שיחה א

139שיחה א

א. "העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית"

בסוף הלכות שכירות¹ פוסק הרמב"ם: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן .. וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר² כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר³ ויפרץ האיש מאד מאד".

דין זה מובא גם בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן⁴, ואלה דבריו: "וכדרך שבעל הבית מוזהר שלא לגזול שכר העני ולא לאחרו, כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד".

במבט ראשון נראה, שאדמו"ר הזקן מעתיק את לשון הרמב"ם, בשינויים קלים בלבד. אך בעיון מדוקדק יותר רואים שיוני מהותי⁵ בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן:

לאחר ההוכחה הנלמדת מיעקב, ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "לפיכך אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום, וכן אין האדם רשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה⁶ ולהשכירה ביום, ואין הפועל רשאי 139להרעיב ולסגף עצמו⁷, שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח".

הלכות אלו – "אין הפועל רשאי ..." – מובאות גם ברמב"ם⁸. אך שם הן מובאות בהלכה הקודמת⁹, לפני¹⁰ שהוא אומר "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול...".

ב. הרמב"ם – הלכות הלכות; אדמו"ר הזקן – הלכות בטעמיהן

לכאורה, אפשר היה לומר, ששינוי זה אינו בתוכן, אלא בסדר הדברים בלבד, בהתאם להבדל שבין ספרו של הרמב"ם לבין שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן:

הרמב"ם¹¹ כתב את ספרו "הלכות הלכות"¹² – ללא טעמי ההלכות¹³, ואילו אדמו"ר הזקן כתב את שולחנו דוקא "הלכות בטעמיהן"¹⁴.

ולפיכך: אדמו"ר הזקן קבע את סדר ההלכות באופן המבטא את הטעם וההגדרה של ההלכות, ולכן הוא מביא את כל ההלכות באותו סעיף, לאחר הקדמה כללית לכולן: "וכדרך שבעל הבית מוזהר... כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית" – שזהו הכלל של כל הדינים.

ובהקדמה עצמה הוא קובע תחלה את האזהרה והחובה "לדקדק על עצמו בזמן .. וכן חייב לעבוד בכל כחו", ולאחר מכן, האיסור הנובע מכך, שמכך נלמדת מסקנה גם לגבי זמן המלאכה – "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה...".

ואילו הרמב"ם עוסק בעיקר בפסק ההלכה, ולכן הוא קובע את ההלכות לפי זמן קיומן: תחלה מופיע האיסור שלפני זמן המלאכה בפועל – "אין הפועל רשאי..." ורק לאחר מכן מופיעות האזהרות של זמן המלאכה עצמה – "חייב לדקדק על עצמו בזמן .. וכן חייב לעבוד בכל כחו".

ובנוסף לכך: ההלכות "אין הפועל רשאי..." הן המשך לענינים שהם "מרמה", לכאורה, שרשאי הפועל לעשות, כפי שמפרט הרמב"ם לפני 140כן¹⁵ – "ורשאין פועלין¹⁶ לטבול¹⁷ פתן בציר...", ועל כך ממשיך הרמב"ם ומוסיף: "אבל אין הפועל רשאי..."¹⁸

אך אין די בהסבר זה בעניננו¹⁹. כי מכך שהרמב"ם פותח את ההלכה האחרונה בהקדמה: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני... כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית" – למרות שהרמב"ם כבר הבהיר בהלכה קודמת שאסור לנהוג באופן ש"גזל מלאכתו של בעל הבית" – מובן, שאין זו תוספת בלבד עקב שינוי בזמן ובמעשה האיסור, אלא יש לכך, צביון שונה.

כלומר: לפי אדמו"ר הזקן, שההלכות "אין הפועל רשאי..." באות כהמשך ישיר לחובה "לעבוד בכל כחו", ש"לפיכך אין הפועל רשאי...", יוצא, שזוהי תוצאה מן החובה לעבוד בכל כחו. ואילו לפי הרמב"ם, שהלכות אלו מופיעות לפני כן, הרי זה איסור נפרד בפני עצמו.

ענין זה הנאמר בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, שפרטי הדינים "אין הפועל רשאי..." קשורים לחובה "לעבוד בכל כחו", הנלמדת מיעקב – מפורש בסמ"ג²⁰.

אך נדרש הסבר: מהי המשמעות של ההבדל בין שתי שיטות אלו, אם ההלכות הללו הן תוצאה של החובה "לעבוד בכל כחו", או דין נפרד?

141ג. "שהרי יעקב הצדיק..."

