראשית", עי"ז שמגלה את ה,טוב", עד ל,טוב מאד'", שבכל דבר שבעולם, ועושה זאת באופן

ד,אדם לעמל יולד*:י, ,בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך*, כנ"ל בארוכה.

ובכן: הקביעות דעשרה בטבת קשורה עם פרשת השבוע, ובזה -- ב' ענינים: (א) כללות הפרשה -- פרשת ,ויחי", השייכת לכלל (ולכל אחד מ)ימי השבוע, (ב) חלק הפרשה השייך במיוחד ליום זה - מחמישי עד ששי.

וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן" שיש ,לחיות" עם הזמן, וכפי שנתפרש פתגם זה -- ובהדגשה מיוחדת ע"י ב"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שהכוונה להוראות שלמדים מפרשת השבוע, הן מכללות הפרשה, ובמיוחד -- משיעור חומש היומי, כדלקמן.

וכאמור, גם הוראות אלו צריכות להיות מובנות ליהודי פשוט שבפשוטים - בלימודו ע"ד ,פשוטו של מקרא", עוד לפני שמגיע לדרגות שלמעלה מזה, עד ל,יינה של תורה", כדלקמן.

י. ההוראה מכללות פרשת השבוע -- פרשת ,ויחי"5:

התחלת הפרשה היא - ,ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". וידוע פירוש בעל הטורים בזה: ,ויחי יעקב

בארץ מצרים י"ז שנה -- שהראשונים לא היו חיים כו'"5.

ועניז זה מבואר בארוכה ובפרטיות (בסגנון המובן גם לקטנים) -- כידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר* אודות שאלתו 451של אדמו"ר הצ"צ'י לאדמו"ר הזקן בקשר לפירושו של בעה"ט: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות*, יהיו מבחר שנות חייו ייז שנה שגר בארץ מצרים, ערות הארץ"?! ויענהו אדמו"ר הזקז: כתיב* ,ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ואיתא במדרש'* -- הובא בפרש"י -- א"ר נחמי' להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה. ,להורות לפניו גושנה" פירושו -- שכאשר לומדים תורה מתקרבים להשי"ת, ואז -- יכולים להיות גם במצרים במעמד ומצב ד,ויחי".

זוהי איפוא ההוראה הנלמדת מכללות

פרשת ,ויחי" בנוגע לכללות עבודתו של,

יהודי בעולם -- שע" לימוד התורה ביכלתו ובכחו לגלות את ה,טוב" ו,טוב מאד" בכל מקום ומקום שבעולם, ועד כדי כך, שאפילו בארץ מצרים, ,ערות הארץ", מקולקלת שבארצות האומות" -- גם שם יבול להיות ,ויחי יעקב", מבחר שנותיו של יעקב אבינו, בחיר שבאבות!

יא. ההוראה משיעור חומש היומי -- מחמישי עד ששי -- ובאופן ד,נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"", בדלקמן.

התחלת השיעור דחמישי היא -- ,גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב"**. ומפרש

רש*י: ,כולם לשון גדוד הם . . גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ, והוא יגוד עקב -- כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש".

והענין בזה:

כללות העבודה דכיבוש הארץ תוכנה -- ,נעמען" (לקחת את) ,ארץ כנען", שאף היא מקולקלת שבארצות האומות במו ארץ מצרים'י, ולגלות את מציאותה ומהותה האמיתית -- ,ארץ אשר ג" תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה. ועד אחרית שנה**.

וענין זה נעשה ע"י ,כל חלוץ" שעברו לפני בנ"י, ובמיוחד -- שבט גד*, שהעמיד ,גדודים" (,גדודים יגודו הימנו") לשון רבים, היינו (שצירף ,גד" ופעל) שיצטרפו ביחד כו"כ מבנ" -- עייז שפעל שגם אצלם יתגלו כל הענינים שיש בהם בכח ובהעלם, ובפשטות - שעבודתם תהי' בתכלית השלימות, ,בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך*, ובאופן שתחדור למטה מטה בגשמיות העולם [כאמור לעיל (ס"ג) בפירוש ,בכל מאדך* -- ,בכל ממונך"], תוכן העבודה דכיבוש הארץ (והארציות").