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הלימוד שמביא הרמב"ם מיעקב: "וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד".

לכאורה, אין מובן בכך:

א) ספר היד החזקה של הרמב"ם הוא, כדלעיל, ספר של "הלכות הלכות". מהי החשיבות להלכה של הסיום "לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה..."?

ודוחק לומר שהרמב"ם מביא זאת רק כדי לסיים את הלכות שכירות בדבר טוב, כי, בנוסף לכך שהרמב"ם אינו מסיים את כל פ"ג ההלכות²¹ שבספר היד החזקה בדבר טוב, הרי, ועיקר: ניסוח זה מובא גם בטור ובשולחן ערוך, ולא בסיום הלכות אלו. יותר מכך: בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן מופיע ענין זה באמצע סעיף!

ב) יותר מכך: בכך יש, לכאורה, סתירה בדברי הרמב"ם²²: בתחלה הוא מביא הוכחה מיעקב "שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן", שחובה על הפועל לעבוד בכל כחו, ואילו במילים "לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה..." הוא, לכאורה, מבטל, או מפחית, לפחות, את ההוכחה, כי מכך מובן שאין זו חובה, אלא התנהגות מיוחדת של צדקות יעקב, שמשום כך ניתן לו על כך שכר מיוחד "נטל שכר זאת אף בעולם הזה".

ג) מהי משמעות הביטוי "שהרי", מדוע אין הרמב"ם מתבטא בניסוח הנפוץ יותר "שנאמר" או "כמו שנאמר" וכדומה?

ד) אין מובן התואר "הצדיק", שאיננו נפוץ בדברי הרמב"ם²³, ולכל היותר צריך היה הרמב"ם להשתמש בניסוח הרגיל²⁴ "יעקב אבינו"²⁵. ובמיוחד, כאשר תואר זה מחליש את ההוכחה, כי ממנו מובן שהיתה זו הנהגה מיוחדת של "יעקב הצדיק".

142לכאורה יש לומר, שבניסוחים אלו מתכוון הרמב"ם להשיב לשאלה: הרי אין למדין מקודם מתן תורה²⁶, וכיצד ייתכן ללמוד הלכה בהלכות שכירות מהתנהגתו של יעקב לפני מתן תורה?

לפיכך אין הרמב"ם משתמש בביטוי הרגיל בדרך כלל בהבאת הוכחות – "שנאמר" וכדומה, משום שאכן אין לומדים הלכה זו מיעקב, אלא זוהי כעין אסמכתא, או "גילוי מילתא" וכדומה, כדי להדגיש את חשיבות הענין, כפי שרואים שיעקב הצדיק "אמר כי בכל כחי עבדתי .. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה".

אך הסבר זה דחוק ביותר, כי אנו מוצאים במספר מקומות, גם בדברי הרמב"ם בהלכות קודמות, שלומדים הלכות גם מלפני מתן תורה, כפי שרואים בקשר לפרשתנו עצמה, שהרמב"ם²⁷ לומד את ההלכה ש"אפילו בחולו של מועד אין נושאים נשים .. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר²⁸: מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת", ואין זו סתירה לכלל שאין למדין מקודם מתן תורה, כפי שמובאים על כך במפרשים תשובות שונות²⁹. ובודאי בעניננו, שאין זו הלכה פרטית מסויימת, אלא הנהגה כללית, האופן של עבודת הפועלים לפי התדברות והסכם הדדי בין בני אדם, ואת זאת ניתן בודאי ללמוד³⁰ מלפני מתן תורה³¹.

ויותר מכך: בעניננו עצמו, עבודת יעקב ללבן, אנו מוצאים שלומדים מיעקב, כנאמר בגמרא³² "עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי³³ ביום אכלני חורב וקרח בלילה"³⁴.

ד. החובה "לעבוד בכל כחו" – משום מלאכת בעל־הבית

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בהוכחה "שהרי יעקב הצדיק אמר כי 143בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר..." מבטא הרמב"ם את כוונת החובה "לעבוד בכל כחו". בתחלה אומר הרמב"ם "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני... כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן...", ולאחר מכן הוא ממשיך ומוסיף: וכן חייב לעבוד בכל כחו.

לכאורה, אפשר היה להסביר: החובה לדקדק על עצמו בזמן קשורה לאיסור "שלא יגזול מלאכת בעל הבית", ואילו החובה "לעבוד בכל כחו" אינה קשורה כל כך למלאכת בעל הבית, עד אשר נאמר שכאשר אין הוא עושה זאת, הרי אין הוא מקיים את "שלא יגזול מלאכת בעל הבית", אלא חובה זו קשורה רק לפועל העובד כשלעצמו, מצד הגברא, שמשום נאמנותו עליו להתמסר לעבודתו עד כדי "לעבוד בכל כחו". כלומר, לא כל כך משום "בין אדם לחבירו", בין הפועל לבין בעל הבית, אלא חובה זו היא מעין החובות של בין אדם למקום.

על כך מביא הרמב"ם את ההוכחה "שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד": ההוכחה אינה רק מתחילת דבריו של יעקב, ש"אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן",

ואדרבה, על כך אפשר היה לומר שיעקב הדגיש³⁵ שהוא נהג לפנים משורת הדין, ועבד עבודה שלא היה חייב בה³⁶, וזוהי הוכחה הפוכה – שאין חובה על כל פועל לעבוד בכל כחו,

אלא, עיקר ההוכחה היא מהמשך הפסוק "לפיכך נטל שכר זאת... (ובאופן של) ויפרץ...":

החידוש בכך איננו שיעקב קיבל שכר מהקדוש־ברוך־הוא על קיום ציווי' ה', שבמצוות אחרות ניתן שכר רק בעולם הבא, ואילו כאן הוא קיבל את שכר המצוה גם בעולם הזה – אלא³⁷ החידוש הוא שהוא קיבל "שכר זאת" – שכר על מלאכתו.

כלומר, ההסכם בין יעקב לבין לבן – "נקבה שכרך" – הביא למעשה לכך, שלמרות שלבן רצה לרמות את יעקב וכו', בכל זאת "ויפרץ האיש מאד מאד" כי "בכל כחי..." – שכר בהתאם 144לעבודתו שהיתה באופן של "בכל כחי עבדתי".

מכך מובן, שהחובה "לעבוד בכל כחו" אינה קשורה רק לגברא, לפועל כשלעצמו, אלא היא קשורה למלאכה שהוא מבצע עבור בעל הבית. ולכן קיבל על כך יעקב שכר בעולם הזה.

ה. עבודה בכל הכוח – חובה

לפי זה יובנו שני הדיוקים בלשון הרמב"ם, שהוזכרו לעיל:

א) אין הוא מתבטא במילה "שנאמר", אלא "שהרי" – כי ההוכחה איננה מן הפסוק "כי בכל כחי עבדתי את אביכן" בלבד, אלא בעיקר מן ההמשך כולו: "לפיכך נטל שכר זאת...".

ב) אין הוא אומר "יעקב אבינו", אלא "יעקב הצדיק". וההסבר לכך הוא:

מדברי הרמב"ם בתחלת הלכות דעות מובן, שהתואר "צדיק" שבו משתמש הרמב"ם בספרו היד החזקה אינו מכוון כלפי מי שמהדר במצוות וכדומה, אלא כלפי מי שנוהג לפי הדין והחובה. כפי שהוא מצטט שם³⁸ את הפסוקים העוסקים במדות ובהנהגות, שמי שנוהג ב"דרך הישרה היא מדה בינונית" מכונה בלשון הפסוק³⁹ "צדיק"⁴⁰, ומי ש"מדקדק על עצמו ביותר" ונוהג "לפנים משורת הדין" נקרא "חסיד"⁴¹.

ואת זאת אומר הרמב"ם. שהנהגתו של יעקב לעבוד בכל כחו לא היתה מדת חסידות, התנהגות מיוחדת^* בהיותו אחד משלושת האבות – יעקב אבינו, אלא זוהי החובה של כל פועל כלפי מלאכת בעל הבית.

ו. מלאכה בכח ומלאכה בכל כחו

את החידוש הזה עצמו, שהחובה לעבוד בכל הכח אינה קשורה רק לנאמנות של הפועל באופן כללי, אלא גם למלאכתו עבור בעל הבית, ניתן להסביר בשני אופנים:

145אופן אחד הוא, שחובה זו קשורה למלאכה, אך היא בנוסף לעצם המלאכה הנעשית עבור בעל הבית. זוהי חובה נפרדת של הפועל לבעל הבית.

זוהי שיטת הרמב"ם, שהוא מחלק את ההלכות הקשורות לגזל מלאכת בעל הבית לשתי הלכות: בהלכה הראשונה מופיעים הפרטים של "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה... מפני גזל מלאכתו של בעל הבית שהרי תשש כחו... ולא יעשה מלאכה בכח". ובהלכה הבאה הוא מתחיל ואומר "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני... כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן... אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו...",

כי לפי שיטת הרמב"ם יש כאן שני ענינים: חובה אחת חלה על הפועל לבצע את המלאכה בכח, וחובה נפרדת – "לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו". וההבדל ביניהם הוא:

החובה לבצע את המלאכה בכח קשורה לעצם המלאכה, כי כאשר המלאכה אינה נעשית בכח אין חלה עליה שם מלאכה. לעומת זאת החובה "לעבוד בכל כחו" אינה משום שלולא זאת אין זו מלאכה, אלא יש כאן חובה מסויימת של הפועל לבעל בית מסויים.