ועבודה זו נעשתה בשלימותה ובמילואה, כך שלאחרי סיום העבודה שבו לנחלתם, ובאופן שלא נפקד מהם איש!

והנה, ,התורה היא נצחית"*, היינו, שבענין זה ישנה הוראה נצחית לכאו"א 45272 לקוטי מישראל -- לא רק לאלו השייכים לשבט גד, כמפורש בפרש"י על הפסוק?? ,איש אשר כברכתו ברך אותם", ש,כללן כולם בכל הברכות", ובנדו"ד -- שהברכה דשבט גד (,גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב") שייכת (לא רק לשבט גד, אלא) גם לכל שאר השבטים, לכאו"א מבנ"י.

וההוראה היא -- כאמור -- שכאו"א מישראל צריך לעשות את כל התלוי בו להעמיד גדודים שיעסקו בעבודה דכיבוש הארץ, כפתגם הידוע"י: ,מאך דא (עשה כאן) ארץ ישראלי, כלומר, לגלות אלקות (בדוגמת הענין ד,עיני ה' אלקיך בה") בכל מקום ומקום בעולם, עד במקום (שבגלוי הוא במעמד ומצב) הכי חחתון -- בדוגמת ,ארץ כנען" (או ,ארץ מצרים").

יב. וסיום שיעור חומש היומי הוא - ,ולקדקד נזיר אחין"ייי, שנאמר על יוסף.

ומפרש בתרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי: ,נזיר אחיו" -- ,זהיר ביקרא דאחוי". כלומר: ,נזיר" הוא (גם) מלשון נזר ועטרה"י, ולכן, מפרש התרגום שענין זה קשור עם ,יקרא דאחוי".

והענין בזה:

מפסוק זה למדים הוראה נפלאה בנוגע להנהגה דאהבת ישראל -- שלמרות שאחיו התנהגו עמו באופן בלתי-רצוי, עד שמכרוהו כו', מ"מ, לא זו בלבד שלא השיב להם כגמולם, ולא זו בלבד שהשתדל אפילו שלא לפגוע בכבודם,

אלא יתירה מזו -- ,זהיר ביקרא דאחוי", שהי' זהיר בכבודם!

ויש להוסיף, ש,זהיר" הוא גם מעניז ד,זהיר טפי":יי, וגם מלשון זוהר ואור (ע"ד מ"שי"י ,והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע")י, כלומר, הנהגתו של יוסף שהי' ,זהיר ביקרא דאחוי" היתה באופן שבענין זה הי' ,זהיר טפי?, עד כדי כך שהנהגה זו (עבודתו באהבת ישראל) היתה ה,שער" לכל שאר ענני העבודה%י, וגם: עבודתו באהבת ישראל היתה באופן של זוהר ואור - בכך התבטאה ה,ליכטיקייט" שלו, ועי"ז נעשו גם כל שאר עניני העבודה באופן של זוהר ואור.

וההוראה מזה, כאמור, עד כמה צריכים להשתדל בענין דאהבת ישראל אפילו כלפי יהודי שהתנהג עמו באופן בלתירצוי (בדוגמת הנהגת אחיו של יוסף). ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא"י: ,שלא לשלם לו כפעלו חזיו, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזהר*י ללמוד מיוסף עם אחיו".

יג. וענין זה קשור גם עם התחלת שיעור היומי -- ,גד גדוד יגודנו גו'", כאמור, ,נעוץ תחילתן בסופן וסופן

בתחילתן": כדי לפעול את הענין ד,גדוד יגודנוי, להעמיד ,גדודים" (,גדודים יגודו

הימנו") לשון רבים, שיצאו למלחמה 453ד,כיבוש הארץ"/, כנ"ל -- דרושה ההקדמה דאהבת ישראל, ועד להיות ,זהיר ביקרא דאחוי", שכן, ע"י הגישה מתוך אהבת ישראל אמיתית, מצליחים להעמיד גדודים רבים -- ועד לשלימות העם, א ,בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"*י -- שיעסקו בכל עניני העבודה דתומ"צ, ועד לשלימות התורה, כולל ובמיוחד -- ,כיבוש הארץ, שלימות הארץ".