במילים אחרות: "מלאכה בכח" קשורה לעצם המלאכה – החפצא, ואילו החובה "לעבוד בכל כחו" קשורה לגברא – שהפועל עצמו קנוי⁴² לבעל הבית⁴³.

לעומת זאת, לפי אדמו"ר הזקן, אין כאן שתי הלכות נפרדות – מלאכה סתם ומלאכה בכל כחו – אלא זוהי מלאכה אחת. אין אלו שתי מהויות שונות, אלא 146ולכן מביא אדמו"ר הזקן את הדינים "אין הפועל רשאי..." כהמשך להקדמה "וכדרך שבעל הבית מוזהר... כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית... חייב לדקדק על עצמו בזמן... וכן חייב לעבוד בכל כחו... לפיכך אין הפועל רשאי...".

ז. הדיוקים בלשון אדמו"ר הזקן

לפי האמור לעיל ניתן לבאר מספר הבדלים קלים בדברי אדמו"ר הזקן לעומת דברי הרמב"ם, אמנם, לכאורה אלה הם שינויים קלים, אך ידוע הדיוק המרבי שבלשון הזהב של אדמו"ר הזקן, ובמיוחד כיון שהוא משנה כאן מלשון הרמב"ם, ולפיכך, יש לומר בכל זאת, שיש כאן הבדל גם במשמעות:

א) בסיום ההלכה הראשונה, כאשר מסביר הרמב"ם את הטעם של ההלכות "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה... מרעיב ומסגף עצמו..." – הוא אומר: "מפני גזל מלאכתו של בעל הבית⁴⁵, שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח". אך אדמו"ר הזקן משנה: (א) הוא משמיט את המילים "מפני גזל מלאכתו של בעל הבית"⁴⁶. (ב) במקום "ולא יעשה" הוא אומר "ולא יוכל לעשות". (ג) במקום "מלאכה" מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר "מלאכת בעל הבית"⁴⁷.

ולפי האמור לעיל יש לומר: לפי הרמב"ם הפגם הוא ב"ולא יעשה מלאכה בכח" – עצם המהות של "מלאכה" אינה מושלמת. ולכן מיד כאשר נמצא האדם במצב שבו "ולא יעשה מלאכה בכח" הרי זה "גזל מלאכתו של בעל הבית", כי אין הוא ראוי להיות פועל – מלאכתו אינה מלאכה.

ואילו לפי אדמו"ר הזקן הפגם הוא – 147"ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח", בהתאם להתחייבותו לבעל הבית. יוצא מכך, שהאיסור "לעשות מלאכה בלילה..." וכדומה, אינו נחשב כגזל מלאכתו של בעל הבית, אלא הוא גורם ל"ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח"⁴⁸ – ולאחר מכן, כשיעשה "מלאכת בעל הבית", לא תוכל המלאכה להתבצע כראוי.

ב) בהוכחה מיעקב אומר הרמב"ם: "לפיכך נטל שכר זאת", אך אדמו"ר הזקן אומר: "לפיכך נטל שכרו"⁴⁹.

כי לפי הרמב"ם, השכר הניתן לעובד בכל כחו הוא ענין נוסף לשכר על עצת המלאכה לבעל הבית. אמנם, השכר קשור למלאכה עצמה, כדלעיל, אך הוא נוסף על עצם המלאכה. ולכן מדייק הרמב"ם ואומר "לפיכך נטל שכר זאת" – את השכר המיוחד לעבודה בכל כחו.

לעומת זאת מדגיש אדמו"ר הזקן "לפיכך נטל שכרו" – כי לשיטתו אין אלה שני דברים נפרדים, עבודה רגילה ועבודה בכל כחו, אלא העבודה בכל כחו היא ענין אחד עם המלאכה עצמה עבור בעל הבית, ולכן נכלל השכר על העבודה בכל כחו בשכר עבודתו הכללי – "נטל שכרו".

ח. מלאכת בעל הבית – דוקא בעולם הזה

ההוראה הנלמדת מכך לעבודת האדם, שהרי ישראל הם פועלים, שצריכים לבצע מלאכה עבור בעל הבית, זה הקדוש־ברוך־הוא⁵⁰:

החובה לעבוד בכל כחו נלמדת דוקא מעבודת יעקב בבית לבן הארמי בחרן, משום שהמלאכה שיהודי צריך לבצע עבור הקדוש־ברוך־הוא, בכל כחו, דומה לעבודת יעקב בבית לבן.

כידוע⁵¹, עבודת יעקב בבית לבן לא היתה בארבע אמות של בית המדרש של שם ועבר, ואפילו לא כעבודתו בארץ ישראל בבית אביו יצחק, שאז 148היתה כל עבודתו בעולם הקדושה – אלא עבודתו שם היתה בחרן – חרון אף של מקום בעולם⁵², להפוך את העולם לדירה לה' יתברך.

ודומה לכך עבודתו של כל יהודי כפועל של הקדוש־ברוך־הוא:

עבודת הנשמה את ה' בהיותה עדיין בעולמות עליונים, לפני ירידתה למטה לעולם הזה וכניסתה לגוף, כאשר היא עדיין במצב של עמדתי לפני⁵³ – היא עבודה נעלית ביותר, הן בשכל, הבנה אלוקית, והן במדות, אהבת ה' ויראת ה' – אך זוהי עבודתה שלה בלבד.

דוקא כאשר יורדת הנשמה לעולם הזה הגשמי, וגם שם אין האדם שרוי תמיד בארבע אמות של תורה ותפלה, אלא הוא עוסק בעבודת הבירורים לעשות מן התחתון "שאין תחתון למטה הימנו"⁵⁴ דירה לה' יתברך – דוקא כאן הוא פועל של הקדוש־ברוך־הוא, זוהי מלאכתו של בעל הבית⁵⁵.

ט. עשיית דירה לו יתברך – בכל כחו

ואת זאת לומדים מיעקב, שמלאכה זו חייבת להיעשות "בכל כחו":

לא זו בלבד ש"חייב לדקדק על עצמו בזמן"

– כי אילו "יבטל מעט בכאן ומעט בכאן": מתוך חישוב שניתן להניח הצדה מעט את מלאכת בעל הבית ולעסוק בינתיים בענינים הקשורים לשלמותו האישית ("ימלא כריסו..." כדי שיבין יותר בתורה וכדומה) – הרי התוצאה היא, ש"ומוציא כל היום – את כל 'היום לעשותם' – במרמה",

אלא יותר מכך – "חייב לעבוד בכל כוחו"⁵⁶, בכל כוחות הנפש^*:

149יהודי עלול לחשוב, שכאשר הוא שקוע בארבע אמות של תורה ותפלה הרי עבודתו קשורה לכח השכל, לימוד תורה בהבנה והשגה, ובמדותיו, איזוהי עבודה שבלב זו תפלה⁵⁷, עבודת התפלה מתוך אהבה ויראה;

אך כשיוצאים החוצה, והעבודה היא להפוך את העולם לדירה לו יתברך, הרי אז נדרשת בעיקר עבודה בכח המעשה שלו, והעבודה קשורה רק לכח קבלת העול שבנפש.

– על כך נלמדת ההוראה, שבעבודה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים, חייב היהודי לעבוד בכל כוחו, לא רק בכוחות התחתונים שלו, אלא גם בכוחות הפנימים – כוח השכל, המדות, ואף בכוחות המקיפים – הרצון והתענוג שלו.

אך היהודי עלול לחשוב שזהו הידור מצוה, כי לצורך עשיית הדירה נחוץ בעיקר כח המעשה – על כך נקבעת ההוראה, שזוהי חובה מוחלטת, שבלעדיה נחשבים מעשיו כגזל וביטול מלאכתו של בעל הבית.

עצם המושג "מלאכה" – של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – יכול אולי לחול אף כאשר פועלים בכח העשיה בלבד, אך כמלאכת בעל הבית^* חייבת העבודה להיעשות בכל כוחו. צריך לחוש אצל היהודי שכל כלו הוא ביצוע שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, והוא כפועל שגופו קנוי לבעל הבית, זה הקדוש־ברוך־הוא, ולכן הוא מבצע את מלאכת בעל הבית בכל כחו.

וכאשר מבצע היהודי את מלאכתו בכל כוחות נפשו, הוא "נוטל שכרו אף בעולם הזה", ועד לאופן של "ויפרוץ האיש מאד מאד", פעמיים מאד, בלי גבול אמיתי⁵⁸ – דוקא על ידי עבודה בעולם הזה זוכים ל"מאד" האמיתי⁵⁹.