ובפרטיות יותר:

מצב של אהבת ישראל ואחדות ישראל?יי -- מוסיף בשלימות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות: בלימוד התורה -- שהרי ,דיבוק חברים" ו,פלפול התלמידים" הם מהדברים שהתורה נקנית בהם''!, היינו, שעי"ז נוסף עילוי ושלימות בהבנת התורה, משא"כ כאשר הלימוד הוא באופן ד,בד בבד", אזי ,ונואלו"*יי. ובקיום המצוות -- שהרי אין דומה קיום המצוה ע"י יחיד (ככל שתגדל מעלתו) לגבי קיום המצוה ברבים, ועאכו"כ - בציבור'י.

וכמו כן מוסיף הדבר בנצחון המלחמה דכיבוש הארץ הנ"ל -- שהרי הדברים ק"ו: ומה אלו שעברו על הציווי הראשון דעשה"ד, רחמנא ליצלן, ואעפ"כ ,היו יוצאים במלחמה ונוצחים", מפני מעלת האחדות שהיתה בהם"י, הרי כאשר

,ועמך כולם צדיקים":יי נמצאים במצב של אחדות -- עאכו"כ ש,יוצאים במלחמה ונוצחים"!

ובפרט ב,עת רצון" דיום התענית -- שכולם מתענים יחדיו, מתפללים יחדיו, ולומדים תורה יחדיו -- החל מקריאת התורה וההפטרה דיום התענית, ונותנים לצדקה יחדיו (לאחרי סיום הדברים, כרגיל בכגון דא), היינו, שישנה תכלית השלימות ד,ועמך כולם צדיקים" בכל ג' הקוין שעליהם העולם עומד*:, כולל ,עולם קטן זה האדם""י -- הרי בודאי ש,יוצאים במלחמה ונוצחים"!

ובפשטות -- שנעשה הענין ד,גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", שיוצאים למלחמה דכיבוש הארץ, וחוזרים כולם יחדיו, באופן שלא יפקד ממנו איש, לאחרי שפעלו את כיבוש העולם כולו, עי"ז שמראים באופן גלוי לעין כל, אשר לא זו בלבד שלא מתביישים ביהדות ח"ו, אלא אדרבה -- הולכים עם ,גאון יעקב"*יי, כדי למלאות את שליחותו של הקב"ה ,לעשות -- לתקן", לגלות את ה,טוב מאד" שבכל הבריאה כולה, על כל חלקי', בכל הארצות דשבעים אומות, כולל -- המקולקלים שביניהם, שגם שם יהי' גילוי אלקות, היינו, שיהי' ניכר בכל הבריאה כולה ש,כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"5!.

זוהי איפוא הנקודה המשותפת והצד השוה שבכל הענינים האמורים לעיל -- כללות עבודתו של יהודי, המודגשת ביום 45444 לקוטי התענית, ובפרט בעשרה בטבת, ובמיוחד -- בקביעות שנה זו, לאור ההוראות דשיעור חומש היומי -- לגלות את ענין הטוב וקדושה שבכל דבר שבעולם, שעי"ז משלימים את כוונת הבריאה כולה - לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

%

יד, ויש לקשר כל הנ"ל (בדא"פ) גם עִם שיעור היומי ברמבים -- אשר גם ענין זה הוא באופן ד,כל יומא ויומא עביד עבידתי", ועאכו"כ -- ענין בתורה, ובפרט שלימוד שיעורים אלו נתפשט ונתקבל ע"י עשיריות, מאות, אלפים, עד לרבבה מישראל,

וידוע שהלשון ,רבבה" (מלבד הפירוש -- עשרת אלפים) כולל את ענין הריבוי עד אין-סוף, ,עד כי חדל לספור"?', ,שאין מספר למעלה הימנו בלה"ק, כי מה שהוא יותר מרבבה אין לו שם בפ"ע בתורה כו*יי (כידוע בספרי הדקדוק, וכמבואר גם בספרי מוסר, חסידות וקבלה??י).

שיעור היומי ברמב"ם הוא -- ג' פרקים ראשונים דהלכות גזילה ואבידה.

ובענין זה יש להתעכב על נקודה,

שאינה קשורה (בגלוי עכ"פ) עם העניו דאמירת ,דברי-כבושין" -- ענין בנגלה דתורה, שמצינו שינוי בשו"ע אדמו"ר הזקן לגבי הרמב"ם וההולכים בעקבותיו - הב"י בשו"ע, כדלקמן.

ומזה באים גם לביאור בענין ד,דברי-'

כבושין" -- בקשר ובשייכות לכל האמור לעיל, כבדלקמן.

טו. סדר ההלכות ברמב"ם הוא - שתחילה באות הלכות גניבה (שסיימו בשיעור דאתמול) ולאחריהן באות הלכות גזילה (ביחד עם הלכות אבידה, אשר צירוף זה כשלעצמו דורש ביאור והסבר, וכדלקמן). ובהתאם לכך -- כן הוא גם בשו"ע (דהב"י): הלכות גניבה תחילה, ולאחריהן הלכות גזילה.

אמנם בשו"ע של אדמו"ר הזקן - הסדר הוא להיפך: הכותרת היא - ,הלכות גזילה וגניבה", וכן בפרטי ההלכות: ,אסור לגזול או לגנובי, גזילה תחילה ואח'"כ גניבה.

ויש לומר הביאור בזה:

ספרו של הרמב"ם קראו בשם ,משנה תורה" -- כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו ,לפיכך קראתי חיבור זה בשם משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה". ולכן, בסידור ההלכות נמשך הרמבים לסדר הכתובים בתורה שבכתב: לכל לראש דיני גניבה -- בפ' משפטים':י, ולאחרי כן דיני גזילה -- בפ' ויקרא!:י (ולאחרי כן דיני אבידה -- בפ' תצא5!).

אבל בשו"ע של אדמו"ר הזקן, שענינו (בחלק ,חושן משפט") ,הלכות הצריכות מלוקטות"*! -- הסדר הוא גזילה ואח"כ גניבה, מכיוז שבפועל ממש קודם התיקוז דגזילה לתיקון דגניבה:

גזילה -- נעשית בגלוי, ואפילו בפני רבים. ומכיון שהדבר ידוע וגלוי לכל -- נקל יותר לתקן זאת מיד, ואין כל צורך להמתין לתוצאות חקירה ודרישה בב"ד וכיו"ב.

455משא"כ גניבה -- נעשית בסתר, ובמילא, צריכים לדעת אם הגנב מודה מעצמו, או שיש צורך בחקירה ודרישה והגדת עדות בב"ד וכיו"ב, תהליך שלוקח משך זמז.

ונוסף על זה -- ע"ד שמצינו בנוגע לענין התשובה, ש,ספק עבירה צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית, כי על עבירה ודאית אדם מתחרט בכל לבו, אבל ספק עבירה -- הוא מתברך בלבבו לומר שמא לא עשיתי עבירה, ואינו מתחרט עלי' חרטה גמורה, והרי נשאר עונש העבירה עליו. ולכן הי" צריך קרבן אשם, הבא על הספק, להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת הבא על הודאי"יי -- ,חטאת בת דנקא ואשם בת שתים"**י, שתי סלעים, מ"ח דנקאות!

טז, ביאור העגין בעבודת האדם -- בקשר ל,דברי-כבושין" דלעיל:

ובהקדים -- ביאור הקשר והשייכות ד(הלכות)גזילה עם אבידה, שחיברם הרמב"ם, אף שלכאורה אין קשר ושייכות ביניהם5!:

,גזילה" קאי על כללות ענין החטאים'י, שהרי ע'י החטא עובר האדם מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז (כידוע'יי הפירוש ד,עבירה" -- שעובר ממקום למקום, מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז), וזהו תוכן ענין הגזילה -

שגוזלים (בפני הבעלים -- הקב"ה) מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז.

וסיבת הדבר היא -- ענין של ,אבידה":

אמרו חז"ל:יי ,אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", שהרי לולי זאת -- לא יתכן שיהודי יעבור על רצונו ית'י3ו,

והסיבה לכך ש,נכנסה בו רוח שטות" למרות היותו ,עם חכם ונבון"!, היא -- כמארז"ל*5י ,איזהו שוטה -- המאבד*! כל מה שנותנים לו":

לכל יהודי יש בחי' מ"ה שנותנים לו -- נפש האלקית, ,,חלק אלקה ממעל ממש", ,חלק משם הוי' ב"ה"ייי, בגימטריא מ"ה (שם הוי' במילוי אל"פין)*יי, שנותנים לו -- באופן ד,כל הנותן בעין יפה נותן"**'.

אמנם, יכול להיות מצב ,שמאבד מ"ה שנותנים לו", היינו, שניצוץ אלקות שבו, בחי' מ"ה, הוא בבחי' אבידה**י, וכתוצאה מזה -- מגיע למצב של גזילה:יי, שיונקים ממנו החיצונים כו'.

ולכן, כדי להשיב את הגזילה, להשיבה מרשות דלעו"ז למקומה האמיתי ברשות 4566 לקוטי הקדושה -- עליו לחפש ולמצוא את ה,אבידה", שזהו כללות ענין התשובה, כמ"ש:יי ,ובקשתם משם", ,שתבקשטו ותחפש, ואין חיפוש אלא אחר אבידה, דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו . . בחיי ניצוץ אלקות כו'"יי!, ולהשיב את הגזילה.

ולאחרי שמשיב את הגזילה -- הרי לא זו בלבד שחוזר כפי שהי' מקודם, לפני שאיבד מ"ה שנותנים לו, אלא עוד זאת, שבחי' מ"ה נעשה המושל ושולט היחידי ב,עיר קטנה זה הגוף"5י, מכיון שהצד דלעו"ז סו"ס נתהפך לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא.

ובלשון חז"ל*י: ,בראתי יצה"ר בראתי לו תורה'יי תבלין", שענינם של ה,תבלין" -- שלוקחים דבר שאינו ראוי למאכל אדם, ועושים ממנו (לא רק מאכל אדם סתם, אלא) ,מטעמים", ,מעדנים להשיב הנפש"5יו,

וכן הוא בנוגע לכללות עבודתו של יהודי בעולם:

כשם שבנוגע לארץ ישראל אמרו חז"לייי: ,כשברא העולם חלק הארצות

כו' ובחר בארץ ישראל כו' ובחר לחלקו ישראל כו' יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי", היינו, שארץ ישראל נועדה מלכתחילה בשביל בנ'י -- כן הוא בנוגע למציאות הבריאה כולה, שנבראה ,בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית""יי, כלומר, בשביל ישראל שמתנהגים ע"פ התורה, לימוד התורה, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה'י, החל מעבודת התפלה, ומצות הצדקה.

ונמצא, שכאשר ישנו ענין בעולם שבגלוי אינו ברשות הקדושה -- הרי זה מפני שהניצוץ האלקי שבו הוא בבתיי אבידה, ויתירה מזו -- גזילה, ברשות דלעו"ז. דהנה, בכל דבר שבעולם ישנו ניצוץ אלקי, ,מוצא פי ה'", שנמצא בדבר הגשמי, ולא עוד אלא שמהווה מח" ומקיים דבר גשמי זה בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט (כתורת הבעש"ט שנתבארה בשער היחוד והאמונה?'), וא"כ, זה שנמצא בגלוי ברשות דלעו"ז - הרי זה ענין של גזילה.

וזוהי עבודתו של יהודי -- להשיב את הגזילה, היינו, להשיב את כל ענעי העולם למקורם ושרשם, שיהי' ניכר בהם בגלוי שהם שייכים לרשות הקדושה. ובסגנון האמור -- לגלות את ה,טוב מאד" שבכל עניני העולם.

יז. ומזה באים לביאור פרטי הדינים בהלכות גזילה (שיעור היומי ברמב"ם) -- בעבודת האדם:

התחלת הלכות גזילה היא: ,כל הגוזל . . עובר בלא תעשה, שנאמר לא תגזול", 457ומוסיף בהלכה ב': ,ואסור לגזול כל שהוא דין תורה", וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו: ,אע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון . . הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה" - שבזה מודגש גודל החומר דגזילה, אפילו בנוגע לדבר הכי קטן, פחות משוה פרוטה, וענינו בעבודה'יי -- שכל פרט ופרט שבעולם, אפילו דבר הכי קטן, יש בו ניצוץ אלקי, ולכן, צריכים לשמרו שלא יאבד ויפול לרשות דלעו"ז ח"ו.

וממשיך הרמב"ם באותה הלכה -- ,אין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שנאמר**י והשיב את הגזילה אשר גזל, זו מצות עשה":

גם כאשר אירע (מסיבה שונה ומשונה) ענין של גזילה, שדבר מסיים נגזל מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז -- אין לאדם ליפול ברוחו ח"ו, בידעו שביכולתו ובכחו להשיב את הגזילה.

ולא עוד אלא שעי"ז יקיים ,מצות עשה" שלא ה" יכול לקיימה לולי ענין הגזילה!

אמנם, לכתחילה אסור לו לאדם שיביא את עצמו למצב שיצטרך לקיים את המצוה ד,והשיב את הגזילה*", היינו, שאין לו לגזול אפילו לא בשביל ש,יזכה" לקיים את ,מצות עשה" ד,והשיב את הגזילה", וכמ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו5י: ,ואפילו הגונב ע"ד להחזיר אותו החפץ עצמו . . הרי זה עובר בל"ת".

אלא שאם בכל זאת אירע דבר בלתירצוי, ועבר חו על איסור של גזילה -- עליו לדעת שיש תיקון לדבר, להשיב את

הגזילה*י, ולא עוד אלא שעי"ז בא לעילוי גדול יותר -- אתהפכא חשוכא לנהורא*"'.

יח. עפ"ז מובן הקשר דשיעור היומי ברמב"ם עם שיעור חומש היומי, וכללות עניז התענית:

תוכן ונקודת האמור לעיל אודות ענין התענית הוא -- שבה מודגשת כללות עבודת האדם לגלות את ה,טוב מאד" שבכל עניני הבריאה, הן בנוגע לפעולה עם הגוף הגשמי דוקא, תחתון שאין למטה ממנו, והן בנוגע לגילוי ה,טוב מאד" אפילו בדבר בלתי-רצוי, הפיכת ענין של עינוי ותענית ל,יום רצון לה'", עד לתכלית השלימות שבזה -- הפיכת כללות ענין הגלות לגאולה, שאז (יתבטלו כל הצומות, ולא עוד אלא ש)יהיו ימים טובים וימי ששון ושמחה.

וזהו גם תוכז שיעור חומש היומי - העבודה דכיבוש הארץ, ע"י המלחמה ד,גד גדוד יגודנו",

החל מבירור הגוף ונה"ב, ע"י עבודת התפלה, ,בחרבי ובקשתי*"' -- ענין של מלחמה, היינו, המלחמה הפנימית דנה"א עם נה"ב, תחילה באופן דאתכפיא, עד לשלימות העבודה -- באופן דאתהפכא,

וכמו כן בנוגע לפעולה בעולם, כיבוש הארץ -- לגלות את האלקות שבכל דבר 45818 לקוטי שבעולם, ואפילו בדבר שנמצא ברשות דלעו"ז, שהרי באמת שייך הוא לרשות הקדושה, אלא שצריכים לפעול שענין זה יהי' בגלוי, ע"ד ובדוגמת ארץ ישראל, ,ארץ אשר עיני ה' אלקיך בח".

וענין זה נפעל, כאמור, ע"י המלחמה ד,גד גדוד יגודנו", ובאופן שבפועל ממש - לא זקוקים למלחמה, אלא פועלים זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום, שכן, כאשר יוצאים ,ביד רמה""', ,בריש גלי"ו, ומראים באופן גלוי לעין כל את הקשר עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו - אזי ,בובשים" את כל עניני: העולם בדרכי נועם ובדרכי שלום, ללא כל התנגדות מצדם של אוה"ע, כמ"ש*' ,וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"?5,

ועפ"ז מובן הקשר עם שיעור היומי,

ברמב"ם בהלכות גזילה ואבידה, שתוכנם (בעבודה הרוחנית) -- שבכל דבר יש ניצוץ אלקי, ועד כדי כך, שאפילו דבר שבגלוי הוא ברשות דלעו"ז (מצב של גזילה), יש להשיבו לרשות הקדושה, עייז שמגלים את מציאותו האמיתית -- ,טוב מאד".

יט ענין נוסף בשיעור היומי ברמב"ם - שיש לו שייכות מיוחדת לעשרה בטבת. ובהקדים:

בכלל עבודתו של יהודי -- הפעולה על אומות העולם, היינו, לא רק שלא ימנעו בעדו לכבוש את העולם כולו, עייז

ש,ויראו ממך", אלא עוד זאת, להכין אותם למעמד ומצב דלעתיד לבוא, כפס'"ד הרמב'ם בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם"י [ובכמה מדפוסי הרמב"ם'"' נקראים ב' פרקים אחרונים דהלכות אלו: ,הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח'"]: ,ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר"' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"5'.

וענין זה נפעל ע"י ההכנה דמעשינו ועבודתינו -- כפס"ד הרמב"ם'*:: ,וכו צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", וכמדובר כמ"פ שהפירוש ד,לכוף" הוא (גם) כפי' בדברים בדרכי נועם ודרכי שלום, וראי" לדבר -- שהרמב"ם כתב לשון זה (,לכוף") בזמנו, כאשר לא הי" מצב ד,יד ישראל תקיפה", שהרי היו תחת שלטון של מצרים או ספרד וכיו"ב, וא"כ, בודאי שנכלל בזה (גם) כפ" בדברים בדרכי נועם ודרכי שלום.

וענין זה שייך במיוחד בנוגע לעשרה בטבת -- שענינו ,סמך מלך בבל אל ירושלים":

דובר כמ"פ*י שהלשון ,סמך מלך בבל אל ירושלים" הוא (גם) מלשון ,סומך נופלים", שתוכנו -- עזר וסיוע, היינו, שבשורש הדברים יש בזה ענין טוב כו', כפי שנתבאר בארוכה.

)3 )4 459ויש להוסיף שכן הוא גם בעניננו, בנוגע לפעולתם של ישראל על אוה"ע לקיים מצוות בני נח -- שהרי כאשר ישנו מצב ד,סמך מלך בבל אל ירושלים" כפשוטו, היינו, שנמצא קרוב לירושלים, אזי נקל יותר לפעול עליו בכל הקשור לקיום מצוות בני נח, מכיון שאין צורך ללכת למקום רחוק עד שיבואו אליו, אלא הוא בא סמוך לירושלים. ועי"ז נפעל הענין ד,סמך" מלשון עזר וסיוע -- שהרי בבואו קרוב לירושלים מסייע לבנ"י לקיים את הציווי שלהם, כולל הציוול שנצטוו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח.

ויש לקשר גם ענין זה עם שיעור היומי ברמב"ם:

בשיעור היומי"י כותב הרמב"ם: ,אסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו עכו"ם??י אסור לגזלו", ובשו"ע אדה"ז: ,אסור לגזול . . כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן".

כלומר: ביחד עם האיסור דגזילה בנוגע ליהודי -- מזהירים ומדגישים שאיסור זה הוא (וגם: לא ,גם", אלא) ,בין מישראל בין מנכרי".

ואולי י"ל שבנוגע ל,כל שהוא", פחות משוה פרוטה, יש חומרא יתירה בנוגע לגוי -- שאינו מוחל (אפילו) על פחות משוה פרוטה'*י.

%

כ ויה"ר אשר בעמדנו ב,יום רצון" דעשרה בטבת, שיש בו העילוי ד,בעצם היום הזה", ע"ד ובדוגמת העילוי דיוהכ"פ

(כנ"ל בארוכה) -- ינצלו יום סגולה זה באופן המתאים, כדי למלא ולהשלים את כל עניני העבודה הקשורים עם יום התענית.

ובפרט כאשר נמצאים בעשרה בטבת -- כאשר חומת ירושלים היא עדיין בשלימותה (שהרי בעשרה בטבת הי' רק מצור על ירושלים), ולכן, נקל יותר לבטל את הענין הבלתי-רצוי כיון שהוא עוד בתחילתו, ובמילא -- לא יבואו המאורעות שלאח"ז (כנ"ל ס"ז).

ובכללות -- לפעול את הפיכת הצומות לימים-טובים וימי ששון ושמחה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, אשר, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:יי, לא נותר לנו אלא ,לצחצח את הכפתורים" של ,בגדי-השרד" כדי שנהי' מוכנים לצאת לקבל פני משיח צדקנו.

וגם כאשר נמצאים ברגעים האחרונים דזמן הגלות, בארץ מצרים, אשר ,כל המלכיות (גליות) נקראו ע"ש מצרים"" --

הרי מכיון שיש ליהודי ,חלק אלקה ממעל ממש", וגם ,שכינתא בגלותא*"י, ונוסף לזה ישנו הענין ד,להורות לפניו גושנה" -- לימוד התורה, אשר עי"ז נפעל עִנין הקירוב -- ,גושנה", מלשון גישה (,ויגש")יּ, הן הקירוב דישראל והקב"ה, והן הקירוב דכל בנ'י -- באופן ד,אחד באחד יגשו"*', 460400 לקוטי \ - ובפרט כאשר ענין האחדות הוא בגלוי ע"י ג' העמודים דתורה תפלה וצדקה -- תפלת מנחה בציבור, קריאת התורה וההפטורה, וכן עניז הצדקה -- עִ'י חלוקת שטרות של דולר, ברבים ובציבור, על מנת לתת לצדקה, בהוספה מדילי' --

אזי בכחם וביכלתם לפעול שגם בארץ מצרים יהי' מעמד ומצב ד,ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים אמיתיים, ע"פ ,תורת חיים" הקשורה עם ,אלקים חיים", כפי שנמשכים ב,ארץ החיים" הרוחנית - בכל מקום מושבם של בנ"י,

ועד שזוכים לבוא ל,ארץ החיים" הגשמית, ובפשטות -- ש,בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", שלימות העם, ביחד עם שלימות התורה ומצוותיי, באים לארצנו הקדושה,

ובאופן דשלימות הארץ, לכל לראש -- כיבוש ארץ שבע אומות, אשר בדרכי נועם ובדרכי שלום מחזירים הם את כל חלקי ארץ ישראל שלא נכבשו עדיין,

- עי"ז (ופשיטא) שבנ"י מחזיקים בתוקף את כל השטחים שהקב"ה כבר נתן להם, ונתן להם מתוך נסים גלוים, עד כדי כך, שאפילו עמי הארץ אמרו ש,הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ" --

ונוסף לזה -- ,כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך"ייו, ארץ קיני קניזי וקדמונייי.

וכל ענינים אלו -- בשעתא הדא וברגעא חדא, כך שמ,עשרה בטבת"

כא. עתה יגשו ה,טנקיסטים" לקבל שטרות של דולר, כדי לחלק שטר של דולר לכאו"א מהנמצאים כאן, על מנת לתת לצדקה.

ויה"ר שיתקבלו כל הדברים שנאמרו לעיל, ובפרט -- שהדברים שנאמרו הן העתקה בע"פ מהמבואר בספרים, כך שכאו"א יכול לעיין בפנים.

וכאמור, שברגעי הגלות האחרונים ילכו ,מחיל אל חיל"*י בכל עניני טוב וקדושה, וכל זה ימהר עוד יותר את ההליכה באופן ד,קוממיות*יי לארצנו הקדושה, ע* משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן שטרות של דולר ל,טנקיסטים" שיחיו, כדי לחלקם בין הנאספים שי' -- על מנת לתת לצדקה].